מיתון עולמי? הצחקתם לנו את הקליבר. תעשיית הנשק לא עוצרת

ניר קיפניס, מאגיסט בדימוס, יצא לאשדוד בעקבות מפעל לשיפורים ישראליים בנשק הקל, וחזר עם אקדח במכנסיים. באמת, קוראים לו רוני

אני עוצם עין בלתי מכוונת, וקולות מן העבר נשמעים, מדגישים שוב את חמש נקודות האחיזה, משננים את הוראות הביטחון, ואז מגיעה הסחיטה העדינה של ההדק - שתמיד בפעם הראשונה תהיה מהירה מדי, נרגשת, כמו הפעימה שהלב מחסיר ברגע שרעש גדול חודר דרך אטמי האוזניים והרתע הודף אותך קלות לאחור. שניות אחר כך ממלא את הנחיריים ריח שאין דומה לו בשום מקום, סירחון קל שמזכיר גופרית, או ביצה סרוחה, ריח דוחה - ויחד עם זאת ממכר. ריח שמציף בבת אחת אלפי פריימים מהזיכרון אל התודעה. ריח של מאמץ, של פחד ושל גבורה, של מוות. ואולי, וחמור אף ממנו, ריח של געגוע. אוי, כמה שאני אוהב את ריח הנפלם על הבוקר...

בואו נחזור לאחור בזמן, אל המחצית השנייה של שנות ה-80 הבלתי עליזות בעליל. הייתי טירון חי"ר חסון, אבל גם קצת איטי וכבד, לכן קיבלתי פק"לים איטיים וכבדים. לא היו לי האפוד הקליל של הפק"ליסט עם האם 203, לא הראש הקטן של האלונקאי או הג'ריקניסט, ואף לא חוויתי את חדוות השימוש התכוף בפק"ל כמו הררנ"טיסט. תמיד הדביקו לי את הפק"לים הכי מבאסים. במשך חודשים בטירונות סחבתי את כלי הנשיפה המכונה RPG, לכאורה נשק אנטי-טנקי, למעשה צינור השפכים האולטימטיבי למקרה שלא רוצים לצאת לקור שמחוץ לאוהל הסיירים כדי לרוקן את שלפוחית השתן מהמימייה שהמ"כ הכריח אותך לגמוע. אחר כך ניסו לקבע על כתפיי את המרגמות לסוגיהן, ואז הפכתי לחבר של כבוד בחוליית המק"ח, עד שחוליות הגב שלי אמרו נואש והחלו לפלוט החוצה את הדיסקים שחוצצים ביניהן.

רק במילואים זכיתי למאג, אותו מקלע אחיד גדודי שהבדיל בין הגברים לנערים. אם הארטילריה, כפי שנהוג לומר, היא מלכת הקרב, אזי המאגיסט הוא מלך המחלקה. לא עזרו כל הסבריו של המ"מ שלפיהם הצרור היעיל ביותר למאג הוא צרור קצר של שלושה-ארבעה כדורים. אנחנו רצינו רק לנגן: טה-טה-טה-טה-טה, כמו אוהדים במשחק כדורגל.

מבחינה מבצעית הצדק היה איתו, מבחינת הבנת נפש האדם - איתנו, שהרי אותו לוחם המחופר בשוחה ורועד מפחד, מה יקים אותו טוב יותר להסתערות? הידיעה שהמאגיסט שלו ברתק נותן צרורות קצובים ונכונים, או הטה-טה-טה-טה-טה שהוא אצבע זקורה מול פרצופו של האויב, ויש שיאמרו - של המוות עצמו.

טוב, אולי נסחפתי מעט, אבל בין ערימת הברזלים שהרכיבה, עד לפני שנים לא רבות בכלל, את כלי הנשק הקל של מחלקת חי"ר מצויה, לא היה יוקרתי כמאג. רובנו, אגב, נשאנו אז בגאון את הגליל; חיקוי ישראלי, לא מאוד מוצלח, של הקלצ'ניקוב, רובה הסער המפורסם בעולם, וגאוותה של התעשייה הצבאית הישראלית. כבד כמו תותח מימי נפוליאון, לא מדויק במיוחד, עם אפוד שהפך כל אצן לצב.

