רב-תרבותית היא ישראל בטוחה יותר

ניתן להניח כי מספר רב של חברות בעולם, מאותגרות על-ידי שונות התרבויות בתוכן. במדינת קליפורניה, השפה הספרדית תדובר בשנים הקרובות באופן שווה לשפה האנגלית. המיעוט הטורקי בגרמניה עולה על שישה מיליון, והקהילה המוסלמית הצפון-אפריקנית בצרפת, משמיעה קול תרבותי חזק באמצעות הרעלה וסמלים דתיים נוספים.

ישראל היא אחת המדינות, שבחברה שלה קיימת מורכבות תרבותית ייחודית. יש בה מספר "שבטים", שהאחד שונה מחברו - בהם ערבים, רוסים, אתיופים, חרדים, אשכנזים ומזרחיים. קהילות תרבותיות אלו חיות אחת לצד השנייה, לעיתים באינטראקציה מסוימת ביניהן.

אולם הסיכוי שילד ערבי עד גיל בית-ספר תיכון יפגוש ילד יהודי בגיל דומה, על בסיס בין- אישי ואנושי, הוא 1% בלבד. המגע הקרוב עם השכונה והבית החרדי על-ידי הקהילה הישראלית החילונית, אקראי ונדיר. ההיכרות התרבותית הקרובה עם הקהילה הרוסית והאתיופית, היא בעיקר סטריאוטיפית.

החברה הישראלית חובקת מספר תרבויות החיות בדו-קיום, באופן שאחת מקבלת את קיומה של השנייה. החברה הישראלית אינה חברה רב-תרבותית, במובן שבו כל תרבות באה באינטראקציה של ממש עם התרבויות האחרות בתוכה, ובכך מתחוללת הפריה הדדית. כך, למעשה, נמתח קו בין חברה שהיא אוסף של תרבויות לבין חברה רב-תרבותית.

אחד מכל חמישה ישראלים הוא ערבי. הערבים בישראל הם בני תרבות שונה וגם מיעוט שנמצא בקונפליקט לאומי עם הרוב היהודי במדינה. מרכיב זה יוצר דינמיקה, ששני הצדדים מחויבים להתמודד איתה.

השיח הישראלי ממוקד סביב האיום הקיומי, שמקורו מזוהה בהתעצמות הכוח הצבאי של המדינות באזור - לרבות הכור הגרעיני באיראן, הרקטות מעזה ואיומי החיזבאללה מלבנון.

מאבק מעמדה של קורבנות

העם היהודי והעם הפלסטיני, נאבקים אחד בשני מתוך עמדה פסיכולוגית של קורבנות. העם היהודי עבר טראומה שאין דומה לה בהיסטוריה האנושית. הפלסטינים חוו אובדן טראומתי, שמשאיר מיליונים מבני עמם בחזקת פליטים.

שני העמים הם כמו אינדיבידואלים שחוו טראומה. קלינית, הסינדרום הפוסט-טראומתי, מאופיין ע"י חוסר אמון, חרדה, דריכות, ותחושות של איום וחוסר אונים.

כאמצעי הקלה, יצרה הנפש האנושית מנגנונים, שחלקם אינם יעילים, כגון השלכה ותצורת תגובה. השלכה משמעה - הרוע והרשעות נחלתם; בעוד שהטוב והצדק נחלתנו. מנגנון תצורת התגובה דוחף להיפוך החולשה וחוסר האונים לכוחנות וללחימה.

כאשר שני העמים ניגשים מעמדות אלה, אפילו למשא-ומתן לשלום, הסיכוי להגיע להבנה קלוש. למיעוט הערבי בישראל מספר זהויות; הזהות האזרחית (ישראלית) והזהות הלאומית (פלסטינית). ההכרה במגוון הזהויות חשובה. העלמת כל חלק אינה בריאה, לא לעם בעצמו, וגם לא לחיים המשותפים בחברה, שמשתייכים אליה. יש להכיר גם בעובדה, שזהותם התרבותית של בני המיעוט הערבי היום, היא מעורבת, ישראלית וערבית. הגוון התרבותי שלהם אינו אותו גוון של אחיהם הפלסטינים מעבר לקו הירוק, למרות הבסיס התרבותי המשותף.

בתודעת החברה הישראלית, האיום הפיזי שמקורו במדינות השכנות, ממלא את כל החלל, עד כדי כך שלא נשאר מקום לחשוב על איום מסוג אחר, שהוא האיום הפנימי. האתגר האמיתי שעומד מול החברה הישראלית, הוא הפער המתרחב ומעמיק הן בין הערבים ליהודים והן בין כל הקהילות התרבותיות בחברה.

האיום הצבאי הוא קונקרטי, לכן קל יותר לחוש אותו ולהפנות אליו את התודעה. האיום התרבותי הוא תהליכי והחושים המיידיים אינם קולטים אותו, ובכך טמונה סכנתו. הוא תופס אותנו בהפתעה כשאנחנו חסרי כלים להתמודד איתו. ההיערכות להתמודדות עם הפערים התרבותיים, חייבת להיעשות במישור המדיניות ובעיקר בתחום החינוך. חינוך עצמנו וילדינו לרב-תרבותיות כעמדה וכגישה במקום הסכסוכים, הוא משימה שייעודה לאפשר חיים פוריים. ישראל רב-תרבותית היא ישראל בטוחה יותר.

הכותב הוא פסיכולוג קליני ומרצה לחינוך במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה