"צורכים מטרים רבועים כמו חזירים"

מעולם לא לבד אמיר קולקר: "מיום שעמדנו על דעתנו עופר ואני חיים בדיאלוג. כך בכל שנות הלימודים בטכניון. כל עבודות התכנון בעבודה משותפת. למעשה לא תכננו אף פעם כיחידים. הפלא הגדול הוא הצטרפות רנדי כשותף השלישי שלנו לדרך העבודה הזו. עד היום בכל בוקר אנחנו מתיישבים לתכנון כל הפרויקטים במשרד שלושתנו ביחד, בשיחה מפרה ומחזקת".

הפציינט גם מבין עופר קולקר: "חבר רופא אמר לי פעם: 'הקשב לפציינט, הוא יעזור לך להגיע לדיאגנוזה'. אולי בגלל שאנחנו עובדים כשותפים כל כך הרבה שנים, אנחנו תופסים את התכנון כתהליך שנעשה בעבודת צוות. אני מקשיב לקליינטים וגם לפקידי העיריה, אף אחד לא בא עם כוונה רעה - יש אינטרסים שונים וצריך לדאוג לכולם".

הסובייט העליון "היכל התרבות של דב כרמי וזאב רכטר - גם יעקב רכטר חתום על שינוי בבניין, אבל הוא כבר לא עשה הרבה - הושפע מהסגנון הסובייטי. התפיסה הייתה שהאמנים צריכים להיות מרוחקים מהקהל. התכנון מתאים לכינוס מרכז המפלגה וגם לצפייה בקולנוע - אבל בקונצרטים זה צריך להיות אחרת. הקהל רוצה להיות קרוב לנגנים. המודל הסובייטי של האולמות לא צלח, ואני צריך להיכנס לבונקר כשאני אומר את זה".

אויבי העם "מולי שפירא מנהל נגדנו קמפיין. כבר שבע שנים שאנחנו מוזכרים שוב ושוב כ'אויבי העם' משום שנשכרנו להיות אדריכלי השיפוץ של היכל התרבות בתל אביב. בסוף זה עבד לטובתנו, כי חוזרים על השמות שלנו, ואנחנו מתפרסמים".

בלי תחרות "בחרו בנו כאדריכלי הפרויקט ב-2004 בלי תחרות. גם עדה כרמי וקימל אשכולות מקבלים פרויקטים בלי תחרות. בארץ אי אפשר לעשות תחרויות כי המילייה קטן מדי. בתחרות חשובה ישתתפו האדריכלים החשובים, ואז לא יהיה מי שישפוט. הוועדה שמונתה לבחירת מתכנני השיפוץ בחרה בנו, למרות שבאנו עם הצעה שהייתה אפילו נועזת יותר מזו שאנחנו לבסוף מוציאים לפועל בימים אלו. אי אפשר היה לקיים תחרות אדריכלית על שיפוץ היכל התרבות, בגלל המורכבות של הפרויקט: מבנה לשימור שצריך שינויים מרחיקי לכת כדי שיעמוד בתקנים חדשים רבים".

אקט פוליטי "מי שמני להתווכח עם האוזניים הרגישות של זובין מאטה? ומה בדיוק מבין דני קארוון (שהתנגד לשיפוץ - מ.מ) באקוסטיקה? הניסיונות לעצור את שיפוץ המבנה היו אקט פוליטי, לא מהלך ענייני. לכל שינוי יימצאו מתנגדים - גם נגד הריסת החורבה שהיה אולם אוסישקין קמו מתנגדים. לגבי היכל התרבות אי אפשר היה להתווכח עם העובדות: הוא צריך לעמוד בתקנים חדשים נגד רעידות אדמה, צריך להגדיל את המרווח בין שורות הכיסאות, צריך להחליף את מערכות מיזוג האוויר שהתיישנו, להרחיב את דרכי המילוט ולהגדיל את שטחי השירות. אלו דברים שאי אפשר להתנגד להם. על דברים כמו אקוסטיקה, שהיא דבר סובייקטיבי ונתון לדיון, לטעם ולדעה - הרימו את הקמפיין נגדנו. אלא שגם טענה זו לא עמדה לבסוף במבחן הביקורת המקצועית".

גדול אדריכלי השימור "היכל התרבות שונה מאולמות קונצרטים ברחבי העולם בכך שהוא דו-תכליתי. הוא ביתה של התזמורת, אך גם מטה פרנסתה לעת מצוא - כאולם שהיא משכירה ומרוויחה מהשכרתו. יטענו הטוענים שזה לא צריך להיות כך, שגינדי לא צריכים היו לעשות יריד בשטח האולם, שהעירייה מנצלת, אבל מה לעשות שהיכל התרבות הוא חברה ש-50% ממנה בבעלות העירייה והיא רוצה גם להרוויח ממנו? זו המציאות. אני ממתין בסבלנות, אני יודע שכל הטוענים נגדנו שאנחנו הורסים את המבנה, עוד יכתירו אותי כגדול אדריכלי השימור, בתום העבודות".

המצאה שטנית "כשהחלטתי לרדת מירושלים לתל אביב חיפשתי - כמו כל אדריכל טוב - בניין באוהאוס בלב העיר, כדי לגור בו. ניהלתי משא ומתן ממושך על בניין מסוים, וכשזה התפוצץ החלטתי לרדת מהרעיון והצטרפתי לקבוצת רכישה לבניית מגדל מגורים חדש במגרש באלנבי פינת רוטשילד (שד' רוטשילד 30).היו 40 רוכשים ל-77 דירות, חלק קנו להשקעה ולמטרות ספקולציה - כמו היזם שקיבל את הפנטהאוז עם הבריכה, וממש לא מתכוון לגור שם. היו גם חברי קבוצה שקנו כדי לגור - להפוך שטח שתי דירות ליחידת דיור אחת, קנו שני שליש קומה ואפילו קומה שלמה. בניית המגדל הסתיימה בדרך נס, היו אין סוף תקלות בדרך, אלא שבניגוד לבנייה פרטית, בהעדר יזם אין את מי להאשים, אין על מי לכעוס ואין את מי לתבוע. קבוצת רכישה היא המצאה שברא השטן. בסופו של דבר, הבנייה עלתה ביוקר, לא חסכנו כלום בזכות 'קבוצת הרכישה', אבל למזלנו המחירים עלו כל כך מאז שייסדנו את הקבוצה, כך שיצא שלא הפסדנו וחברי הקבוצה לא באו בטענות".

שמפניה עם פקיד בעירייה "את הבניין תכנן אדריכל שהגיע לקבוצה. אלא שהוא נתקל בבעיות רישוי, הקבלן ברח, ובלי להישמע גאוותן מדי - אלמלא אני הייתי חלק מהקבוצה, ומכיר את תחום הבנייה, הפרויקט לא היה יוצא אל הפועל. נכנסתי לעבוד כאדריכל בפרויקט, אחרי שהאדריכל הקודם מכר את זכויותיו ועזב את התכנון, ובסוף יש מגדל ויש דירה, אלא שבנינו אותה במשך 5 שנים, שלוו בהמון כאב ראש וגם פחדים של ממש שכל ההשקעה תרד לטמיון. מחר אני הולך לשתות שמפניה עם פקיד העירייה, כי סוף סוף סיימנו וקיבלנו את ההיתר לשינויים".

מגדל מול בית במושבה "גרתי בדירת קרקע במושבה הגרמנית והמרתי אותה בקומה X במגדל בלב תל אביב, שבה אני מתכוון לגור ב-30 השנה הבאות. היום אי אפשר היה להמיר, כספית, נכס בנכס. הרווחתי - אבל אשלם מעתה יותר, על דיור, כי הוצאות המגורים השוטפות במגדל, גדולות בהרבה מדירה גדולה".

מלחמת השימור "השימור מתיישב עם האופנה הנוכחית של שימור משאבי כדור הארץ - קל להלביש על האופנה הזו שימור, במקום שינוי. 'העיר הלבנה', היא מיתוג בינלאומי מוצלח לעיר. וזו החלטה שהתקבלה ואין כבר מה לנסות ולשנות אותה, אבל כדאי לשים לב שהפיצוי בזכויות בנייה על חובת השימור, הוליד מגבלות תכנון קשות מאוד - בניית מגדלים המזדקרים בלב רקמה עירונית. המגדלים בתל אביב הם תוצאה לא טובה של תוכנית זו".

