הנקראות ביותר

כך שחררנו את גלעד שליט - ראש מחלקת חנינות מדברת

"זה לא אירוע שאתה עושה במינימום תקלות, אלא אירוע של אפס תקלות, כי התקלה הקטנה ביותר מסכנת את העסקה כולה" ■ עו"ד אמי פלמור, ראש מחלקת חנינות במשרד המשפטים, חושפת את שהתרחש מאחורי הקלעים של עסקת שליט ■ בלעדי

את הלילה האחרון שלפני עסקת גלעד שליט העבירה עו"ד אמי פלמור ב"בור" בקריה בתל-אביב, לצד קודקודי המדינה. שם הוטל עליה להתמודד עם תקלות של הרגע האחרון. "הייתה אסירה אחת מעזה, שיוצגה על-ידי עו"ד סמדר בן-נתן, שאמרה שהיא מאוימת בעזה ולא רוצה לחזור לשם. היא ביקשה להשתחרר ליהודה ושומרון, השב"כ אמר לא. אז היא ביקשה שנבדוק אם היא יכולה להשתחרר למצרים. בדקתי, והמצרים נתנו תשובה חיובית. חזרתי לסמדר ואמרתי לה, אז היא אמרה, שמעתי שחלק מהאסירים יוצאים לטורקיה, אם כבר מצרים אולי אפשר גם טורקיה. שוב בדקתי, אמרו בסדר. חזרתי לסמדר ואמרתי לה, אם הבקשה הבאה זו הריביירה הצרפתית, אז התשובה היא לא.

"בבוקר השחרור, ב-4:30 בבוקר, מתחיל בלגן באוטובוס של האסירות. מתחיל דיווח שלא יכולים לסגור את הדלתות של האוטובוס, והייתה היסטריה כי אמנא מונא, שהייתה אמורה להשתחרר למצרים, רוצה ללכת לרצועת עזה. אמרתי, או-קיי, רק תיקחו ממנה את הדרכון. אחרי 3 דקות עוד טלפון, היסטריה, אם לוקחים לה את הדרכון היא רוצה למצרים. בינתיים, זאת שסידרנו לה טורקיה רוצה בכל זאת עזה. הייתי חייבת להתקשר לסמדר, אבל בבור אין פלאפונים, אז התחלתי לרוץ במעלה המדרגות מהבור לבוטקה למעלה, ואיזה קצין רץ אחריי. שאלתי למה, והוא אמר שהחבר'ה למטה אמרו שאין סיכוי שאני אמצא את הדרך חזרה.

"ואז התברר שאסירה אחרת, מיריחו, אומרת שאם דרכון אחד התפנה, היא רוצה לנסוע למצרים. התחילה מהומה, וכל הקצינים אמרו, איך זה ש-3 אסירות משבשות לנו את כל התהליך. אבל לשמחתי ההכנה המשפטית המוקדמת אפשרה לנו לקבל את ההחלטות הנכונות גם ב-4:30 לפנות בוקר".

פלמור, 45, היא מנהלת מחלקת החנינות במשרד המשפטים ב-11 השנים האחרונות, והמומחית מספר אחת בארץ לאסירים ביטחוניים. על השולחן במשרדה, בקומת הקרקע של משרד המשפטים בירושלים, מונח צג מחשב ענק, המציג את נתוני מערכת המחשב הייחודית שפלמור יזמה את פיתוחה. מדובר במערכת המציגה בפרוטרוט את פרטיהם של אלפי האסירים והעצורים הביטחוניים המוחזקים בידי ישראל, והמשמשת לצורך עיבוד מידע לקראת עסקות שבויים או מחוות שחרור אסירים. כיום, לאחר השחרור בעסקת שליט ובעסקה לשחרור אילן גרפל ממצרים, כולל המאגר 5,659 אסירים ועצורים ביטחוניים.

תחילתו של המאגר ב-2003, כשראש הממשלה אריאל שרון ביקש לערוך מחווה לאבו-מאזן ולשחרר אסירים, וראש השב"כ אבי דיכטר אמר לו שאין בידי ישראל מספיק אסירים המתאימים לשחרור כזה. כמה יש לנו, שאל שרון, וראש השירות ענה שאין בידיו מספר מדויק. שרון לא היה מוכן לקבל את התשובה, ודרש לדעת כמה יש בדיוק, ומה הפילוח שלהם מבחינת חומרת העבירה, העונש שנגזר עליהם, כמה שנים נותרו לריצוי, וכמובן - קריטריון "דם על הידיים" שקנה לו מאז אחיזה בשיח הציבורי והמשפטי (ראו מסגרת בעמוד הבא).

