לסבא שלי יש נובל

זוכה פרס נובל לכימיה, פרופ' דן שכטמן, והנכדה שלו יעל פינקלשטיין נפגשו לבקשת "גלובס" לשיחה על חינוך, יצורים שחיים מחוץ לכדור הארץ ו"האח הגדול"

דן שכטמן ונכדתו / צלם: רמי זרנגר
דן שכטמן ונכדתו / צלם: רמי זרנגר

אתם מכירים את פרופ' דן שכטמן בתור מדען החומרים מהטכניון שזכה השנה בפרס נובל בכימיה. יעל פינקלשטיין, בת 16 וחצי, מכירה אותו בתור סבא דני. הסבא והנכדה נפגשו לבקשת "גלובס" לשיחה על חינוך, יצורים שחיים מחוץ לכדור הארץ ו"האח הגדול".

"כימיה מעניינת אותי", אומרת יעל פינקלשטיין, בת 16 וחצי. "אני רוצה לדעת ממה דברים עשויים, ממה העולם עשוי. מה יכול להיות מעניין מזה? ואין לזה ממש קשר לכך שזו העבודה של סבא. נכון, כשהייתי באה איתו לפעמים לעבודה, נחשפתי לתחום, אבל סבא לא דחף אותי לכימיה וגם אף אחד אחר במשפחה לא לחץ עליי". סבא של יעל הוא פרופ' דן שכטמן מהטכניון, שזכה השנה בפרס נובל בכימיה. "העץ", אומר שכטמן, "לא נפל רחוק מהתפוח".

כאשר יעל מגיעה, לבקשת "גלובס", לביקור בבית הסבים בשכונת דניה בחיפה, מסתבר שפרופ' שכטמן מביע את האהבה שלו למדע החומרים במילים כמעט זהות, ושניהם נשבעים שלא תיאמו ביניהם עמדות. "זו כמובן גנטיקה", אומרת יעל, "אבל אני מאמינה שזה גם חינוך, בעיקר על ידי ההורים. לא שהם כימאים, אבל הסקרנות שלהם כלפי העולם דבקה גם בי".

שכטמן: "עכשיו את ערוכה ללכת לטכניון".

פינקלשטיין: "זה עוד לא בטוח!".

* זה בתכנון?

שכטמן: "אני מטפטף לה על הטכניון, אבל אצל יעלי זה עוד לא מוחלט. יש לה הרבה אפשרויות פתוחות. בכל זאת אני חושב שכל מי שרוצה להצליח כדאי שיתמחה במשהו - יקרא ויחקור ואפילו ירים למדענים טלפונים אם משהו לא ברור לו. בעבר היה קשה יותר להתמחות. היום המידע הרבה יותר נגיש. אני משתדל להופיע בפני סטודנטים, ואם אני מקבל טלפונים מסטונדטים ששואלים מה זה קוואזי גבישים, אני עונה".

פינקלשטיין: "זה קצת עצוב שהם צריכים לשאול אותך דבר כזה. הם לא מחפשים קודם באינטרנט?".

הדברים הרעים שאנחנו עושים לכדור הארץ

סבא שכטמן, מסתבר, הוא לא רק כימאי מחונן בקנה מידה עולמי. השיחה איתו מתחילה אמנם בתחום ההתמחות שלו - חקר חומרים - אבל גולשת במהירות לשאלה רחבה הרבה יותר: איזה מן עולם יורישו שכטמן ובני דורו לנכדים.

"הולך להיות מסובך על פני כדור הארץ במאה הבאה", מזהיר שכטמן. "משאבי הטבע יתדלדלו, הדרישה אליהם תלך ותגדל, מדינות שחיות היום על מכירת אוצרות הטבע שלהן יתמוטטו ויתחילו מלחמות שבטים. מדינות שישגשגו הן אלה שיפעלו נכון - כבר עכשיו - כדי להתמקד בהון האנושי וליצור יזמויות טכנולוגיות. מדינה שאנשיה לא יהיו מוכשרים מספיק כדי להקים תעשיות חדשות, לא תשרוד. אנחנו היום במקום טוב מן הבחינה הזו - אבל מה יהיה בעתיד?".

