קו ראשון לים זה מדכא

קופצים אל מותם "יש רגולציה מוגזמת בתכנון. צריך להקים מעקות בגובה מטר ועשרה בכבישים, כאילו שבהעדרם אנשים יתעופפו אל הכביש וידרסו; אסור להציב אלמנטים אופקיים במרפסות, כי אנשים יטפסו ויקפצו מהן אל מותם. בפאריס יש חלונות שמגיעים עד הרצפה ואני לא חושב שאנשים בה קופצים מהחלונות אל הרחוב בפאריס יותר מאשר בערים אחרות".

מקום בלי מקום "בכל הארץ פזורים פרויקטים שהם 'מקום ללא מקום'. שכונת אם המושבות נראית כמו אחו שזרקו לתוכו בניינים, וכמוה שכונות על גבי שכונות. הנה אשדוד, שנהנתה מפרץ פיתוח אדיר מאז העלייה הגדולה מברית המועצות - גם היא פרבר שאין בו רצף עירוני, שאין בה הצפיפות שהופכת קבוצת שכונות לעיר. כשילד שצריך ללכת לבית ספר מהשכונות החדשות באשדוד - עליו לעבור כבישים שנוסעות בהן מכוניות במהירות אוטוסטרדות - פחד אלוהים. את כל הערים בארץ מתכננים ברוח הפרבר שהמציא לה קורבוזייה - שהיום כבר מבכים אותה בכל אסכולה - וערים אלה אין אפילו הנועזות של האדריכל הגדול".

אי מיותר "ראשי ערים בישראל רוצים 'שדרות' ומתכוונים לרחוב רחב מאוד שיש במרכזו אי תנועה שנטועים בו דקלים, ושמשני צדיו כבישים רחבים שנוסעים בהם מהר. זו אינה שדרה. שדרה הן ארבע השדרות שראש העיר הנוכחי בת"א החליט לשפץ, עוד בטרם בואי. ובהן יש משטחי נסיעה לאופניים, ומקום להולכי רגל לנוע ולהתאסף. בשביל מה צריך אי תנועה? זה בזבוז מקום, והוא מתוכנן בשם סכנה נטולת יסוד של ממש שמכוניות יתנגשו זו בזו. אחרי מאבק עם משרד התחבורה, הצלחנו לצמצם את אי התנועה באבן גבירול משלושה מטרים ל-75 ס"מ, והולכי הרגל הרוויחו מדרכות רחבות יותר, שכוללות בתוכן נתיב מסודר לתשתיות (עמודי תאורה, ריהוט רחוב ותמרורים) ותאורה נפרדת למדרכה ולכביש. אני שמח שכשנדרש רון חולדאי להכריע אם להשקיע מיליונים בשיקום אבן גבירול או להוריד את כיכר דיזינגוף, הוא בחר באפשרות הראשונה".

מי רצח את אלנבי "התחבורה הציבורית הרסה את אחד מהרחובות היפים ביותר בתל אביב - אלנבי. נתיבי התחבורה הציבורית, שבהגדרה צמודים לשפה הימנית ברחובות שבהם הוגדרו נתיבים כאלה, מפריעים להולכים על המדרכה, זו בעיה. הרעש, הפיח, הרוח שהם משיבים בתנועתם המהירה, ואין ספק שהם צריכים לנסוע מהר, כי הם מובילים הרבה אנשים בבת אחת. זו עניין שצריך להיבחן לאורך זמן, ואין ספק שהפתרון הכי נבון לבעיה הוא הקמת מערכת הסעת המונים תת קרקעית. סביב אלה יתגלעו חיכוכים אחרים - למשל בעלי נכסים ליד התחנות הגדולות שיפלטו בבת אחת המון בני אדם למדרכה, עלולים לטעון שזה מוריד את ערך הדירות שלהם. בתכנון עירוני מעורבים הרבה גורמים שמתחככים זה בזה, שיכולים לבוא זה על חשבון זה - וגם להיפך. השאיפה היא להגיע לנקודה ארכימדית ויותר מזה - לא רק שהדברים יתאזנו זה עם זה, אלא גם יזינו זה את זה".

שני מחנות בבית "כשסיימתי את לימודי בטכניון ב-1977, לא חשבתי שבכך נהפכתי לאדריכל. הלכתי לעבוד אצל עדה ורם כרמי, במשרד המשותף שלהם. שם, כך אני סבור היום, קיבלתי את בית הספר האמיתי שלי לאדריכלות. עבדתי כמטורף שעות אינספור, הרגשתי שאני עושה משהו חשוב. הייתי צמוד לעדה - אישיות מדהימה ואדריכלית יוצאת דופן בהשכלתה, בידיעותיה המקצועיות, בכישרונה האדריכלי האדיר. באותה תקופה, מירי קייזר - אשתי ושותפתי למשרד דהיום, הכשירה את עצמה לעבודה כאדריכלית במשרד של אברהם יסקי והייתה שותפתה בתכנון 'בית האופרה'. היריבות בין שני המשרדים כבר היתה גדולה אז, ובבית התפתחו שני מחנות: מחנה יסקי ומחנה כרמי".

