תודה? על מה?

מדי שנה בשנה, נשיא ארה"ב, יהיה אשר יהיה, מזמין את בני ארצו לסעוד. "הבה ניתן תודה, זה לזה, ולאלוהים, על הטובות ועל הנפלאות שבהן התברכו חיינו", אומרת הודעת החג של הנשיא אובמה. סקרי דעת הקהל אמנם מראים שרק 44% של האמריקנים סומכים את ידיהם על מנהיגותו, אבל אין כל חשש שהם ידחו את הזמנתו.

השבוע, ביום חמישי האחרון של חודש נובמבר, האמריקנים חזרו והסבו אל השולחן לציין את החג האזרחי החשוב ביותר שלהם: יום ההודיה. על-פי המסורת, הסעודה הראשונה נערכה לפני 390 שנה, ב-1621. הסועדים היו 51 "צליינים", שהגיעו מאנגליה, דרך הולנד, כדי למצוא מקלט מפני רדיפות דתיות. הם פרו ורבו, ועל-פי האגודה הנושאת את שמם, Mayflower, יש להם עשרה מיליון צאצאים.

גם אם נאמין למספר הזה, הרוב הגדול של האמריקנים (300 מיליון על-פי המיפקד האחרון) אינם כלולים בו. אף-על-פי-כן הם חוגגים את היום הזה. ערב יום ההודיה נרשמת תנועת הנוסעים הגדולה ביותר של השנה. למחרתו בא "יום שישי השחור", זמן הקניות האינטנסיבי ביותר של השנה. ביום הזה רגילים עשרות מיליוני אמריקנים לצאת לציד מציאות. תורים מתחילים להשתרך באמצע הלילה, סמוך לבתי כולבו, חנויות צעצועים וחנויות אלקטרוניקה. למרבה המזל אפשר להשתרך עכשיו גם בתורים וירטואליים. בית הכולבו הגדול ביותר עלי-רשת, אמזון, יציע מחר טלפונים סלולריים מתוחכמים תמורת סנט אחד.

היש קשר בין הצליינים של 1621 ובין הקניינים של 2011? לפחות במידת מה. אמריקה יצאה מחלציה של אנגליה, ואנגליה עלתה לגדולה על ברכי סוחריה (ושודדי הים שלה). ארה"ב היא "רפובליקה מסחרית", כפי שאוהבים להזכיר מליצי היושר של הקפיטליזם.

המהלך הרגיל של החיים פוסק היום לכמה שעות, הכבישים מתרוקנים, וארשת נעימה של חגיגיות משתררת על פני אמריקה. היום הזה הוא הריטואל ההולם ביותר של אומת מהגרים. הכול נקראים לתת תודה על השער שנפתח לפניהם אל הארץ העשירה ביותר, החופשית ביותר, הנדיבה ביותר, מסבירת הפנים ביותר, זו המעניקה סיכוי שווה לכול, אם גם לא תוצאה שווה. סוף-סוף, צלייני 1621 אמנם הגיעו אל ארץ זבת חלב ודבש, אבל הם לא ראו, בלשון אחד מהם, אלא "ארץ שמה וציה, רוחשת חיות פרא ואנשי פרא". הם הגיעו ברדת הסתיו, הם עמדו בתלאות החורף, והם יסדו את הארץ המצליחה ביותר בדברי ימי האדם.

יותר פוליטיקה ממה שצריך

האמריקנים זקוקים היום לכל תזכורת אפשרית על חשיבותה של האופטימיות, מפני שהם עומדים בעיצומו של משבר רב-פנים: משבר כלכלי, כמובן; משבר אמון, משבר חברתי ומשבר פוליטי. הם גם עומדים בתחילתה של שנת הבחירות לנשיאות, העומדת להניב הרבה יותר פוליטיקה ממה שצריך. הקיטוב באמריקה הגיע לממדים כאלה, שיריבים פוליטיים אינם מדברים עוד זה עם זה ברצינות.

ישראלים ימשכו בכתפיהם. "יריבים פוליטיים אינם מדברים"? הלוא זה לחם חוקה של חברה דמוקרטית. אולי, אבל כאשר יריבים חדלים לדבר אלה עם אלה בארה"ב, המערכת הפוליטית עוצרת בחריקה. השיטה החוקתית האמריקנית תלויה בהסכמה רחבה מאוד, הרבה יותר מדמוקרטיות פרלמנטריות. בוושינגטון ממשלה אמנם אינה זקוקה להצבעת אמון בפרלמנט, אבל היא מתקשה לתפקד בלי רוב פרלמנטרי. בארה"ב אין ממשלות קואליציה, וכל חקיקה מצריכה קואליציה אד-הוק. זה עבד בדרך כלל במשך רוב שנותיה של הרפובליקה האמריקנית. לא עוד.

