"התיקון לחוק לשון הרע נועד לפגוע בחופש הביטוי"

הוא נולד ליד התחנה המרכזית הישנה בת"א בבית רוויזיוניסטי עם אבא קומוניסט, השתתף בתסכיתי רדיו לנוער, ולא חשב שיבלה את חייו מוקף בעיתונים. היום, כמי שמגונן שנים על חופש הביטוי הוא מודה שאמנם קורה שעיתונאים מתרשלים, אך טוען שהדרך לטפל בכך אינה ע"י חקיקה דרקונית. שיחה עם עו"ד מיבי מוזר

הבית

"אם ישאלו אותי מאיפה אני, אגיד 'תל אביב'. תל אביבי שישן ברמת גן. למרות שאני גר פה כבר 50 שנה". בטריקו שחורה לגופו, מכנסיים שחורים ונעלי ספורט שחורות, עו"ד מיבי מוזר מתבונן בקו הרקיע של העיר שעזב ומסנן: "איזה נוף של מנהטן צמח לנו כאן". אנחנו יושבים במרפסת. קומת-העל. מול הפארק, הנחל, גינת השעשועים. שמש נעימה, מטעה, של סוף נובמבר שוטפת את הרצפה, כיסאות הפלסטיק, השולחן העגול ועיתוני השבת שעל המפה. עצים קטנים, פרחים לעייפה, נחים בתוך אדניות. קצהו של ברוש מתנוסס מעל בתי העיר. "הבניין שופץ לאחרונה. אני גר פה משנות ה-80. חם פה", הוא מסכם, "בוא נעלה".

למטה ברחוב, יום שישי; למעלה, חדר העבודה. בדרך לשם, בסלון, שטחים פרוסים על הרצפה, שולחן אוכל, רהיטי עץ, ארון ספרים, ובגומחה בקיר פסל אישה שראשה כדור שקוף ("סחבתי מקרואטיה").

בקומה שמעל, שולחן עבודה מעץ. טלוויזיה. ספה. הליכון. אוסף מקלות הליכה (מוזר שולף מתוך אחד מהם חרב מפחידה), ומרפסת שמשית מאחורי דלתות שקופות. תמונות הילדים, "אימא שלי" "ואבא של אשתי" במסגרות חומות קטנות. אלבומים. וספרים. אלי זעירא על מלחמת יום כיפור. רונן ברגמן. פרשת ברנס. "יש לי ספרים שיש לי קשר מקצועי אליהם - עברתי עליהם לפני פרסום. אני אוהב את המדור הזה", הוא מצביע על מדף ספרי השירה. חלפי. לסקלי. חפר. פנחס שדה.

סמוך לגרם המדרגות ציור ענק, צבעוני, עם כתם כחול בטבורו. "אני אוהב דברים מופשטים. עבודה כזו, יכול לשבת ולהסתכל עליה ולראות המון דברים. בין השאר, ים. ים אצלי זה פיתוי גדול. מי שנולד בת"א ולא אוהב ים, סימן שמשהו דפוק אצלו. לכן, אני אוהב גם את מיקום המשרד, ברחוב נמל ת"א, חלון גדול משקיף לים. מה זה משקיף? הים נמצא בחדר. ילד תל אביבי שלא נמצא בים 3 פעמים בשבוע, משהו חסר לו. היום אני נמצא כל יום".

ביוגרפיה מקוצרת

"נולדתי ב-1940 בדרום ת"א, רחוב הגדוד העברי, ואת רוב ימי ביליתי ברחוב כפר גלעדי. למדתי בבי"ס יבנה ובעירוני ה' ששכן ליד מגדל המים. אבי, ישעיהו, נולד בירושלים. גם אביו. שם הכיר את אמי, נעמי, שהגיעה בת 16 עם הוריה מרומניה ולמדה ביולוגיה באוניברסיטה העברית. אבי היה רוקח. גם היא עסקה בזה אחר-כך, בת"א, עם אחיה בבית המרקחת שלו. אבי עסק בעיסוקים כימיים, הרכיב חומרים שונים, עבור מרפאות שיניים למשל. הוא נפטר כשהייתי בן 19. מרבית ימיי היו עם אמי. אני בן יחיד. נולדתי כשכבר היה בשנות ה-40 לחייו, אמא הייתה צעירה ממנו בהרבה שנים.