כדי למכור לנו את האשליה שיש לנו על מה לסמוך, סיפרו לנו סיפורי זוועה על האם-16: עד כמה הוא נעצר מכל גרגיר של חול, עד כמה הוא שביר, עד כמה הוא של ג'ובניקים. מובן שמקץ כמה שנים, ולדאבוני אחרי השחרור שלי משירות סדיר, התהפכו היוצרות עת התברר שישראל גלילי לא גר שם יותר, והכלי שהיה מזוהה עם המרינס בוייטנאם ועם הג'ובניקים בקריה הפך לנשקו האישי של החייל הישראלי.

אחר כך התחלתי לשמוע שמות חדשים, עלומים מבחינתי: בהתחלה על מגון, שהנחתי, כנראה בצדק, שהוא מאג קטן. ואחר כך עוד שמות, שנשמעו לי כבר מעודכנים מדי: נגב, תבור ועוד. ביום שבו ייצרו את הזבולון, כך החלטתי, אני ארד מהארץ.

מסביב ייהום הסער

שוק הנק"ל (נשק קל), מרמת האקדח ועד למקלעים, דרך רובי הסער, הוא שוק מטורף. אמנם אין לו ההילה המפוקפקת שמאפיינת עסקות נשק של מטוסים, כלי שיט, טנקים או מערכות טילים מתוחכמות במאות מיליוני דולרים, אבל בניגוד לכלים הכבדים יש לו יתרון גדול אחד שמסתכם בשתי מילים: שוק אזרחי.

במילים שוק אזרחי אין הכוונה לסצנות שרואים בסרטים כשחברי כנופיה בדרום אל.איי פוגשים סוחר נשק עם תא מטען מפוצץ בקלאצ'ניקובים, אלא לשוק האזרחי החוקי, שהמדינה העיקרית שמרכיבה אותו היא ארצות הברית, שם מעוגנת בחוק זכותו של אדם לשאת נשק, או כמו שאומרים בחברת C.A.A Tactical: "יש בארצות הברית מקומות שבהם לבני 18 אסור לקנות בירה, אבל מותר לקנות רובה".

מייקל מור עשה מזה סרט (באולינג לקולומביין), וקריירה שנויה במחלוקת. C.A.A עושים מזה כסף. כמה כסף? מיליונים, עשרות מיליונים, קשה לדעת בדיוק כמה; כיאה לעברם כשושואיסטים ובהתאם לזכותם כחברה פרטית, הם מבקשים לשמור לעצמם את רוב הנתונים. גם את אלה שייחשפו, הם יגלו רק לקראת סוף הכתבה הזאת. זה טריק קטן שנועד לגרום לכם להמשיך לקרוא, ובינינו, גם הרבה יותר מנומס מלהזכיר לכם שאני כרגע הבחור עם האקדח.

אחרי שהתברר שאנחנו מבינים זה את זה כל-כך יפה, הייתי רוצה, ברשותכם, להמשיך. המדהים הוא שהחברה - שיושבת באזור התעשייה של אשדוד, ובונה בימים אלה קומפלקס גדול של ייצור, אחסון, משרדים, ובכפוף לאישורים הנדרשים גם של מטווח פנימי - בכלל עדיין לא מייצרת כלי נשק, אלא רק שיפורים ושדרוגים לכלי נשק קיימים. למה ה"עדיין" במשפט הקודם? כי בחברה מאמינים שגם זה יגיע, אפילו בקרוב. בינתיים הם בשדרוגים.

משה עוז, 44, מבעלי החברה, היה תמיד בעסקי הנשק: בהתחלה כחייל ביחידות מובחרות, מאוחר יותר כמדריך ביחידות משטרתיות, אחר כך בתעשייה עצמה, כשפרק א' שלו בעסקים מסתיים בסכסוך עסקי ובמשפט מול החברה שבה עבד. מהגלגול הקודם שלו בתעשייה הוא לקח לא רק ניסיון, אלא גם את חנן שחף, המשמש כיום כמנכ"ל של C.A.A, ובעבר קצין אמצעי הלחימה של סיירת צנחנים. שחף מעיד על עצמו כמי שתמיד נמשך לתחום: "עוד כשהייתי קטן ציירתי כלי נשק. הייתי רואה חייל ברחוב, מסתכל על הרובה שלו, ומצייר העתק מושלם; כך שאפשר להגיד שהפכתי את התחביב למקצוע".