מכות בלשכת מהנדס העיר "אצל כרמי עבדתי, בין היתר, על 'סי אנד סאן', שרמי עשה עבורו את התכנונית, אך לימים לא המשיך לעצב ולפרט - דבר שניכר בתוצאה הסופית. כך או כך, הוזמנו למהנדס העיר, כדי לאשר את התב"ע, דבר שהיה צריך לעשות בתיאום עם מתכנני המגרש השכן מצפון, שהמתכנן שלו היה יסקי, הוא ולא אחר. שני האדריכלים נפגשו, בלשכת המהנדס. מלים נאמרו, הוויכוח התלהט ומבלי להיכנס לכל הפרטים אסכם בכך ששני האדריכלים הגדולים לא נותרו על כסאותיהם".

מחסן פחם בדרום "באמצע שנות ה-70, בשיא משבר האנרגיה, נקרא המשרד לתכנן תוספת למפעל הטקסטיל 'ארגמן' בדרום הארץ. את המפעל תכנן רמי כרמי בשנות ה-60 ובעליו ביקש שנוסיף לו מחסן פחם, כי התכונן לתפעל את 'ארגמן' בפחם, בגלל המשבר. התאכזבתי מכך שמוניתי לתכנן את הפרויקט. חשבתי שזה מחורבן. אבל רמי לא הניח לי, הוא לימד אותי שבכל עבודת תכנון יש משהו מעניין, פתרונות שצריך להציע, מטרה שאליה צריך לכוון, בשם הפונקציה שהוא צריך למלא. מרמי למדתי שאין פרויקטים קטנים - יש אדריכלים קטנים שהופכים את הפרויקטים שלהם לקטנים ולא חשובים. אני לא יכול להישבע שאני לא חוטא בכך היום, שאני לא מתייחס לפעמים לפרויקטים רק כאל 'הזמנת עבודה'. אצל כרמי אין כאלה. וכן, כל אדם גדול יכול, בגלל העשייה הרבה שלו, להיות אסוני בהזדמנות מסוימת, אבל זה לא מונע ממנו להיות מורה דרך גדול".

סוגר מעגל בכיכר "ב-1984 שמאי אסיף, אז מהנדס העיר בתחילת דרכו, הזמין אותי לבוא לעבוד אתו. הקשר נולד סביב הכרות בין שמאי לאשתי - אשר שירתו יחד בצבא. ל'עובד בעירייה' היה דימוי נורא, על אחת כמה וכמה הוא נתפס כירידה בדרגה אחרי שעבדתי במשרד של כרמי. אסיף שכנע אותי בכך שהציע לי לבוא רק לכמה חודשים, רק כדי לעשות את התב"ע של כיכר המדינה. שנינו לא הבנו במה בדיוק כרוכה הכנה של תב"ע כזו, וסופו של דבר נשארתי בעירייה שש שנים. הכנת התב"ע לכיכר נמשכה עוד אחרי שעזבתי את העירייה בסיבוב ההוא, והסתיימה אחרי 16 שנים, כשכבר הייתי בסיבוב השני בעירייה. זו היתה התב"ע הראשונה שחתמתי עליה כמהנדס העיר, ומכיוון שהכיכר עגולה, אפשר גם לומר שסגרתי מעגל".

יסקי כועס "לקראת סיום תפקידי בעירייה, כשבעלי הקרקע כבר הסכימו לבנות בכיכר ונערכה תחרות אדריכלית על התכנון, אני חשבתי שההצעה של יסקי הייתה פחות מוצלחת מהאחרות, ומאז הוא כועס. מכיוון שהרגשתי שאני עושה במקרה הזה את עבודתי המקצועית נאמנה, לא חשבתי שאני צריך להתרגש מזה. אז הוא דיבר עלי כמה דיבורים לא יפים במקומות מסוימים, וגם נתן את הסכמתו לפעולות, שהוא לא היה חושב שהן ראויות, לו היו נעשות במשרדו שלו".