"דרום ת"א היה סביבה מגוונת, מורכב מאנשים שגדלו בארץ ומעליות שונות, סלוניקי, המון בולגרים, למושגים כמו מזרחים ואשכנזים לא הייתה משמעות. המשפחה של אימא הגיעה בראשית שנות ה-30, בימים שבהם דיזנגוף היה מקבל באופן אישי כל עולה חדש ומזמין אותו אליו. בשנות ה-40, כשהתחלתי להבין מה עושים פה הבריטים, היינו מגובשים בהתנגדות להם, פה היה אצ"ל. גדלתי בבית רביזיוניסטי. ילד מדרום ת"א לא ילך לשמוע את בגין בכיכר מוגרבי? עם אבי שהיה קומוניסט, הייתה לי מחלוקת קשה. הוא עזב את הארץ בגיל 16, ועד 1938 חי ברציפות בשווייץ, שם התבגר אידיאולוגית ואינטלקטואלית. בגיל 8, אם הייתי אומר משהו על מרקס, היה מאוד כועס עליי. העיתון הראשון שקראתי היה 'המשקיף', הלוגו כלל את א"י השלמה. גדלתי על עיתון 'חרות', 'הבוקר'. היום אני לא זה ולא זה. לא ידעתי אז שאבלה את ימי מוקף בעיתונים ובעיתונות.

"יבנה היה בי"ס מאוד קטן, 8 כיתות. ידעתי שהמחנכת שלי בית"רית, זה היה חשוב לי. בחול, בסביבות ביה"ס, שיחקנו כדורגל. לא הייתי מוצלח בזה. ביליתי ב'מכבי צעיר' ברחוב מכבי ובפינת הנוער ב'קול ישראל', קבוצה שמבצעת תסכיתים, מחזאות רדיופונית. גם בתוכנית 'המסך עולה' השתמשו בילדים מפינת הנוער בסדרה של תסכיתי מתח. מי שהביאה אותי לאולפן בקריה בת"א הייתה ילדה מביה"ס שהשתתפה בתסכיתים, מפני שרצתה למצוא חן בעיניי או שמצאתי חן בעיניה".

בצלאל מזרחי

"התגייסתי ב-58' לשריון. אח"כ שירתתי בבה"ד 10, ביה"ס לרפואה ציבורית. עברתי קורס חובשים, נשארתי להדריך. בסוף השירות התלבטתי בין רפואה למשפטים, ולא היו לי אמצעים ללמוד רפואה, בלשון עדינה. בת"א הייתה שלוחה של האוניברסיטה העברית ללימודי משפטים מאחה"צ עד הלילה, וזה איפשר לאנשים כמוני לעבוד. נהניתי מהלימודים. הייתה בהם אז הרחבת הדעת לכלכלה, רעיון מדיני, סוציולוגיה. הצטערתי כשת"א חיסלה את האפשרות ללמוד אחה"צ, ואנשים שיצאו ממנה פתחו מכללות לבני עשירים, שכל השוני בינן לבין האוניברסיטה שזה עולה יותר כסף. אכזב אותי שמורים מוערכים הלכו לפתח את המכללות האלה. כעסתי. וגם אמרתי את זה לפרופסורים שעזבו. תמיד לימדתי, לפחות שעתיים בשבוע. בת"א, חיפה, בר אילן. רציתי לשמור על קשר עם האקדמיה.

"ב-62', בזמן הלימודים, התחתנתי עם נילי. הכרנו עוד בתיכון, ניהלנו רומן ממושך. ב-65' הלכתי להתמחות אצל עו"ד שלמה ליבליך, ומאז העבודה המקצועית הייתה קשורה בו. במלחמת ששת הימים לא הייתי בארץ, כי ב-66' קיבלתי מלגה לאוניברסיטת טוליין בניו אורלינס, תואר שני במשפטים. פעם ראשונה שלמדתי ולא עבדתי. וגם ביליתי. באופן מקרי את עבודת המאסטר עשיתי על מיצרי טיראן. תקופה מסוימת נתתי שירות למשרד החוץ. שגריר ישראל באו"ם, שבתאי רוזן, הציע לי להרצות בארה"ב על חופש תנועה במיצרים בינלאומיים. אח"כ חזרתי למשרד. היה שם איש אחד, מקסימום שניים, שטיפלו במקרקעין ובשיכונים ציבוריים. ואז הגיע התיק הראשון על עיתונות: פסח יפהר, ראש עיריית הרצליה, נגד 'הארץ'. הטענה שלו הייתה נגד יאיר קוטלר, שפגעו בשמו הטוב. אני חושב ש'הארץ' זכה.

"זו הייתה ההיתקלות הראשונה שלי בנושא חופש הביטוי. מצא חן בעיניי הפן המעשי והפן המשפטי: כשאתה עוסק במשפטים, שלא סובבים רק סביב כסף, שיש בהם פן ערכי, משקל סגולי. ליטיגציה היא מלחמת אבירים בלי נשק חד. דו-קרב אינטלקטואלי. האדרנלין זורם. ואם אתה מנהל אותו מהזווית שאני מנהל, חופש הביטוי במדינה דמוקרטית, אתה מרגיש שאתה עושה עבודה משמעותית.

"ליבליך התחיל לייצג את 'הארץ' ומ-73' גם את 'ידיעות אחרונות'. נעשיתי שותף. אחד המשפטים שהעסיק אותי הרבה, כמסייע לשלמה שניהל את התיק, היה של בצלאל מזרחי נגד 'הארץ'. המשפט נסוב סביב שורת כתבות שכתב אבי ולנטין על הפשע המאורגן. מזרחי תבע, כי הוזכר שם כאחד מראשי הפשע, אם לא הראש עצמו. המשפט היה עם הרבה אמוציות, וההחלטה הייתה ש'הארץ' לא הוכיח את מרכזיותו של מזרחי, ולכן שילם לו פיצוי כספי".