* יעל, את מוטרדת ממצב כדור הארץ?

פינקלשטיין: "יכול להיות. אנחנו לומדים על זה בבית הספר. בדיוק למדנו על ההתחממות הגלובלית".

שכטמן: "מה אמרו לכם, שזה מעשה ידי אדם, או פשוט חלק המחזוריות הרגילה בטבע?".

פינקלשטיין: "גם וגם. הציגו לנו מחקרים שהדגימו את השפעת האדם אבל סיפרו לנו גם על העבר, על עידני הקרח".

* ומה דעתך?

שכטמן: "אנחנו יודעים שגורמים שונים שהם מעשי ידי אדם משפיעים על התחממות כדור הארץ, אך איננו יודעים מה חלקם היחסי בשינויי האקלים, לעומת המחזוריות הגדולה. אין ספק שאנחנו צריכים למנוע את הדברים הרעים שאנחנו עושים לכדור הארץ. אפקט החממה מתגבר ולא מטפלים בזה. בתחום צריכת המשאבים קשה לראות את האנושות בוחרת בהימנעות, אבל הנה, את החור באוזון שהיה ממש מסוכן לחיים על פני כדור הארץ, הצלחנו לתקן. אז יש תקווה".

* יוצא לך לחשוב - איזה עולם אני משאיר לנכדים?

שכטמן: "אני דווקא מאמין שאנחנו הולכים לעולם יותר טוב. יש בו בסך הכול יותר דמוקרטיה, יש יותר חופש, גם אם יש מדינות שבהן הולכים לאחור".

* ישראל היא אחת מהן?

שכטמן: "יש הרבה מה לעשות כדי לשפר את איכות החיים בארץ, ולא נעשה. למשל בתחום החינוך, בנוסף לידע שיש להקנות, חשוב לתת גם הבנה של איך בן תרבות מתנהג. אלה דברים שבעבר היו והיום נעלמו. למשל - בתחבורה הציבורית הנוער לא קם למבוגרים. יכולים לשבת המון חיילים ותיכוניסטים בקרון רכבת ואיש לא יקום לאישה מבוגרת.

"יש בארץ צורות התנהגות שלא ראיתי בעולם בשום מקום, תחרות על כל שניה ועל כל סנטימטר. ביפן יש הרבה פחות מקום. ואתה נתקל באנשים מאוד מנומסים. מי אחראי לזה? כל המכלול שמחנך אחראי לזה. משפחה, בית ספר. דיברו איתכם למשל, יעל, על והדרת פני זקן? על כך שצריך לקום לקשיש או לאישה בהיריון?".

פינקלשטיין: "בבית הספר לא".

שכטמן: "אז זה לא טוב. אפשר לחנך. וזה לא מסובך. הנה חינכו שלא קוטפים פרחי בר ותוך מספר שנים - כמויות אדירות של פרחי בר משתלטות על כל גבעה. את זה המורים הביאו לילדים והילדים הביאו להורים וזה מחזיק מעמד שנים. יוצרים סטיגמה שמי שקוטף פרחים הוא מגונה, שכך לא מתנהג בן תרבות - בסך הכול צריך להגיד להם, זה הכול".

* בית הספר שלכם לוקח על עצמו גם תפקיד חינוכי?

פינקלשטיין: "בהחלט. ברמת השרון יש מודעות גבוהה מאוד להתנדבות, ולכן בערך 55% מהנוער מתנדבים, זו העיר הכי מתנדבת בארץ. מעודדים אותנו להתנדב בפרוייקטים קיימים ואם מישהו רוצה להקים פרוייקט משלו, הוא מתקשר לעירייה ושואל אם הם יכולים לעזור לו, והם אומרים 'ברור' ואז אפשר ליישם את הפרוייקט בעיר".