הרחוב הצר "עם זאת, והרי אי אפשר לחשוד בי בנוסטלגיה, אני מתנגד לציפוף תל אביב יותר מדי. העובדות בנויות בשטח: רוב הרחובות בתל אביב צרים מכדי לקלוט מגדלים - אי אפשר לטפס לגובה 40 קומות, ברחוב שרוחבו 12 מטר, זה יגזול את כל האור מהקומות התחתונות, יש קנה מידה עירוני, וצריך לשמור עליו, ולכן העיר צריכה להתרחב לשטחים חדשים".

מחכים למימוש 50 שנה "עברו ימי משרד השיכון שבהם החליטו אם לצופף עיר או להתרחב לשטחים הסמוכים. בצפון תל אביב בשטח שבין כביש החוף לים יש בעלי קרקע שמחכים כבר 50 שנה שיתנו להם לבנות עליה. הגיע הזמן לאפשר את זה. לנו יש תוכנית לשטח הזה - שש שדרות עירוניות שמגיעות לים וטיילת מ'סי אנד סאן' של היום, שמתחברת לטיילת בתל אביב. אם זה ימומש ההשפעה שלנו על תל אביב, תהיה כמו ההשפעה שהייתה לגדס (מתכנן הערים הסקוטי פטריק גדס, משרטט תוכנית המתאר הראשונה של ת"א שנחתמה בשנות ה-30 במאה ה-20)".

שלושה כיוונים לפחות "בישראל אפשר למכור רק שני טיפוסי דירות: לפחות שלושה חדרים עם לפחות שלושה כיווני אוויר, או פנטהאוז. תכנון בנייני המגורים אחיד בגלל שהדייר הישראלי מוכן לקנות רק את זה: גרעין מעליות במרכז, כניסה מרכזית שמצד ימין יש מטבח וסלון ומצד שמאל - כניסה לחדרים. כל חלוקה או תכנון אחר, לא באים כאן בחשבון".

כל הפתח-תקוה והחדרה פעם אמרו על ישראל שהיא מדינה של סיגריה אחת (טיים), עיתון אחד (ידיעות אחרונות) ומכונית אחת (סובארו). התפתחנו מאז בהרבה תחומים, אנשים מבחינים בין איכויות של מזון ויודעים לבחור יין, אבל באדריכלות, נשארנו מדינת סובארו. בתל אביב, ממש בשוליים, יש קצת לופטים, יש יפו, יש באוהאוס שאנשים למדו להעריך, אבל לא מחנכים לאדריכלות והתוצאה היא פתח תקוה, רמת אביב וחדרה".

אי תנועה בלב העיר "ויתרנו על איכות אורבנית והקרבנו אותה על מזבח איכות הדירה, ואין ספק שבישראל היא מהגבוהות בעולם: לכל דירה פה יש חמישה כיווני אוויר, ובגובה המתאים גם מציץ איזה עץ מהמרפסת. העץ הוא חלק מהמודל המקובל. אלא שתרבות הדיור האיכותית הזו, באה על חשבון איכות חווית הרחוב. כשבונים במרווחים בין בתים - בשביל כיווני האוויר ובשביל הירק מהחלון - החוץ מפסיד, אין רצף בנוי כמו בערי אירופה וארה"ב והרחוב העירוני פחות נעים. הדוגמא הכי בוטה לכך הוא אי התנועה ההוא, המכונה שיכון צמרת, בין דרך נמיר לאיילון - הרימו מגדלים שאין ביניהם קשר ואיום ונורא להסתובב בשטח שנפרש ביניהם".

ילדי רם כרמי "היינו ילדיו של רם כרמי. במשרד השיכון בשנות ה-70 היינו שלושת סגניו, כשהיה האדריכל הראשי. הוא אבינו, מורנו ורבנו, הוא היה המורה שלנו בטכניון - ואנחנו חייבים לו הרבה מאוד מהצלחתנו המקצועית, על כל מה שעשה בשבילנו כשהיינו צעירים. בשנים האחרונות הוא כועס עלינו, בגלל היכל התרבות ואני כל כך מצטער על זה. מאוד הייתי רוצה לפגוש אותו, ולומר לו אישית ש'הבימה' שלו עוד תהפוך לאייקון, ושבית הקפה שהוא תכנן בה יצא אל הכיכר של קראוון, שכל כך משוועת להתרחשות עירונית, אולי הוא גם יפיח בה חיים".