כיום, לכל אסיר יש כרטיסייה ממוחשבת, שכוללת את כל ההרשעות שלו, את כתבי האישום ואת גזרי הדין, וכל פרט שנאסף עליו במערכת המשפטית - ואפילו קישור לרשימת נפגעי הטרור שנהרגו או נפצעו כתוצאה מהפיגוע שבו היה מעורב. על הרובד המשפטי שבמערכת מוסיף אחר-כך השב"כ את המידע המודיעיני שלו לגבי מסוכנותו של כל אסיר.

לצורך בניית מאגר הנתונים הייתה צריכה פלמור להשיג נכונות מצד שב"ס ושב"כ לחלוק את המידע, וגם לשיתוף בתקציבים. ב-2006, לאחר שחמאס השתלט על רצועת עזה, הפסיקו הגופים הללו לשתף פעולה בבניית המאגר, מתוך הנחה שבמצב החדש שנוצר מול הפלסטינים לא יהיו עוד מחוות לשחרור אסירים.

"בדיוק היה צריך לאשר תקציב חדש למערכת הזו", נזכרת פלמור, "אבל זה לא היה בראש סדר העדיפויות של אף אחד. ישבתי עם השב"כ והם אמרו שזה לא בוער עכשיו. ואז אמרתי את המשפט הבא: אל תשכחו שהמערכת הזו נועדה לא רק למחוות שחרור אסירים, אלא היא עלולה לשמש אותנו גם כשתהיה חטיפה. יומיים אחר-כך נחטף גלעד שליט".

כך, באבחה אחת של הגורל, החלו 5 שנות מעורבותה של פלמור במהלכים לגיבוש העסקה שהחזירה לפני חודש ימים את גלעד שליט הביתה, למצפה הילה. משרד המשפטים מצטייר כמטה של חנונים הרכונים על מסמכים, אבל במהלך ממשלתי כה מורכב ורב זרועי, שימש המשרד בימים הגורליים של ביצוע העסקה מרכז העצבים של הצד הישראלי. "בישיבת הפקת הלקחים מהעסקה", מספרת פלמור, "אמרתי שזה היה קודם כול אירוע משפטי. נכון שהוא היה אירוע מורכב מבחינת הסנכרון של הביצוע בשטח, אבל זה היה אירוע משפטי, ואת האירוע הזה ניהל משרד המשפטים. זה לא אירוע שאתה עושה במינימום תקלות, אלא אירוע של אפס תקלות, כי התקלה הקטנה ביותר מסכנת את העסקה כולה. בסופו של דבר המערכת הממוחשבת הזו נפלאה והיא הוכיחה את עצמה. היא זו שאפשרה את העבודה השקטה על עסקת שליט".

"התהליך עבר המון תהפוכות"

פלמור הייתה היחידה בצוות הישראלי שלא התחלפה במהלך כל שנות המשא-ומתן. היא עבדה מול המתאמים עופר דקל, חגי הדס ודוד מידן, מול ראשי הממשלות אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, מול שרי הביטחון עמיר פרץ ואהוד ברק. בערב סוכות השתתפה גם בישיבת הממשלה הגורלית שבה החליטו השרים לתמוך בעסקה. בימים הבאים הוצפה בפניות של משפחות נפגעי הטרור, שעמם היא מקיימת קשרים זה שנים רבות מתוקף תפקידה, וביום שלפני העסקה התייצבה בבג"ץ, לדיון בעתירות הרגע האחרון נגד שחרור המחבלים.

"התהליך עבר המון תהפוכות, עד שבשנים האחרונות הוא התגבש סביב גרעין קשה של שמות, שלגביהם ניסו כל הזמן ליצור פתרונות שונים", כך פלמור. "התפקיד שלי היה מתן פרספקטיבה משפטית ומתן פתרונות משפטיים אם תהיה עסקה. היה לי כאן במשרד ארון עם קרוב ל-500 תיקים של אסירים, שכל אחד מהם עבר תהליך בדיקה מאוד מתקדם. אנשים חושבים שכאילו רק חתמנו וזהו, אבל בלי עבודת ההכנה לעולם לא יכולנו לעשות את זה ב-4 ימים".