פינקלשטיין עצמה יזמה פרוייקט של הקראת ספרים בספריות העירוניות לילדים בגילאי הגן כדי לחבב עליהם את הקריאה. סבא דני עזר לה לאפיין את הפרוייקט, והוא יושם בהצלחה בספריה ברמת השרון והעסיק מתנדבים נוספים.

שכטמן: "יעל לומדת בבי"ס מעולה (רוטברג ברמת השרון), אבל עובדה שעם זה, לא דיברו איתם על כיבוד הזולת".

פינקלשטיין: "אני חושבת שזה צריך לבוא מהבית. ההורים צריכים לחנך את הילדים לנהוג באופן מנומס, ואם עכשיו הם לא יחנכו את הילדים לזה, אז הם לא ידעו לחנך את הילדים שלהם".

שכטמן: "לארגן את ההורים לעשות את זה, קשה עד בלתי אפשרי, אבל יש לנו מדיה, והתפקיד שלה הוא לא רק לבדר ולעשות כסף. לא יוריד מערככם אם תתרמו קצת לחינוך הנוער לנימוס - כי אתם יכולים. הטלוויזיה במיוחד, במקום חלק מהתוכניות המבישות שאנחנו רואים. כלומר, אני לא".

* ואת?

פינקלשטיין: "אני לא רואה תוכניות כמו 'האח הגדול'. אני לא חושבת שזה שהחברים שלי רואים 'האח הגדול' זה עושה אותם לא מחונכים, אבל בעיני זה פשוט בזבוז זמן. לא התוכנית יוצרת את הבעיה, אבל זה שהגענו למצב שבו זה מה שאנחנו אוהבים לעשות בזמן הפנוי, זה אומר משהו על החברה".

פינקלשטיין לומדת במגמה הרב תחומית, שאיננה נקראת מגמת מחוננים. עם זאת, העובדה שבית הספר מציע פרוייקט עבודת גמר בהנחיית חוקרים ממכון ויצמן, עשויה לרמז על רמת הלימודים. בניגוד לחלק מבני גילה, פינקלשטיין היא שגרירה נלהבת של מערכת החינוך בה היא לומדת. "עושים איתנו דברים נהדרים", היא אומרת ומציינת לטובה במיוחד את ערן, המורה לכימיה, שלו היא נותנת קרדיט גדול על החיבה שלה למקצוע.

שכטמן: "מה הופך אותו למורה מצוין?".

פינקלשטיין: "הוא מאוד רגיש לתלמידים שלו, כשמישהו טועה הוא מקרב אותו לתשובה וכשמישהו צודק הוא מתלהב "כן! אתה צודק!", בצורה שגורמת לך לרצות לענות את התשובה הנכונה. בכל מבחן שלו יש שאלות בונוס כמו 'כתבו שיר תוך שימוש באות הראשונה של כל אלמנט בשורה הרביעית של הטבלה המחזורית'. הבונוסים האלה גורמים למבחנים להפוך למשהו נחמד ופחות מאיים".

שכטמן: "לכתוב שיר על כימיה? זה באמת נחמד. גם לי היו מורים מעולים ואני מסכים שזה משפיע מאוד".

"רציתי להיות מהנדס מכונות"

* פרופ' שכטמן, איך התחיל הרומן שלך עם תחום החומרים?

שכטמן: "קשה לשים אצבע על איפה דברים החלו, אפשר ללכת אחורה לאיך ההורים שלי נפגשו ואיך ההורים שלהם, עד שהחד תאי הראשון פגש את עצמו ואפילו למפץ הגדול. אני אתחיל בכך שתמיד רציתי להיות מהנדס מכונות, אבל כשסיימתי את לימודי הנדסת המכונות לא מצאתי עבודה - היה מיתון ואי אפשר היה למצוא.

"אז אמרתי בינתים אעשה מאסטר ואז תהיה לי עבודה, ובאמת כשסיימתי ב-68' הציעו לי עבודות נהדרות, אבל אז כבר התאהבתי במדע. מה שמשך אותי למדע זה מיקרוסקופ האלקטרונים שהוא כלי רב עוצמה - הוא היה ועדיין מכשיר באמת רבגוני וחזק. מי שיודע לעבוד עליו יכול לגלות הרבה תגליות. הכלי הזה ממש הדביק אותי לתחום".

* כמי שהפריך את אחת הטענות שנחשבו לחצובות בסלע של המדע, אתה אופטימי לגבי היכולת של המדע היום לספר לנו את האמת על העולם שבו אנחנו חיים?

"אין לי ספק שאנחנו מבינים את העולם טוב יותר באמצעות המדע. גם במקרה שלי - זה לא שמה שאמרו לפני זמני הוא לא נכון - זה היה נכון, אבל מגביל. גם כשאינשטיין הגיע עם כל המחשבות שלו ששינו את הפיזיקה, האם הפירוש הוא שניוטון טעה? ניוטון לא טעה. אבל איינשטיין הרחיב את היריעה.

"היום הגבולות בין המדעים השונים, למשל פיזיקה וכימיה ומדעי החיים, היטשטשו עד מאוד. לדעתי זה רק אומר שאנחנו מבינים טוב יותר את העולם הסובב אותנו. עדיין הדרך ארוכה מאוד כדי שנבין יותר. זה טוב - כדי שגם ליעל תהיה עבודה".

שכטמן מתרגש מאוד מהגילויים האחרונים בכל שטחי המדע, מהכימיה והביולוגיה ועד האסטרופיזיקה. "עד לפני לא הרבה שנים, בכלל לא ידעו שיש הרבה גלקסיות ביקום שלנו. עכשיו אנחנו יודעים שאנחנו לא מיוחדים. העיקרון הזה צריך להנחות אותנו בכל חקירה שאנחנו עושים. אולי כמו הגלקסיות - גם היקום שלנו לא מיוחד?

"לי אין ספק שיש חיים מחוץ לכדור הארץ, כי יש כל כך הרבה פלנטות עם תנאים מאפשרי חיים, והרי בכדור הארץ לא נדרש הרבה זמן מאז היווצרות התאנאים הללו ועד היווצרות החיים עצמם. האם החיים במקומות אחרים הם אינטלגנטיים? וכמה זמן הם שורדים? אלו השאלות הגדולות. האם נדע את פתרונן לפי שהגזע האנושי ייכחד? אולי. אני מאמין שייתכן שידעו את זה עוד בימי חיי, כשנצליח לצאת מאזור השמש".

פינקלשטיין: "אני לא מצליחה לראות את זה בצורה כל כך ברורה כמו סבא, אבל אם, כמו במקרה של הגבישים שסבא גילה, אנחנו יכולים לגלות פתאום דברים שחשבנו עד כה שהם בלתי אפשריים, אז למה לא זה? יש לנו תמיד מקום ללמוד בכל נושא. אנחנו רק בהתחלה. אם אמרת שגילו את הגלקסיות החדשות לפני שנים לא רבות, זה הרי די מעט, אז תארו לכם מה יהיה כאן עוד 1000 שנה".

* הסיפור של גילוי הגבישים היה פולקלור במשפחה שלכם עוד לפני שהפך לפולקלור עולמי?

פינקלשטיין: "במידה מסוימת כן. בהחלט למדתי מהסיפור הזה שחשוב להאמין בעצמך ובמה שאתה רואה מול העיניים, גם אם אחרים שנראים חשובים או בכירים ממך אומרים שאתה טועה. אם מסתכלים על המחברות של סבא מהתקופה הזו, אפשר לראות שהוא עשה בדיקות מאוד מדויקות של מה שהוא ראה, וזה מה שאפשר לו להיות כל כך בטוח בעצמו".