חוק לשון הרע

"התיקון לחוק לשון הרע נועד להרתיע עיתונאים מכתיבה. להלך עליהם אימים. ולפגוע בחופש הביטוי. לא מפני שרוצים להגן על נפגעים, אלא כדי למנוע מהעיתונות לפעול כפי שהיא צריכה לפעול, ע"י כך שמטילים עליה מורא של פיצויים בשיעור אדיר. זה לא משנה אם השופט יטיל אותם או לא, עצם האיום ירתיע עיתונאים.

"הצעת החוק מנוסחת ברשלנות. בעיקר בזה שקובעים באופן קטגורי שעיתונאי צריך לקבל תגובה, ולא מסייגים בהיקף, במהות ובאותם המקרים שבהם אין צורך לפרסם, כמו למשל ביקורת או הבעת דעה. זה אבסורד: אם רוצה מבקר לכתוב על מחזה או סרט, הוא צריך לבקש תגובה. ואם לא יעשה זאת, מטילים עליו איום של 1.5 מיליון שקל. אין לזה שחר. אני לא מכיר מדינה שבה צריך לבקש תגובה על פובליציסטיקה.

"זה מרגיז. באו אנשים וע"י כל מיני מניפולציות משפטיות וניצול הכוח הפרלמנטרי, מנסים להכניס דברים שלא צריכים להיות. רשלנות? יש. עיתונאים שמתרשלים? יש. אבל הדרך לטפל בהם היא לא ע"י חקיקה דרקונית. למשל, אפשר לקבוע שבמקרים שיש לבקש תגובה ולא מבקשים או לא מפרסמים, עיתונאי לא יוכל לטעון לתום-לב. בעיתונות יש קלקולים כמו ברפואה ובתחומים אחרים, זה עדיין לא אומר שצריך לפגוע בחופש הביטוי בצורה שיהיה קשה מאוד לתקן".

טוקבקים

"טוקבקים הם צרה, רעה חולה. מצד שני, הם אמצעי תקשורת ברמה נמוכה, שלא צריך להתייחס אליו ברצינות: אנשים לא מקצועיים מביעים את דעתם, כמו בשיחות יום שישי. לעומת זאת, יש בלוגרים רציניים, בעלי אתרים רציניים, שכותבים דברים לא פחות משמעותיים ממאמרים בעיתונות, וצריך למצוא דרכים לפקח. אני מסכים עם הפסיקה שצריכים לייצר מנגנון לחשיפה של המפרסם".

סדר יום

"מתחיל ב-05:30 בבוקר. מקדיש שעתיים לעבודה בבית או לאימון גופני: הליכון, כל מיני כלים ומכשירי אימונים, שנועדו לשמור על כושר. אח"כ מתחיל לעבוד במשרד או הולך לביהמ"ש. ארוחת בוקר בבית, צהריים בסביבות המשרד. פגישות, ישיבות, ייעוצים, הרבה מאוד ייעוצים טלפוניים, הכנות לדיונים. בגילי המופלג משתדל להגיע הביתה בשעה נורמלית, לא כמו בבחרותי, שאז נשארתי עד 21:00. אח"כ ספרים, סרטים, קונצרטים, אופרות, מופעי ג'ז. אני יכול להגיד לך, שאי אפשר לחיות בניו אורלינס בלי שייכנס לך ג'ז לסיסטם. הולך לישון לא לפני 12".

בעוד 10 שנים

"יכול לקוות שאהיה בעשתונותיי ואעשה משהו מעניין".

מיבי מוזר

אישי: עו"ד מיבי מוזר (71) נולד בת"א ומתגורר בר"ג, נשוי לנילי (71, לשעבר מורה לספרות בתיכון אהל שם), אב ל-3: פז (45, עו"ד במשרד ליבליך-מוזר), מירית (40, מורה לחינוך מיוחד), ודן (30, סיים את לימודיו בתקשורת ובקולנוע)

מקצועי: מייצג ומייעץ לכלי תקשורת בתחומים ובתביעות הנוגעים לחופש הביטוי, לדיני לשון הרע ולפעילותם העיתונאית. שותף בכיר במשרד עוה"ד ליבליך-מוזר (התמחה ב-65', שותף מ-73'). שימש יו"ר הנהלת האגודה לזכויות האדם. שימש חבר במועצה הארצית של לשכת עוה"ד, חבר ועדת האתיקה ויו"ר ביה"ד המשמעתי הארצי

בין הלקוחות: כלי תקשורת. מו"לים. תיקים: אריאל שרון נגד עוזי בנזימן; אריה דרעי נגד "ידיעות אחרונות"; ועוד

צרו איתנו קשר *5988