בברלין זה עבד, כי שם זה ייצג שואה

האדריכל רם כרמי תוקף את האגף החדש במוזיאון ת"א: קליפה מפתיעה וזעזוע פנימי

האגף החדש של מוזיאון תל אביב מייצג תופעה: מוזיאונים הופכים למונומנטים, הם הקתדרלות של המאה העשרים ואחת - אדריכלות המציגה לראווה את עצמה כיצירת אמנות.

השאלה החשובה היא האם המבקרים באגף החדש יקבלו חוויה מוזיאלית משמעותית יותר, בזכות הקליפה החדשנית והמפתיעה מבחוץ ומן הזעזוע החללי שבפנים.

האגף החדש הוא בניין שהופך לאובייקט פיסולי גדול ממדים, העומד בודד יציב וגאה בפני עצמו ונאלץ להתאים עצמו לתפקיד שהוא אמור למלא. בכך הוא מסתבך שלא לצורך, כי מלוי תפקידו אינו בראש מעייניו.

המאמצים ניכרים בכל אבר מאבריו, המתנגשים זה בזה כאילו באקראי, רק כדי לסבך, להיות יחיד במינו, בלתי צפוי, נועז וחדשני. מרוב שאיפה לעניין - האדריכלות כופה בכוח את עוצמתה: חללים מאולצים, חד פעמיים, הנוצרים במפגשים מפתיעים בין המעטפת החיצונית של החזיתות מבחוץ, מערך הרצפות מבפנים, אשר בונות טופוגרפיה מסובכת וגיאוגרפיה מורכבת של תקרות הבנויות ממפגשי חומרים שונים שמסרבים להשתלב. מה בצע לכל זה אם אי אפשר להבין לאן צריך ללכת ואם לעלות או לרדת?

מפל האור המכושף

מענה לאובדן חוש ההתמצאות אמור היה לתת "מפל-האור" שהוא המוטיב העיקרי במבנה. עטור פרבולואידים והיפרבולים, הוא אמור לשמש מצפן המאיר את הדרך בנבכי המפלסים שמובילים אותנו לחללי התצוגה. חוט השדרה, גזע שמחזיק, תומך ומפרה את כל חללי התצוגה של המוזיאון - עליו תלוי ועומד הכל.

מפל האור קיים כדי לתזמר ולהנעים את תחושת המבוך החללי. הדרך שנראית בהתחלה גלויה ומוכרת, אינה כל כך מוכרת. נכון שלפעמים טוב ונעים לאבד שליטה, טוב מדי פעם גם ללכת לאיבוד, אך טוב גם לחזור ולהתמצא - דבר שאותו מפל האור אמור היה לספק. אלא שבמציאות, מסעו של המבקר בבניין מתחיל בנקודה מסוימת, ואין לו כל ביטחון שמסעו בלבירינט לא ייהפך למלכודת.

קשה להתמצא בדרך מגלריה לגלריה, אין קשר בין האגף חדש לאגף הישן והאור הטבעי לא מצליח לעזור. המסלול שבונה מפל האור, המכשף ביופיו, דוחק בנו לא לעצור, לא להתעכב, אלא להביט ולהתפעם שוב ושוב - בעזרת נקודות מבט שונות, המתגלות בהליכה לאורך המסדרונות הנחשפים בזה אחר זה, בקימורים מרהיבים.

חלל דומה, תכנן האדריכל דניאל ליבסקינד במוזיאון בברלין שבגרמניה. אבל שם זה מתאים, כי שם החלל והאור מתארים שואה.

תוהו ובוהו ללא תכלית

עיצוב האגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות מתבסס על הגישה האנליטית הקוביסטית. גישה שנותנת תחושת השתתפות ביצירה וגיבוש הרעיונות האדריכליים.

זו מביאה עד לנקודה קיצונית של הצגת הבניין כיצירה צורנית מורכבת ורבת שכבות ובונה אותו על פיתוח גיאומטרי מורכב ומרתק, שלבסוף לא משאירה מקום לאדם ולפונקציה שלשמה נבנה.

השלב הראשון של המוזיאון עוצב בתפיסה שבונה עולם יציב של מקום. תכנון המוזיאון בשלב השני נעשה בעולם שאינו שרוי במנוחה, שאף פעם אינו מגיע לשווי משקל, עולם שאינו הוויה טהורה ולא התהוות טהורה, אלא תנודות ומעבר תמידי בין שניהם.

זהו עולם יצירת-עצמי-נצחית. אפילו כיצירת אמנות נשאר חלל המוזיאון החדש חמקני: אוסף פרספקטיבות שאין ביסודו עצם קבוע. יתר על כן, הצורה האמנותית שלו היא של עולם בר חלוף, הצפוי תמיד לשינוי ותהפוכה, תוהו ובוהו שמכוון להתהוות ללא תכלית. התוצאה היא היינו הך: אין כיוון, אין משמעות, אין תכלית ואין תוכן.

האדריכל שבי שואף להציב את הנצח בתוך רגעי העולם הזה, כאדריכל אני נכסף לומר לרגע: "הישאר לעד". אולם רגעי העולם הזה כוללים בתוך עצמם את חלופיותם, לכן יכול הארכיטקט לומר לרגע רק לחזור על עצמו לעד.

תהום מאיימת לבלוע הכל

חלל המוזיאון צריך היה לשקף את הרצון להעניק משמעות לעולם חסר משמעות העומד על סף תהום המאיימת לבלוע הכל; ואני מטבעי מחפש בו נקודת משען להיאחז בה, שהרי אחרת אסחף אל תוך המערבולת.

אבל אנחנו חיים בתל אביב, עיר ללא הפסקה, המשתנה בקצב מהיר שמוחק את ממד היציבות. אנחנו נעים בתל אביב המטרופולינית באי סדירות רצופה בחריגות ארכיטקטוניות, שהן תוצאה של התרחשויות פוליטיות ותרבותיות במרווחי זמן קצרים - חלל המוזיאון החדש משקף מציאות זו בדרך אמנותית.

רם כרמי הוא אדריכל.
בין המבנים שתכנן: בית המשפט העליון בירושלים, התחנה המרכזית החדשה בת"א, שיפוץ בית התיאטרון הלאומי הבימה

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988