שכטמן: "ידעתי שאני צודק כי התוצאות שלי התקבלו במיקרוסקופ אלקטרונים, אני איש של מיקרוסקופיית אלקטרונים ואני גם המבקר החמור ביותר של עצמי. לכן ברגע שאני השתכנעתי, לא היה ניתן לערער אותי. הכוונה היא לא לכך שאני לא פתוח לביקורת, אבל אם אנשים אומרים שזה רק לא יכול להיות בלי להביא תימוכין, זה לא מקובל, כך לא עושים מדע".

שכטמן נרדף במשך שנים על ידי פרופ' לינוס פאולינג, זוכה בפרס נובל פעמיים, אשר טען מעל כל במה כי שכטמן מדבר שטויות וכי הוא "קוואזי מדען".

פינקלשטיין: "אני בטוחה שהייתי מתקפלת אחרי כאלה האשמות".

שכטמן: "תקופת ההתנגדות הממשית הייתה קצרה. במהרה מדענים אחרים החלו לשחזר את התוצאות שלנו. במשך עשר שנים הומרו יותר ויותר חוקרים למדע שלנו, וב-94 פאולינג הלך לעולמו, ומאז איש איננו מתנגד".

* מדוע הוא לא הסתכל פשוט במיקרוסקופ וראה את מה שאתה ראית?

שכטמן: "זו בדיוק הנקודה, הוא לא היה איש של מיקרוסקופיית אלקטרונים. הוא שאב את הנתונים שלו ממני ומעמיתי, וטען שמה שאנחנו ראינו זה גביש עם פגמים הנקראים תאומים. אני ידעתי שאין שם תאומים, כי חיפשתי אותם. חיפשתי במטרה למצוא, אבל הם לא היו שם".

* יעל, איך את מתייחסת למאבק הזה בין מדענים?

פינקלשטיין: "פאולינג לא היה צריך לתקוף באופן אישי. דיברנו על נימוס - צריך לדעת איך לדבר. שמחתי לשמוע שמעבר למאבק המדעי, סבא ופאולינג הצליחו להיות ביחסים טובים באופן אישי, וזה קיים גם בחיים שלי, שאפשר להתווכח ועדיין להיות חברים. בטוח שיש, למשל, אפילו דברים שאני וסבא לא מסכימים עליהם".

* יש נושא שאתם מתווכחים עליו בלהט?

פינקלשטיין: "לא יצא לנו עדיין להתווכח בלהט".

שכטמן: "אני אשמח מאוד להתווכח איתה בלהט. אני מרוצה מכך שיש לה דיעות עצמאיות והיא יודעת להתווכח עליהן".

במהלך השיחה, עם או בלי קשר לגנטיקה, מסתבר שלשכטמן ולנכדתו יש טעם ספרותי דומה. פינקלשטיין: "דיברנו עכשיו על זה ששנינו קראנו את 'יונה ונער' של מאיר שלו. בעיני הוא ספר מדהים. שנינו קראנו את סייד קשוע החדש, "גוף שני יחיד".

שכטמן: "אהבתי אותו. הוא כותב נחמד. אני אוהב לקרוא אותו ב'הארץ'".

פינקלשטיין: "גם אני".

שכטמן: "לאחרונה אני קורא ספרים שמתארים את העולם שבו גדלתי. נולדתי בישראל בשנת 41', באמצע מלחמת העולם השניה, והסבים שלי היו אנשי עליה השנייה. קראתי לאחרונה את 'הקרב הגדול ביותר'. הוא מתאר את האישיות של שני המטורפים האלה, סטלין והיטלר. את האגו המופרע שלהם, את חוסר ההתחשבות באדם, את היכולת להקריב מיליונים של אנשים. משהו לא יאומן. מעבר לכך, הם עשו כל כך הרבה החלטות לא נכונות, טעו גם ברמה האסטרטגית, גם ברמה הטקטית.