האנדרואיד של הנק"ל

שום דבר באזור התעשייה והמוסכים שמסביב אינו מלמד על מה שקורה בתוך המתחם של C.A.A. גם מי שיסתובב בתוך המפעל עצמו יראה בקומה העליונה משרדים רגילים, ורק חדי העין יבחינו בכך שהמהנדסים, שמזינים את מדפסת תלת-הממד (מכשיר מדהים שכל אדם חייב לראות לפחות פעם בחיים: לוחצים "פרינט", והמדפסת, שמוזנת בתערובת פולימרים במקום בדפים, פולטת מוצר) בנתונים המאפשרים להם לייצר אבות טיפוס למערכות חדשות, בעצם בונים מערכות שיפור לנשק.

את המונח הזה, שיפור לנשק, כדאי להסביר באמצעות מוצר הדגל של החברה, הרוני (על-שם בתו של עוז). במבט ראשון נראה הרוני כמו תמ"ק (תת-מקלע), נניח עוזי מפלסטיק. רק כשבוחנים אותו מקרוב מתברר שמדובר בעצם במעין מזוודה. כמו המזוודה המפורסמת של בונד, ג'יימס בונד, הרוני הוא בעצם מעין "רובוטריק", או אם תרצו, תחנת עגינה לאקדח. איזה אקדח? לא משנה: את הרוני אפשר להתאים (מראש כמובן) לכל סוגי האקדחים המוכרים: FN, זיגזאוור, גלוק, ברטה - יו ניים איט.

מכניסים את האקדח לתוך תבנית במרכז הרוני, ומקבלים משהו שהוא בין אקדח לתמ"ק. ועוד איזה תמ"ק - מהסוג שהיינו חולמים עליו בלילה כחיילים צעירים ומורעלים: עם ידית סער מקדימה, פנס רב עוצמה מלווה קנה, כוונת השלכה עם ציין אינפרה אדום, מנגנון דריכה שכל מי שהשתתף אי-פעם באימון אקדחים ישמח להכיר: הוא דומה יותר לידית הדריכה של האם-16, כלומר, נדרך במשיכה קלילה, ולא בלפיתה כשהאקדח נוטה על צדו, מה שהופך את האגודל ואת האצבע, בתום יום אימונים, לעיסה מדממת.

מאחור יש לרוני קת טלסקופית שאפשר להניח בתוך שקע הכתף, כמו שמלמדים בתחילת הטירונות. אמנם התחמושת נשארת תשעה מילימטרים, מהירות הלוע אינה גדלה, ומובן שגם יכולת לסחוט צרורות אין כאן (אחרי הכול, ה"מנוע" נשאר אקדח רגיל), אבל האמינו לי שמדובר בכלי נשק שונה לחלוטין; אם לשאול מונח פופולרי מתחום הסלולר, אקדח בתוך רוני הוא האנדרואיד של הנק"ל.

זה מתחיל באפקט הוויזואלי, והרי ידוע שהקרבות המוצלחים ביותר הם כאלה שמסתיימים בטרם נורתה הירייה הראשונה: אקדח פשוט הופך כאן לנשק שנראה עתידני כמעט, המשדר שלא היית רוצה להסתבך עם נושאו. אני חושב על כל השוטרים שנראים לעתים מצ'וקמקים עד כדי כך שכל עבריין צעצוע אינו חושש להתעמת איתם: מה יקרה אם יצאו מהניידת עם רוני שכזה, שישווה לכל שוטר תנועה מראה של איש היחידה ללוחמה בטרור.