ארץ החכמים רנדי אפשטיין: חששתי להגיע לארץ היהודים, כי בניו יורק נתפסו היהודים כחכמים יותר, ואני דמיינתי את מדינת ישראל כארץ שכולם בה חכמים מאוד. עבדנו שלושתנו במשרד השיכון, וב-1977 כשהתחלף השלטון והמשרד עבר לאט לאט מתפקיד בונה לתפקיד מנהל תכנון, זה כבר לא התאים. המחשבה להקים משרד עצמאי הבשילה אצל שלושתנו בו זמנית פחות או יותר. בתחילה, חששתי להצטרף לאחים תאומים, אבל אמיר ועופר שונים לגמרי באופיים וגם בגישתם לתכנון. אני יכול להעיד על עצמי שגם אני שונה מכל אחד מהם באותה מידה שהם שונים אחד מהשני".

שלילת רישיון עופר: "בחוקי התכנון והבנייה הנהוגים באנגליה, אדריכל יכול לאבד את הרישיון שלו, בגלל חריגה מתקציב. הוא אחראי לכספי הפרויקט. בארצות הברית אדריכלים לא מאבדים רישיון - אבל יאבדו את הקליינטורה אם יחרגו מתקציב. התפקיד שלי, כאדריכל, הוא לענות על הפרוגרמה ולהוציא בניין נהדר בתקציב שהוגדר. לפעמים זה כמו סודוקו: אני צריך לחשוב יעיל, לתכנן גיאומטרית, לנצל כל מילימטר. אני פריק של חניונים, ויש לי פטנט שבשני שליש משטח חניון, כלומר בחסכון של שליש, ייכנס מספר כלי רכב זהה".

חזירות במ"ר "בשנות ה-30, כשלה-קורבוייזה ואנשיו חקרו את יחידות הדיור בשביל התיאוריות והתכנון של דיור ציבורי, חקרו וחישבו את המינימום: מה מינימום השטח שצריך כדי לחיות. אנחנו חוקרים עכשיו את המקסימום - צורכים מטרים מרובעים כמו חזירים: בשביל מה צריך זוג פנסיונרים דירה בגודל רבע דונם ויותר? הם ממש לא צריכים - אבל זה הבון טון, כמו קאדילק ואאודי. הפחד שלי בתוך ירושלמי שמהגר לתל אביב, שלא אוכל כבר להסתפק במכונית מצ'וקמקת".

חלופה מספר 1 אמיר: "יש לנו טכניקה לניהול אי הסכמות: בכל פעם שאחד מאיתנו יוצר תוכנית שאינה מוסכמת מסמנים אותה בספרה 1 ומפתחים חלופות 2, 3 ולפעמים 4. בסוף התהליך משווים את החלופות ומס' 1 נשפטת יחד עם החלופות האחרות. לפעמים בוחרים בסופו של דבר בחלופה הראשונה".

קולקר קולקר אפשטיין

תאומי קולקר בני 66, נשואים.

רנדי אפשטיין בן 62, נשוי.

מגורים עופר - דירה במגדל רוטשילד בת"א, עמיר - דירה ברח' הוברמן בת"א, רנדי - דירה בשכונת רמות בירושלים.

השכלה קולקר: לימודי ארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון; אפשטיין: מוסמך לארכיטקטורה בקופר יוניון, ניו-יורק.

משרד שני משרדים בשכירות (44 עובדים): בירושלים, 300 מ"ר ברח' המלך ג'ורג' מול משכן הכנסת הישן ובת"א 250 מ"ר בדרך מנחם בגין 19.

פרוייקטים ניצבים בנין משרד החוץ, ירושלים; כיכר העיר, ירושלים - קריית משרדי עיריית ירושלים; בניין "אילזה כץ" באוניברסיטת בן גוריון, ב"ש; מכון ון ליר; בניין כיתות "דן דוד" באוניברסיטת ת"א; מעבדות אינטל, ירושלים

פרויקטים בתכנון ובבנייה שיפוץ היכל התרבות תל אביב; תכנון קמפוס מכללת ספיר; בית החולים שערי צדק, ירושלים; קניון רננים, רעננה; 220 יחידות דיור במתחם בית ההבראה ארזה לשעבר בהרי ירושלים.