"ספר אחר שקראתי נקרא 'הבגידה'. הוא מתאר סיפור של משפחה של רופא בשנות שלטונו האחרונות של סטלין, והוא מכניס אותך לאווירת הפחדים שכולם חיו בה ברוסיה באותה תקופה. אלה השנים שגדלתי בהן".

* איך אתה משווה את התקופה הנוכחית לימים ההם?

שכטמן: "תקופת קום המדינה הייתה תקופה קשה אבל האווירה הייתה אופטימית. היינו כל כך מעטים פה. 650 אלף תושבים כל המדינה הזו. החזית הייתה בכל מקום - היה קרב על פתח תקווה. בכל זאת הייתה אווירה אופטימית שאנחנו יכולים. היום אין את התחושה הזו, שהקיום שלנו תלוי בכל אחד ואחד. היום יש הרגשה שהמדינה תיתן הכול. השאלה היא לא מה אנחנו צריכים לתת כדי שנוכל לחיות כאן, אלא מה המדינה צריכה לתת כדי שנסכים לחיות כאן.

"אז, לרוב האנשים לא היה שום דבר פחות או יותר. אוכל, לבוש צנוע מאוד. היינו כולנו עניים אבל כולם היו אותו דבר, חוץ מכמה עשירים. לא היו פערים כל כך מודגשים ומנקרי עיניים. היום אנחנו חיים בחברת שפע ושכחנו מהו התפקיד של האדם הבודד בקיום שלנו. ויש חוגים נרחבים שהולכים וגדלים שחיים על חשבון אלה שעובדים".

* מה את מרגישה לגבי המדינה של היום לעומת אז?

פינקלשטיין: "אני חושבת שאני לא יכולה להשוות ואני לא רוצה להגיב בתחום שלא מבינה בו".

שכטמן: "איזו תשובה מצויינת".

מה בעצם עושה סבא של יעל?

יעל פינקלשטיין מצליחה לספק את אחד ההסברים הברורים ביותר שמבארים את התגלית של סבא. "רוב הגבישים מסודרים בצורה מחזורית", היא אומרת, "נניח, יש פחמן, פחמן, פחמן, או פחמן, צורן, פחמן, צורן. אז את יודעת מה עומד לבוא הלאה. אבל הגביש הזה שסבא ראה, לא היה מסודר ככה. היו לו חלקים שהיה בהם סדר, אבל לא ברמה שאפשר היה ממש לנבא אותו. אבל המחזוריות הזו - זו הייתה עד אז ממש ההגדרה של גביש. והוא ראה שהגביש שבדק מצד אחד לא מחזורי, אבל מצד שני זה גביש.

"חוץ מזה, הוא גילה שהצורות בגביש הן לא צורות שאמורות להיות מסוגלות להרכיב גביש. למשל כמו בכדורגל שאי אפשר להרכיב אותו רק ממחומשים, זה פשוט לא מתחבר, או כמו שאי אפשר לרצף רצפה במחומשים. צריך מדי פעם להוסיף משושה כדי שלא יהיו רווחים. והוא ראה שיש בגביש שלו סימטריה מחומשת האסורה בגביש מחזורי".

* חיכית בהתרגשות להכרזה על הפרס?

"בכלל לא ידעתי שזו העונה של הנובל. סבא לא אמר על זה כלום. דובר בבית לפעמים על כך שהוא יכול לזכות, אבל אני באמת לא הגעתי לחשוב על זה ברצינות. יום אחד קיבלתי SMS מאמא, כשהייתי בבית הספר - 'סבא זכה בנובל!'.

"ואז אחרי השיעור כולנו הלכנו למשחק כדורסל, אז לא הייתה לי הזדמנות להגיד כלום. אולי עדכנתי רק שני חברים בוואטס אפ. ואז מגיע אליי ידיד שלי - לא סיפרתי לך את זה סבא? - והוא אומר לי 'את אוהבת כימיה. זה בטח יעניין אותך, ישראלי זכה בנובל. תזכרי את השם שלו'. אמרתי לו - כנראה אני אזכור כי זה סבא שלי".

