איום על העולם

יש טוענים, ש-17 המדינות השייכות לגוש האירו, אינן מהוות בסיס הולם ליצירת איחוד מוניטרי, כיוון שהן שונות במבנה הכלכלי שלהן. אך גם טקסס שונה מניו-יורק, מקליפורניה ומאלבאמה. גם בוואריה, שהשתייכה לפני האיחוד למערב גרמניה, שונה משכנתה תורינגיה, שהייתה חלק ממזרח גרמניה. למרות ההבדלים בין המדינות, הן שייכות לאיחוד מוניטרי: טקסס, ניו-יורק, קליפורניה ואלבאמה, משתמשות בדולר; בוואריה ותורינגיה, השתמשו במארק הגרמני. אם כך, מדוע אלה פעלו כיאות בעוד בגוש האירו יש בעיות קשות?

כשמדינות משתמשות במטבעות שונים, קיים מנגנון שער-חליפין המאפשר לתקן סטיות מאיזון הסחר ביניהן. באיחוד מוניטרי שבו משתמשים במטבע יחיד, מנגנון שער-החליפין מבוטל, וצריך למצוא מנגנוני איזון אחרים שיטפלו במאזן הסחר. אחת האפשרויות היא הגירה: אוכלוסייה עוברת ממדינות חלשות לחזקות. זה קרה בארה"ב לאורך ההיסטוריה, ובגרמניה לאחר האיחוד.

בנוסף, בגרמניה ובארה"ב קיימת מערכת איזונים פיסקלית. הממשלה הפדרלית גובה מסים ומעבירה הכנסות למדינות הפדרציה. כך, כשנוצר חוסר איזון בסחר בין מדינה אחת לאחרת, מועברת הכנסה מבעלות העודף בחשבון השוטף, לאלו עם הגירעון. רוב מנגנוני האיזון אמורים לטפל בבעיות חולפות, דוגמת סופת קתרינה; וגם בבעיות מבניות. בגרמניה, למשל, כונן "מס סולידריות", שמטפל בפערים בין המדינות "החדשות" ל"ותיקות".

מה קורה בגוש האירו?

כאן עוסקים באיחוד מוניטרי, שבו מנגנון שער-החליפין בוטל, אפשרויות ההגירה בו מוגבלות; ואין מנגנון איזון פיסקלי. אך בטווח הארוך, מאזן הסחר בגוש חייב להיות מאוזן. בהתאם, כשהוכן הסכם מאסטריכט נקבעו שערי-חליפין בין המטבעות השונים לאירו המשותף, על-פי אלה ששררו בשוק, בהנחה שהשוק שיקף שיווי-משקל. כן קבע ההסכם כללים שהיו אמורים לשמור על המחירים היחסיים במדינות השונות; ובפרט, שהמדינות החברות ישמרו על איזון פיסקלי.

לבנק המרכזי של הגוש נקבע יעד מדיניות אחד: שמירה על יציבות המחירים. שנים אחדות נראה היה, שהמערכת פועלת היטב. מערכת הסחר הפנים-אירופית הייתה מאוזנת, בפרט בין גרמניה ליוון, לאיטליה, לאירלנד, לספרד ולפורטוגל (PIIGS). התמונה השתנתה עם החמרת המשבר הפיננסי בארה"ב, ב-2007. גרמניה צברה עודפי ייצוא גדולים שהגיעו לכ-350 מיליארד אירו(!).

מה גרם לחוסר האיזון? כתגובה למשבר הכלכלי הנהיגה גרמניה מדיניות אגרסיבית, עם סובסידיות לעבודה, שתכליתה מניעת פיטורים. כתוצאה, ירדה עלות יחידת תוצר ב-4% ב-2007 לעומת 2005. מנגד, הנהיגו הממשלות האחרות מדיניות פיסקלית מרחיבה, שמנעה ירידת שכר. למשל, ביוון הייתה עלות יחידת מוצר גבוהה ב-7% ב-2007 לעומת 2005. כך, ב-2010 עלות יחידת תוצר בגרמניה הייתה גבוהה ב-2.6% מערכה ב-2005, וביוון ב-17.3%(!). אילו השתמשו היוונים בדרכמה, היה חל פיחות בערכו. בהיעדר תיקון כזה, היוונים קנו מוצרים גרמניים זולים, בעוד הגרמנים נרתעו מקניית מוצרים יווניים יקרים.

את ההפרה הדרמטית באיזון מימן אשראי שהבנקים המרכזיים במדינות PIIGS נתנו לסקטור הפרטי, כנגד ערבויות בעייתיות. למשל, איגרות-חוב של המדינות. למעשה, הדפיסו הבנקים המרכזיים המדינתיים אירו, ומימנו את עודף הייבוא. כך, הסכם מאסטריכט הופר בבוטות.

בהיעדר מנגנון שער-החליפין וממשלה מרכזית, שתטפל במשברים מקומיים באמצעות המנגנון הפיסקלי, המצב אינו בר-קיימא. השווקים היו חייבים להגיב, והמחיר היחיד שבו הם יכלו לשקף את חוסר האיזון הוא הריבית על איגרות-חוב. הורדת איכות האג"ח, מונעת שימוש בהן כנכס המופקד נגד הלוואות, ומנגנון יצירת הכסף של הבנקים המרכזיים המדינתיים שותק.

לתוצאה זו "נזק סביבתי" חמור, המתבטא במחנק אשראי בגוש, שמאיים על העולם. לכן, חייב להימצא פתרון, שיתייחס למנגנוני ההתאמה החסרים. אפשרות אחת היא החזרת הדרכמה, הלירטה וכו'. גוש האירו בחר בכיוון ההפוך: חיזוק הגוש לקראת הפיכתו לאיחוד פיסקלי.

בשלב הראשון כפתה גרמניה מנגנון, שיבטיח אחריות פיסקלית ויעצור את ההידרדרות. עם הבשלת שלב זה, תסכים גרמניה לתמוך גם במדינות החלשות. אם מנגנונים אלה ייושמו, גוש האירו יוכל לפעול בהצלחה כמו גוש הדולר.

הכותב הוא כלכלן מאונ' חיפה