פלמור מצויה בקשר מתמיד עם מחלקת שבויים ונעדרים בצבא, מלבד השב"כ, השב"ס והמשטרה. בשלב הראשון של העסקה, היא אומרת, נבדקה רשימת האסירים שחמאס העביר, כדי לראות "אם אפשר לקחת את הדרישות האלה למקום שמתקבל על דעתה של ממשלת ישראל. בשנים הראשונות עסקנו בקבלת שמות". שמות ערביים כוללים 4 שמות, לא תמיד הייתה התאמה, ולפעמים היו בידי ישראל כמה וכמה אסירים באותו שם. "היו לנו לפחות 5 חסן סלאמה כשחיפשנו אותו בהתחלה", אומרת פלמור.

ממשלות ישראל הקודמות ביצעו מחוות של שחרור אסירים, כלפי הרשות הפלסטינית, אך בתקופת נתניהו לא הייתה כל מחווה כזו, והמערכת הממוחשבת נותרה מיותמת. בבתי הסוהר הצטברו אלפי אסירים ביטחוניים, יותר ממאתיים מהם נכלאו עוד לפני חתימת הסכמי אוסלו ב-1993. בעסקת שליט שוחררו יותר מ-100 מהם, וכיום נותרו כלואים 119 מחבלים שביצעו פיגועים בין השנים 1977 ו-1993. כידוע, ב-2009 היו ישראל וחמאס קרובים מאוד לסגירת עסקה, אבל רק כמעט.

- עד כמה הייתה רשימת האסירים של 2009 שונה מזו שעליה סוכם בסופו של דבר?

"יש הבדלים של עשרות שמות. חלק מזה בגלל סיבה טריוויאלית, שהיו אנשים שהשתחררו במהלך הזמן, וחלק מזה מפני שבאמת הדברים שהביאו להכרעת העסקה היו אותם עשרות שמות שהיו במחלוקת כל השנים. אלמלא הרשימה שונתנה, העסקה לא הייתה נסגרת. ההבדלים בין 2009 ל-2011 הם גם בשמות וגם בפתרונות, ואלה הבדלים משמעותיים. זה דבר אחד לשחרר מישהו לביתו, ודבר אחר לשחרר אותו לרצועת עזה, ודבר שלישי לשחרר אותו לחו"ל. אלה דברים יסודיים, לא דברים של מה בכך. וצריך לזכור עוד משהו: בעסקת ג'יבריל הידועה לשמצה, 475 אנשים חזרו לשטחי יהודה ושומרון; בעסקה הזו רק 96 חזרו לשם, ועוד 14 למזרח ירושלים. אלה הבדלים תהומיים".

- ההבדל בין 2009 ל-2011 היה בנכונות של הצד השני לקבל את הפתרונות היצירתיים האלה?

"ההבדל היה גם כשהפתרונות עצמם שונו במידה מסוימת, גם בנכונות של הצד השני לקבל את הפתרונות, וגם בנכונות של הצד המדיני שלנו, לא של האנשים שעסקו במשא-ומתן. על חלק מהאנשים ששוחררו ליהודה ושומרון הוטלו מגבלות כמו איסור יציאה מתחום מגורים, התייצבות תקופתית בדומה לאסיר ברישיון. אי-עמידה בתנאים היא הפרה של תנאי השחרור, ויכולות להיות לזה השלכות כמו חזרה להמשך המאסר".

- את בעצם הנציגה של עולם המשפט בתוך צוות המשא-ומתן. אבל כל השחרור הסיטוני הזה שם ללעג את המערכת המשפטית שחקרה, האשימה ושפטה את המחבלים האלה, ואז הכול נזרק לפח.

"ברור לך שמה שאתה אומר גורם לי להתכווץ במקום, אבל לאורך כל השנים היה ניסיון לדבוק בהגדרות המקוריות של דם על הידיים, עם דיונים בראשות מנכ"ל משרד המשפטים, ותוך ניסיון לדרג את השמות. הייתה גם תשתית של עסקות קודמות, כמו טננבוים; היו מחוות קודמות, יש היסטוריה של המעשים האלה. גם כשאתה משחרר, במסגרת מחווה לרשות הפלסטינית, אסיר שריצה 3 שנים מתוך 10 שנגזרו עליו, זאת אותה סטירת לחי לעולם המשפט.

"במידה מסוימת, מנקודת מבטי, לשחרר אדם שריצה 25 שנה מתוך מאסר עולם, זה משהו שפוגע פחות במערכת המשפט. היה פה תהליך קשה של הדרג המדיני, שיהיה מסוגל להסתכל על הדברים האלה ולומר, מותר לנו לעשות את זה".