המאורות הגדולים "הקרב הניתש בין יסקי וכרמי, שני המאורות הגדולים של האדריכלות הישראלית, מתחיל באגו, ממשיך בתחרות, ונגמר ברצון להיות בעל ההשפעה הגדולה על השוק. מקורות ההשראה של כל אחד מהם שונים מאד. את רם כרמי יותר מעניינת הדרך לפרויקט, כי היצירתיות שלו לא נעצרת אף פעם. את יסקי יותר מעניין המימוש והסיום. זו המטרה שחשובה בעיניו, וגישה זו יצרה לו שם של אדריכל יותר מסחרי. כרמי לא מתעניין בקונבנציה, הוא מחפש אתגר - למצוא פתרון אחר, לפתח רעיון ניסיוני. לא פלא, לפיכך, שאל יסקי פונים יזמים של בתי משרדים וקניונים. הם לא ישושו שמישהו יעשה אקספרימנט על ההון שהם משקיעים".

משטרת היופי "כמהנדס עיר, היו מגיעים אלי תכנונים שהייתי נחרד מהם. התלבטתי רבות בשאלה אם תפקידי, כמהנדס עיר להיות גם 'שוטר היופי' של העיר. ברוב המכריע של המקרים נמנעתי מלנקוט עמדה לגבי העיצוב האדריכלי. הקפדתי לציית לתוכנית בניין העיר שלי - שעסקה בנפחי בנייה, בפתוח כנגד סגור, בצפיפות הבנייה, אך לא בסגנון ובשפה האדריכלית. ברור שחובתי הייתה להקפיד שזה יהיה לפי התב"ע - שלא יחרגו מקו הבניין, שמספר יחידות הדיור יהיה כמתוכנן וכולי, אך מי אני שאומר לאדריכל 'עיצבת לא יפה'. יתרה מכך - יש לי גם את נקודת המבט של האדריכל. אני מכיר את המצב הזה. סוף סוף מקבלים פרויקט ותמיד בדרך יש כל כך הרבה צרות, עם קבלני המשנה בפרויקט, עם היזם וכו'. אז מה? עכשיו גם אני, מהנדס העיר, אוסיף לו?".

עם הגב לעיר "רק במקרה אחד אני מצטער שלא התערבתי בתכנון האדריכלי - מגדל נווה צדק. אין לי שום בעיה עם הגובה שלו - מבחינה זו הוא ממשיך את קו הבנייה לגובה משדרות רוטשילד, שיתחבר לדרך אילת ועד שדרות ירושלים. הבעיה שם אחרת. מגדל נווה צדק נראה כמו עכוז של בניין, הוא פשוט מפנה את התחת שלו אל העיר. מבנה כזה הוא התנכרות לעיר, ויכולתי למנוע אותה, לו הייתי מתערב בתוכניות שלו, שהוגשו לאישורי, כמהנדס העירייה. במקרה הזה האדריכל והיזם חולקים את האשמה. לשניהם היה ברור שישתלם בהרבה להפנות את כל המרפסות לכיוון הים, וכתוצאה מכך תוכנן המגדל שמצד אחד - הצפון מערבי, כולו מרפסות, ומהצד השני, הדרום-מזרחי, הוא קיר אטום".

נורא והים "אני מתקשה להבין את השאיפה הרווחת לגור בקו ראשון לים. בעיני זה קו ראשון לים זה מדכא. יש בזה משהו נורא הוד, ולגור מול ה'נורא' הזה, זה איום ונורא. זה נוף לא מעניין, אין פעילות, אלא במקרה עוברת שם איזו ספינה פעם בהרבה זמן".

שליחותו של מהנדס העיר "מורשת שלטון הכתר הבריטי היא שמהנדס העיר אחראי על תשתיות והתכנון העירוני הוא באחריות הממלכה, נקבע עלי-ידי אנשיה, ומבוצע על ידי הילידים. בשנות עבודתי בעירייה כמהנדס העיר, המרתקות ביותר בחיי המקצועיים עד כה, הפסקתי לדבר על תכנון ופרויקטים, הבנתי שאחריותי מגולמת במושג 'חיים עירוניים' והדברים שאני ממונה עליהם הם אמצעים להשגת מטרה זו: גינה, בניין, רחוב וכביש".

פנצ'רייה וחנות ירקות "ב'מתחם באזל' בתל אביב ניצב בניין מגורים (מגדל באזל), שאולי הוא לא הכי טוב או הכי מעוצב שיש בעיר, אבל זה שמימן את העברת השוק ואת תחנת הכיבוי מהאזור. התוצאה היא מה שאנחנו מכירים כמתחם באזל הפופולרי, המשלב חנויות אופנה עם חנויות לצרכי יום יום, בתי קפה ומסעדות. לא מזמן ישבתי שם לפגישה עם יזם, ככל שהתמשכה שיחתנו ירד אט-אט הערב, אורות הרחוב נדלקו בזה אחר זה, וההתרחשות באזור התחלפה מדגש מסחרי לדגש בילוי, היזם הביע את התלהבותו מהאווירה ואני אמרתי לו: אתה רואה? אותו דבר נעשה אצלך. הוא כמובן התנגד מיד. נחמד בבאזל, אבל הוא רוצה למכור - ואצל קוני דירות, חנות ירקות מתחת לבית לא מוסיפה ערך לנכס. והלא בכיכרות ערי אירופה יש פנצ'רייה על יד בית קפה, וחנות ירקות ומעל כל אלה דירות מגורים מהיקרות בתבל".