פינקלשטיין הספיקה לקרוא בקפידה את הפרוטוקול של פרס נובל, אליו היא אמורה לטוס עם המשפחה. הנכדה הציעה לסבא ללמוד את ההמנון השבדי וכעת הם לומדים אותו במשותף. "ראיתי שבטקסים הקודמים לא כולם ידעו את ההמנון", היא אומרת, "חשבתי שיכול להיות מגניב אם נדע אותו".

הסטארט-אפים של שכטמן

שכטמן בטוח שהדרך להפוך את העולם למקום טוב יותר היא להשתמש ביזמות טכנולוגית. "לפני 25 שנה יצרתי את קורס היזמות הטכנולוגית הראשון בטכניון, ומאז אני מעביר אותו", הוא נזכר, "המשכתי להעביר את הקורס מול התנגדות מאסיבית של אחד מראשי המחלקה דאז, שאמר שהיזמות תסיט את הסטודנטים מן המדע - אם כי אני מאמין שהיו לו גם סיבות נוספות. הנה, בכל מהלך שאני יוזם אני צריך איך שהוא להתמודד עם התנגדויות.

"אני רוצה שהסטודנט מן הטכניון ילך לעבוד כשכיר", הוא מוסיף, "אבל שיהיה לו במודעות כשהוא עובד שיום אחד הוא עשוי לפתוח סטארט-אפ, ושהוא צריך ללמוד את המיומנויות הדרושות לכך. אני מנסה להדביק אותם בחיידק היזמות, ולתת להם אומץ לעשות את זה".

הפרויקט הבא ששכטמן מתכנן להיות מעורב בו הוא הקמת סינכרוטרון. מדובר במאיץ חלקיקים מעגלי, כלי מחקרי שיכול לשמש לדיסציפלינות רבות ושונות, החל מחקר חומרים, דרך פיתוח תרופות, גיאולוגיה ואפילו היסטוריה. קרינה מסינכורטרון אפשרה לאחרונה לקרוא כתבים של ארכימדס מתחת לתמונה שצוירה עליהם. בישראל הדיון על סינכרוטרון כן או לא ומי יממנו, נמשך כבר לפחות 10 שנים, כשמדענים מן השורה הראשונה עומדים משני צידי המתרס.

שכטמן: "הייתי רוצה לראות מכשיר כזה קם בפריפריה ושכל אוניברסיטה תשלח אליו את נציגיה, כך שייבנה סביב המכשיר ממש מכון מחקר, שהאוניברסיטות יהיו שותפות בו. בלי מכשיר כזה, לא נוכל לקרוא לעצמנו מדינה מדעית טכנולוגית אמיתית.

"מדינות כמו איראן וירדן בונות סינכרוטרון. המתנגדים אומרים 'חוקרים ישראלים יכולים לעבוד על זה גם במדינות אחרות, אבל אני אומר שככה לא בונים מדינה. הרי גם אוניברסיטאות מעולות יש בחו"ל, ואנחנו עדיין רוצים לקיים כאן אוניברסיטאות מעולות משלנו".

בעבר היה שכטמן מעורב במספר סטארט-אפים בתחום החומרים. מאחר שאף אחד מהם לא נחשב בעיניו להצלחה, הוא נמנע מלציין את שמותיהם.

היום הוא שואף ליישם את הידע שלו בתחום החומרים בסטארט-אפ מן העולם הרפואי, למשל בתחום השתלים המתכלים. "זה מעניין אותי כי זה עוזר לאנושות. למרות שהחומרים שלי יכולים לשמש גם בכלי מלחמה. לעיתים קרובות זה כך".

בינתיים מכהן שכטמן כדירקטור בחברת הביומד הבורסאית BSP. "הם פנו אליי כנציג ציבור. יש להם מוצר נהדר, עכשיו צריך רק למכור אותו".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988