- בעקבות עסקת שליט נשמעים קולות, גם בתוך הממשלה, שאומרים, אם משחררים טרוריסטים פלסטינים, צריך לשחרר גם יהודים.

"אני לא הגורם לענות לך על זה, מכיוון שאף אחד ממשוחררי עסקת שליט לא שוחרר בפרמטרים הרגילים שבהם אני עוסקת במחלקת החנינות. זה עניין שהדרג המדיני עסק בו, זו החלטה מדינית. גם בישיבת הממשלה באותו לילה התפתח דיון בנושא הזה".

"מה, כולם שוחררו?"

השלב הקשה ביותר בגיבוש עסקת שליט, מבחינתה האישית של פלמור, היה באוגוסט האחרון, כשבנה התגייס לשירות קרבי. כמו שאמרה לא פעם לגנרלים בצה"ל, ילדיה נוסעים שנים בקו 18 בירושלים, שבו היו כמה פיגועים כולל פיגועי התאבדות, והיא עצמה יושבת בקביעות ברסטו-בר בירושלים, במקום שבו שכן קפה מומנט, שגם בו התפוצצו אנשים. "כשהבן שלך בשירות צבאי, זה רגע שפתאום מבינים הכול", היא אומרת. "כל השנים הבנתי את נפגעי הטרור, אך ניסיתי לשמור על איזשהו ריחוק רגשי. אבל גם הבן שלי יכול להיות גלעד שליט, או זה שעושים בו לינץ' במחנה פליטים, או זה שנכנס בלילה כדי לעצור מבוקש, וזה לא פשוט".

בשבוע שבין חתימת עסקת שליט לביצועה התמודדה פלמור בעיקר עם משפחות הרוגי הטרור, באמצעות נציגיהם הקבועים, ארגוני אלמגור, משל"ט ואחרים. גל הפניות למחלקה, שכלל דרישות, תחינות, ואף איומים בהתאבדות בניסיון למנוע את שחרור האסירים, לא הזכיר שום מחאה דומה מהעבר. "מרגע שיצאתי מישיבת הממשלה, הדבר הכי חשוב לי למחרת בבוקר היה להתקשר למשפחות", כך פלמור. "לקחתי על עצמי להודיע להם שהמחבל שלהם עומד להשתחרר. חלק שולחים פניות בדואר, חלק שולחים מיילים ופקסים. הם גם באים לפה כל הזמן".

היא פותחת קלסר גדול המונח על שולחנה, ומקריאה מתוך מכתבים ממשפחות שכולות המתויקים בו. אישה מהתנחלות אחת כותבת: "כל מהותנו כעם ישראל מושתתת על מסירות נפש, מאז אברהם אבינו ולאורך כל ההיסטוריה. אנחנו עומדים היום בפני מציאות קשה ואכזרית של בן מעם ישראל ששבוי בידי חלאת האדם. בתור אימא ל-9 ילדים אני כואבת מאוד את צער המשפחה, אך גם זוכרת את סיפור גבורתה של חנה שחינכה את ילדיה שעדיף המוות על-פני התחנפות והתרפסות לגויים, והסוף ידוע. עת מלחמה היא ולא הגיעה הזמן לנוח. לשחרר מרצחים בשלב כזה זו סכנה לאומית, עלינו להתעלות מעל הרגשות הפרטיים שלנו".

מנגד, כותב בן אחר למשפחה שכולה: "אנחנו רוצים להביע תמיכה בשחרור כל מחבל עם דם על הידיים, כולל המחבל והמפעילים שאחראים לפיגוע. שילמנו מספיק, אין בנו כל כוונה שהורים נוספים, הוריו של גלעד שליט, ישלמו עוד. במקום להפנות את המשאבים לנקמות ולחשב חשבונות של פיגועים עתידיים, להתחיל לחשוב כולנו מהבסיס על חיים ולא על מלחמה".

בעתירות שהוגשו ב-2009 לבג"ץ, כשעסקת שליט נראתה קרובה לסיכום, נקבע כי משרד המשפטים יעמוד בקשר עם משפחות שיקיריהן נפגעו בפעולות טרור. 68 משפחות הצטרפו מאז למאגר. אבל ביום הראשון שבו נפתח מרכז המידע הטלפוני בשבוע שלפני עסקת שליט, הוצפו אנשי משרד המשפטים ביותר ממאתיים פניות.