מאה שנות חסד "בתחילת שנות ה-90 תכננתי שכונה במודיעין. השכונות שבה - גבעות צחיחות שנשאו בהתחלה שמות מהאלפא-בית הלטיני, קיבלו לבסוף את שמות האדריכלים המתכננים. כך קרה שזכיתי שיקראו על שמי מוסדות חשובים כמו 'סופרמרקט קייזר' השכונתי, ואפילו 'מקווה קייזר'. כשהסתיים התכנון צילמתי שלט של מע"צ שניצב ביציאה מהשכונה שסימן לכיוון אחד 'קייזר', ולכיוון ההפוך 'תל אביב', כרוצה לומר, כל אחד מאתנו ילך לדרכו. אני מודע לביקורת על מודיעין, אך מאמין שלכל עיר מגיעות 100 שנות חסד, שבהן החיים מתקנים את טעויות מתכנניה. לרוב ערי הארץ אין הפריבילגיה האירופית, להתפתח באופן אורגני, רובן ערים מתוכננות. גם את תל אביב המתוכננת, ואת תכנית גדס הטובה, תיקנו החיים. שדרות רוטשילד תוכננו כשכונת וילות עירונית שסביבן חצרות, ונהפכו למרכז עסקי עם גורדי שחקים, וכך רק אחרי מאה השנים אפשר היה לחגוג את ת"א, כפי שנחגגה".

חולדאי והחניונים "כשנבחר לתפקיד בראשונה, רון חולדאי היה בטוח שהבעיה הכי קשה בעיר היא חניה. היום, כשהוא רכוב על אופניים בשדרות, ברור שהוא הפנים שזה לא העיקר. החניה בתל אביב נמצאת בתת-תקן בכל קנה מידה שהוא. בהעדר מערכת הסעת המונים, הפתרון הוא ריכוז חניות. כך מונעים ממי שבא ברכב לאזור כלשהו - לבילוי או למגוריו - להסתובב ברחובות העיר בחיפוש אחר חניה, ובהזדמנות זו להרעיש לסביבה, לטנף את האוויר, להתעצבן בעצמו ולעצבן את הנהגים האחרים. כזה למשל הוא חניון הבימה, שהירוקים תקפו כשתכננו אותו".

מלכת העיר "אני מעדיף שלמכוניות יהיה לא נוח לנסוע בעיר. כשלמכוניות נוח לנסוע ברחוב, זה סימן שחציית הכבישים פחות בטוחה. כשלמכונית יש איפה לחנות, זה סימן שלמי שהולך על המדרכה יהיה פחות נוח. המכונית אינה מלכת העיר, מלך העיר הוא הולך הרגל - והתכנון צריך להתכוון אליו".

היכל התרבות "כשאמנון רכטר, הבן של יעקב והנכד של זאב רכטר, לא קיבל את עבודת השיפוץ בירושה, החל מסע התקפה נגד המהלך, מצד שמרנים שהשימור הוא מקצועם ושמרנים שמאמינים בהקפאה בתום-לב. פתאום גם אמנון נהפך לאביר-שימור - הוא שכח שהיוזמה הגיעה בכלל מהמשרד שלו. ושהשינויים שהוא הציע היו הרבה יותר מפליגים מאלה שייעשו בשיפוץ הנוכחי. לו עדה כרמי הייתה מקבלת את עבודת השיפוץ, היה לה יותר קל לעמוד מול הביקורת".

רק הנודניקים באים "שיתוף ציבור בתכנון עירוני הוא מדיניות מבורכת, אין ספק. הבעיה היא שלפגישות מגיעים בסופו של דבר רק הנודניקים, המתלוננים".

דני קייזר

גיל 61

מצב משפחתי נשוי 2

מגורים רמת אביב ג' ("הכי רע שיש"), בית משותף, קומה שביעית, 4.5 חדרים.

לימודים אדריכלות ובניין ערים בטכניון 1987

משרדבניין משרדים בבית "תבור", בנאות אפקה. 10 עובדים, 3 שותפים (אחת מהן - אשתו)

פרויקטים ניצבים בית בנק לאומי ביהודה הלוי פינת הרצל בתל אביב; בית אגיש-רבד בגדה המזרחית של איילון; בית תיא בהרצליה

פרויקטים מתוכננים מעונות סטודנטים באוני' ת"א; מגדל מגורים ברמת-גן, 35 קומות; מגדל בנק לאומי, שלב ג'