בתחילת השבוע, המערכת הפוליטית האמריקנית התקרבה אל נקודת הקריסה. התבדתה רשמית התקווה ש"ועדת-על" של שני בתי הקונגרס תעבד נוסחה להפחית 1.2 טריליון (1,200 מיליארד) דולר מן הגירעון בתקציב בעשר השנים הבאות. מאז, הבורסה בצניחה חופשית.

כמובן, הכישלון בוושינגטון אינו הסיבה היחידה לנפילה. מדריכות אותה חדשות כלכליות רעות מגרמניה וראיות להאטה ממשית בצמיחה בסין. אבל האיום הגדול ביותר על שלומה של אמריקה הוא המבוי הסתום, שאליו נקלעה המערכת הפוליטית. מה הפלא שהפופולריות של הקונגרס עומדת בערך על 10%, ושלושה רבעים של האמריקנים אומרים שארצם מתנהלת בכיוון שגוי.

"הבה נניח לבוחרים להחליט"

הטוענים הרפובליקנים לנשיאות כיוונו השבוע אצבעות מאשימות כלפי הנשיא אובמה. הוא לא הפגין שום מנהיגות, הם אומרים. היה עליו להתערב במשא-ומתן על צמצום הגירעון. זה מה שהיו עושים רוב קודמיו. אובמה נתן השבוע הסבר גלוי: אין עוד סיכוי להבנה בינו ובין הרפובליקנים, "הבה נניח לבוחרים להחליט".

כלפי זה אפשר להעלות לפחות שתי השגות: אחת, לבוחרים תינתן ההזדמנות להחליט רק בנובמבר, ואי-ודאות אינה יכולה להימשך שנה שלמה בלי לגרום נזק; שתיים, סביר מאוד שהבוחרים יחליטו להשאיר את הפיצול בוושינגטון בעינו. אם אובמה יחזור וייבחר - וזה כמובן רחוק מאוד מלהיות ודאי - הוא יצטרך להוסיף ולהתמודד עם רוב רפובליקני בבית הנבחרים, אולי אפילו עם רוב רפובליקני גם בסנאט. מה יקרה אז? איך יתורגם רצון הבוחר ללשון המעשה, כאשר גם הנשיא וגם הקונגרס יהיו רשאים לטעון למנדט?

הסיכוי שהדמוקרטים יחזרו ויכבשו את בית הנבחרים אולי אינו מבוטל מעיקרו, אבל כמעט כל הסימנים מראים שהסבירות נמוכה. תקדימי העבר מראים, שמפלגותיהם של נשיאים נוטות להפסיד מושבים דווקא כאשר הנשיא חוזר ונבחר. זה בדיוק מה שרצו מייסדי הרפובליקה, כאשר אימצו את נוסחת "הריסון והאיזון" של החוקה, כמעט לפני 225 שנה. הם חשבו שטובת הכלל מחייבת האטה של תהליך החקיקה, כדי שרוחות יצטננו, כדי שפשרות יושגו, או כדי שחוקים פשוט לא ירקמו עור וגידים. ממשלות מרכזיות לא נועדו להיות חזקות.

אבל המציאות טפחה על פניהם. צורכי הזמן שינו את אופייה של הממשלה. היא זקוקה עכשיו לחוקים, והיא זקוקה להם בהקדם. אם המערכת הפוליטית אינה מסוגלת עוד להניב אותם, בהכרח מתעורר הספק אם היא משרתת את צורכי האומה. בהכרח מתעורר? לאו דווקא. לא אצל האמריקנים. רפורמה חוקתית לעולם אינה עומדת על הפרק.

"היינו לפלא ולחידה"

זה 40 שנה שה"וול סטריט ג'ורנל" מפרסם מאמר מערכת זהה ביום ההודיה. זה מאמר שאופטימיות וחשש משמשים בו בערבוביה (אפשר לראות את הנוסח המלא ב-wsj.com/opinion, תחת הכותרת And the fair land). "עם כל המחלוקת בחברתנו", כתב בעל המאמר בפעם הראשונה ב-1961, "אנחנו מוסיפים להיות החברה מאריכת הימים ביותר של אנשים בני-חורין, המנהלים את חייהם בעצמם, בלי עזרת מלכים או רודנים. בתור שכאלה היינו לפלא ולחידה בעיני העולם, שכן חירותנו המתארכת אינה שקולה פחות מברכת עושרה של ארצנו".

צריך לקוות שליחו של המאמר הזה לא נס, לטובת שלומה של אמריקה ולטובת כל אלה התלויים בשלומה.

* רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com