השיחה הראשונה של פלמור לאחר ישיבת הממשלה, בבוקר יום רביעי, הייתה עם עו"ד זאב דסברג, שאחותו נרצחה בפיגוע ירי יחד עם בעלה. "הייתה שיחה נורא קשה. זה היה ערב חג, ועבדנו מסביב לשעון כדי להספיק להתקשר לכולם, קרוב ל-40 משפחות שביקשו שנודיע להן, חלק ניתקו את הטלפונים. בכי קורע לב, איומי התאבדות, ומישהי שאמרה לי, 'זה לא יכול להיות' וניתקה. ואחרים אומרים, 'מה, כולם שוחררו?'. היה אדם מסוים שכל 5 הרוצחים של בנו בפיגוע ירי שוחררו. בעודי מדברת איתו הבנתי שאני לא יכולה לסיים את המשפט. אתה פשוט נשאר בלי מילים".

במקביל, היה צורך להתמודד עם בעיות משפטיות רבות שהחלו לצוץ. נגד שניים מהאסירים עמד צו עיכוב יציאה מהארץ, בגלל חוב להוצאה לפועל. אסירים אחרים היו דרושים לעדות במשפטים של מחבלים אחרים, והם הוסעו בבהילות להעיד בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. במקביל הוגשו תביעות אזרחיות על-ידי משפחות שכולות בבתי משפט ברחבי הארץ, בניסיון להוציא צווי עיכוב יציאה מהארץ. הפרקליטות התייצבה בהליכים האלה כדי לוודא שהשופטים לא ייענו לבקשה ויסכלו בכך את עסקת שליט כולה.

"חנינה אינה ערכאת ערעור"

בימים של שגרה, כשאין מחוות של שחרור אסירים או עסקות להחזרת שבויים, אחראית מחלקתה של פלמור על בקשות חנינה רגילות. כ-2,500 בקשות כאלה מוגשות לבית הנשיא מדי שנה, והן כוללות, מלבד בקשות לקיצור עונש המאסר, גם קציבת מאסרי עולם, מחיקת הרשעות, מחיקת רישום פלילי, קיצור תקופת פסילת רישיון נהיגה, הקטנת קנסות, ואפילו קיצור תקופת התיישנות של עבירה, לצורך קבלה לעבודה במגזר הציבורי. הרוב המוחלט של הבקשות נדחה על-ידי הנשיא, על בסיס המלצה שלילית של שר המשפטים. כמעט בכל המקרים המלצת השר תואמת את המלצת מחלקתה של פלמור, שניתנת לאחר מחקר שהיא מקיימת על כל תיק.

הפעולה האולטימטיבית שהנשיא מוסמך לעשות, היא אומרת, היא לחון אדם כליל מעבירה, פעולה שמשמעותה שהעבירה נמחקת וכל תוצאותיה נעלמות מהעולם. אלא שב-11 שנותיה כמנהלת מחלקת החנינות, מעולם לא עשה הנשיא שימוש בסמכות קיצונית זו. בנוסף, לפני שנה פסק הרכב מורחב של בג"ץ, באופן תקדימי, כי סמכות החנינה של הנשיא אינה בלתי מוגבלת, וכי לשר המשפטים יש זכות שלא להוסיף חתימת-קיום מטעמו אם החנינה שעליה החליט הנשיא הייתה בלתי סבירה.

רוב המקרים שבהם שר המשפטים דחה את המלצת מחלקת החנינות, או שהנשיא דחה את המלצת השר, ידועים - משה קצב החליט לחון את מרגלית הר-שפי, שהורשעה באי-מניעת רצח יצחק רבין, למרות המלצה שלילית; שרי משפטים קודמים המליצו לחון את מורשעי ערוץ 7, את סולימאן אל-עביד שהורשע ברצח חנית קיקוס, ואת סגנית השר לשעבר נעמי בלומנטל למרות המלצה שלילית ממחלקת החנינות.

השר הנוכחי יעקב נאמן העביר, ללא המלצה מטעמו, את הבקשה לחון את השר לשעבר שלמה בניזרי להחלטת הנשיא שמעון פרס, אף שמחלקת החנינות המליצה לדחות את הבקשה. כשיש אי-הסכמות בין מחלקת החנינות לבין שר המשפטים, בדרך-כלל השר נוקט עמדה קשוחה יותר ומסרב להמליץ על הקלה, ולא להפך. ואולם ביותר מ-99% מהמקרים השר חותם על המלצתה של פלמור ומעבירה לבית הנשיא.