זה ממשיך, מן הסתם, לאלמנטים חשובים כמו נוחות תפעול, כשכל הפרטים הקטנים - אפילו רצועת הנשיאה, מתחברים ב"קליק" קטן מושלם; ומשם הלאה עד לדיוק שמשפיע על טווח הפעולה של הכלי. אקדח רגיל, למשל, יהיה יעיל בעיקר בטווחים של כמה מטרים. מעל 15 מטרים תצטרכו להיות כבר קלעים טובים מאוד כדי להשתמש בו ביעילות, מעל עשרים מטרים יש יותר סיכויים שתפגעו בבני הערובה מאשר בחוטף. אבל הרוני, בשל האחיזה המשופרת והכוונת המדויקת, מתגלה כיעיל מאוד גם מטווח של יותר מעשרים מטרים.

אני, למשל, שכבר יותר מ-15 שנים לא יריתי באקדח, משיג איתו מקבץ מצוין. ואפילו קצב האש המעשי, נתון שלכאורה לא אמור להשתנות עקב "המארז" המשופר, עולה פלאים בזכות האחיזה הקלה והיעדר הצורך להיכנס למצב ירי בכל כמה כדורים מחדש.

יתרון נוסף, שנראה בתחילה אזוטרי אך מתברר כפרקטי להפליא, הוא שלא מדובר במה שנהוג לכנות בצבא צל"מ (ציוד לחימה ממוספר), כלומר - אם השבת את האקדח לחגורה, אתה יכול לזרוק את הרוני בשקט בתא המטען של הרכב או על רצפתו, בידיעה שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שתצטרך לתת לאיש הביטחון בכניסה לחניון למשש אותו, כדי להבין שלא מדובר בכלי נשק.

אמריקה לא עוצרת

כבר דיברנו קודם על שוק הנשק הגדול בארצות הברית, אבל אולי כדאי לדבר קצת במספרים ובאחוזים. לא תאמינו, אבל בעולם עם כל-כך הרבה מלחמות, דווקא במדינה שהמלחמה האחרונה שהתרחשה על אדמתה אירעה אי-שם במאה ה-19, נמצאים למעלה מ-50% משוק הנשק העולמי! במילים אחרות: פרקו את כל שאר העולם מנשקו - מיחידות משטרה חשוכות במזרח אירופה, עבור במיליציות באפריקה שעסוקות בטיהורים אתניים, ועד, להבדיל כמובן, לוחמי שייטת ששכחו להחזיר את הקלאץ' לנשקייה בבסיס בעתלית, ועדיין לא תגיעו לכמות כלי הירי שנמצאים בתוך גבולות ארצות הברית.

זאת ועוד: בתקופה של מיתון עולמי, נדמה שמדובר בחלומו הרטוב של כל יצרן או משווק: במהלך חמשת החודשים הראשונים של 2011 חל גידול מתמשך בייצור נשק ובמכירתו ביחס ל-2010, כאשר בממוצע*חל גידול של 13% ביחס לתקופה המקבילה בשנה שעברה. המספרים, אגב, מטורפים. ב-2009, ייצור של רובים ואקדחים בארצות הברית הסתכם ביותר מ-40% מהייצור העולמי: מעל 2,248,850 רובים יוצרו, נתון שמלמד על המשך הגידול בייצור (החל ב-2005), וגידול של 30% בהשוואה לשנת 2008.

יש המייחסים את הנתון המדהים הזה לעובדה שהרפובליקנים נדחקו אל מחוץ לבית הלבן, והרי ידוע ששום מסיבת תה לא תהיה שמחה באמת בלי כמה קצוצי קנה בארגז של הפיק-אפ טראק, אבל גם בשאר העולם, שלא התעצבן בגלל נשיא שחור בבית הלבן, לא הורגש מיתון בתחום. ב-2009, לראשונה מאז 1995, כמות ייצור כלי הנשק בעולם עלתה אל מעל חמישה מיליון פריטים.

הייצור האמריקאי, למשל, למרות גודלו של השוק המקומי, מתפתח גם לענף יצוא משגשג: ב-2009 גדל יצוא הנשק הקל מארצות הברית בכ-18% ביחס לשנה הקודמת. היבוא, אגב, גדל אפילו יותר: מספר הרובים והאקדחים שייבאה ארצות הברית ב-2010 היה גדול ב-23% מזה שיובא ב-2009.

הנתונים הללו מסבירים מדוע ממקדת C.A.A את מאמצי השיווק שלה בשוק האמריקאי. ערוץ השיווק העיקרי הוא תערוכות נשק גדולות המושכות אליהן גם נציגים של גופים ממשלתיים מרחבי העולם (יחידות צבא ומשטרה) וגם דילרים לשוק הפרטי.

ההילה הביטחונית מעל הראש הישראלי, אחת האחרונות שעדיין זוהרות מעל ראשינו בקרב העמים, היא בהחלט מקדם מכירות, מודים בחברה. "במשך ארבע שנים הפכנו למותג", כך עוז. "בשוק המוסדי של צבאות ושל יחידות משטרה לא מחפשים להחליף את כלי הנשק הקיימים, דבר שכרוך בהוצאה כבדה, אבל רוצים לשדרג את עבודת הכוחות, לשפרה ולייעלה".

כלי נשק מדויק, יותר משהוא עלול לגבות חיים, יכול לסייע להציל אותם, או כמו שאומר זאת עוז: "כשאני רואה את המאבטחים של שב"ס מלווים אסירים לדיון בבית המשפט כשהם עם כלי נשק ארוכים, אני נחרד. כי במקרה שהאסיר שלהם יימלט, עדיף שיירו כבר ישר בעובר האורח הכי קרוב מאשר שינסו לפגוע במטרה".

איך לא חשבו על זה קודם

המפעל באשדוד, חייבים להודות, קטן יחסית אך מרשים: מכונות של הזרקות פלסטיק, מחרטות אלומיניום ועוד ניצבות בתוך אולמות ייצור קטנים ולא מפסיקות לעבוד - 24 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע. התוצרת מועברת למחסן החברה שנמצא לא רחוק, ובו מועסקים דרך קבע כ-15 עובדים עם מוגבלויות שתפקידם בעיקר למיין ולארוז את הסחורה לקראת משלוח.

בשטח המפעל החדש בקריית גת, מספר שחף, יאוחדו כל הפונקציות האלה תחת קורת גג אחת, ומצבת העובדים תגדל אל מעבר לשישים המועסקים בחברה היום. מתי כל זה יקרה? ההערכה של שחף היא שלקראת סוף 2012.

אני נוטל ליד אם-16 מקוצר שנראה שונה לגמרי מזה שהכרתי בצבא. דווקא הפרטים הקטנים הם המושכים את תשומת לבי: למשל הקת הטלסקופית, או המחסניות מונות הכדורים שמחליפות צבע בכל עשרה כדורים, נתון שעשוי להיות קריטי כשאתה רוצה לצאת לדילוג מאחורי מחסה. בתקופתי נהגנו לטעון כדורים נותבים בתחתית המחסנית או בכל כדור חמישי (תלוי באיזו יחידה) כדי לנסות לאמוד את כמות התחמושת הזמינה; איך לא חשבו על זה קודם? כלומר - על זה ועל הדורגלים הללו - שנשלפים בתנועה חלקה כל-כך מתחתית ידית הסער שממוקמת מתחת למתפסים.

לפתע אני מרגיש קצת כמו מנחם בגין המנוח על פסגת הבופור, מברר אם "היו להם מכונות ירייה?", אבל, לעזאזל, אני חושב: בגין היה באמת עתיק, הן רק אתמול אני הייתי עוד חייל.

עוז ושחף מבחינים כנראה במצוקתי, ומנדבים לי כמה פרטים, בכל זאת, על היקפי היצוא שלהם. "אנחנו צומחים במאות אחוזים בשנים האחרונות", הם אומרים. "בהערכה זהירה, על בסיס חוזים קיימים, מחזורים נוכחיים וצבר הזמנות קיים, נגיע ב-2012 למחזור שנתי של עשרות מיליוני דולרים".

יותר מזה הם לא מוכנים לומר, ואני, למרות האדרנלין והטסטוסטרון שמתפרץ ממני לפתע בין כל כלי הנשק מסביב, את השיעור הראשון שלי בנשק עדיין לא שכחתי: לעולם אל תתווכח עם מי ששולף מהר יותר ממך.