מחלקת החנינות פועלת ללא קריטריונים ברורים, אבל עם עקרונות שהתגבשו לאורך השנים. "מאז שנכנסה לתפקידה היועצת המשפטית החדשה בבית הנשיא, עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס, מכתבי הסירוב שהיא מוציאה לבקשות החנינה התחילו להיות מנומקים, והנימוק מבוסס על חוות הדעת שלנו", כך פלמור. "זה דבר מאוד חשוב, כי מהנימוקים האלה אתה למד מה הקריטריונים שלנו. אף אחד עדיין לא עתר לבג"ץ בעקבות סירוב כזה, אבל אולי זה יקרה".

"העיקרון הבסיסי ביותר הוא שהליך החנינה אינו ערכאת ערעור נוספת", היא ממשיכה. "אתה לא בא לפה ואומר, אני חף מפשע. אבל לא בכל מקרה אנחנו דורשים שהאדם יודה בעבירה, אלא שימצה את כל הכלים המשפטיים האחרים שעומדים לרשותו. אנשים פונים אלינו כשהם יכולים עוד לערער, ואני אומרת להם, תנצלו את זכות הערעור שלכם קודם. נכון שבפרשת קו 300 ניתנה חנינה לפני משפט, אבל מאז זה לא קרה יותר. הליך החנינה נועד לפתור בעיות שלמשפט אין פתרון עבורן".

"לא כולם זה וינרוט"

אחד הפרמטרים החשובים בהחלטה על חנינה אינו ההודאה באשמה באופן ישיר אלא שאלת המסוכנות. "ההודאה היא כלי טיפולי ראשוני לצמצום מסוכנותו", מסבירה פלמור. "הערכת המסוכנות מבוססת על קבלת אחריות. אם לא קיבלת אחריות, אתה מסוכן. אנחנו לא בהכרח דורשים לצורך הליך החנינה הודאה באשמה, אבל בעקיפין החומרים שאנחנו מתבססים עליהם מצריכים את הדבר הזה".

לב-לבה של העבודה, היא אומרת, הוא בסיוע לאותו עבריין המרצה עונש מאסר, שאין לו כסף לייצוג משפטי והכותב בכתב ידו מכתבים מהכלא. "אין עוד תפקיד כזה", היא אומרת, "אני מוצאת פתרונות לאנשים, ובדרך אגב עושה טובה גדולה למדינה, כי אני חוסכת את כל המנגנונים של התביעה או של גביית חובות, ועוד אלף ואחד דברים. אלה אנשים שאין להם עורכי דין עשירים ואין להם כלום. הם כותבים ושולחים, לנו יש חובה ואחריות לא לתת לתיק הזה ליפול בין הכיסאות. לא כולם זה וינרוט. הייתי גם חברה במועצת הרשות לשיקום האסיר, והצעתי שהמדינה תקלוט, כאחוז מסוים של עובדיה, אסירים משוחררים, כחלק מהמאמץ לשקמם".

- דווקא המדינה דורשת גיליון הרשעות נקי ושתקופת ההתיישנות תסתיים.

"אני, במהות שלי, מאמינה ברהביליטציה. התקשר אליי אסיר משוחרר, הוא היה 5 פעמים במאסר, והוא עבר תהליך של גמילה מסם. שאלתי אותו, מה גרם לך להיגמל בפעם החמישית, אז הוא אמר, 'השופטת אמרה שאין לי תקנה, וזה נורא פגע בי. החלטתי לעשות שינוי'".

הודאה באשמה אולי אינה תנאי בל-יעבור לצורך שקילת בקשת החנינה, אבל מה שכן משמש תנאי שכזה הוא הדרישה שבקשת החנינה תגיע מהעבריין עצמו ולא מגורם שלישי. במקרים של פוליטיקאים זו נקודה רגישה במיוחד. ח"כ לשעבר עמרי שרון, שהורשע בפרשת חברות הקש ונגזר עליו עונש מאסר, לא פנה בעצמו בבקשת חנינה, אלא חבריו במערכת הפוליטית פנו וביקשו עבורו חנינה. הבקשה, אומרת פלמור, כלל לא טופלה.

- אם גם בעניינו של הנשיא לשעבר משה קצב צפויה להגיע בקשת חנינה מטעם גורם אחר, האם יש לה סיכוי להישקל?

"בתור א' שהיא בלונדינית, מן הראוי שאני אמנע בכלל מלהגיב לשאלות בנושא הזה".

yuval-y@globess.co.il

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות