של מי הבשורה?

כשקיבלתי לפני שבועות אחדים את ההזמנה מטעם משרד התיירות להשתתף בחנוכת "דרך הבשורה", תהיתי מדוע חונכים שנית דרך שנחנכה ברוב טקס כבר מזמן. לפני כ-3 שנים, ליתר דיוק, אז נחנך שביל הליכה גלילי שזכה לכינוי "שביל ישו", המאפשר לפוסע בו ללכת בעקבות מחולל הדת הנוצרית, מיזם תיירותי שעליו נכתב בשעתו לא מעט, גם ב-G.

מאחורי השביל ההוא עמד יזם צעיר ומוכשר, מעוז ינון (36). התקשורת התאהבה בו וברעיון המוצלח, שעתיד היה להביא (ואכן הביא) מטיילים-צליינים מחו"ל, שיכבשו את הדרך ברגליהם. ינון חבר אל דיוויד לנדיס, צעיר אמריקאי, שהיה זה שעבד בפועל על בחירת התוואי בשטח, וב-2010, לאחר השלמת סימון תוואי השביל, הוציאו לנדיס וחברתו אנה דינטאמאן ספר הדרכה למטייל בשביל, בשם Hiking the Jesus Trail.

בשנים האחרונות גברה ההתעניינות בשביל, הן של צליינים ותרמילאים שמבקרים בארץ, הן של סוכני נסיעות זרים בחו"ל והן של ישראלים שוחרי נופים ודעת. עד כה זהו המיזם התיירותי היחיד בישראל המופיע במדריכי Rough Guide. גם גורמי תיירות התלהבו, בהם בכירים במשרד התיירות - כולל שר התיירות עצמו ומנכ"ל משרדו, שהלכו במו רגליהם קטע (מתוקשר) מהדרך.

אם כך, מה התחדש בשביל עד כדי כך שמשרד התיירות חונך אותו מחדש? בבדיקה עם ינון הסתבר שלא מדובר באותו שביל. יתרה מכך, הפרויקט החדש, שנעשה בשיתוף משרד התיירות והקק"ל, מתכחש לשביל הקיים, ואף מחק אותו מהמפות שהנפיק המשרד לרגל חנוכת השביל החדש, המכונה "דרך הבשורה" ועובר בתוואי שונה.

מי שמבקש להבין את פשר כפילות הדרכים וההתנצחות בין הגורמים מוצא סכסוך שקצת מזכיר את מלחמות מלך הפלאפל המקורי ומקור הסביח האמיתי. התמיהה רק מתעצמת כשיורדים אל הפרטים בשטח, וחושפים מקצת מן האופן שבו מתנהלים פרויקטים בארץ הקודש. למשל, בעלון שהנפיק משרד התיירות לרגל ההשקה של דרך הבשורה מופיע תצלום של תיירת הצועדת בשביל, כשבידה ספר הדרכה, שאינו אלא זה שכתבו לנדיס ודינטאמאן, ומתייחס כמובן לנתיב האחר.

לא רק התיירים ומדריכיהם מתבלבלים. אפילו גורמים רשמיים בתחום התיירות בארץ מסתבכים במפות שלהם עצמם: במפת סימון שבילים מס' 3 של הוועדה לסימון שבילי ישראל, שהודפסה ב-2010, מצוין בכתום תוואי שביל ישו, אך הוא מכונה למרבה הבלבול דווקא שביל הבשורה, כשמו של השביל המתחרה. ואולי זה בכלל אינו בלבול, אלא כוונת מכוון למחוק את השביל המתחרה?

אפשר להתווכח על השאלה למה, בכלל, צריכים עוד דרך כאשר יש כבר אחת כזו, ולמה להוציא עליה שלושה מיליוני שקלים מכספי ציבור, שניים מהם מתקציב משרד התיירות. אבל גם אם הפרויקט של משרד התיירות נכון מבחינת הקונספט, עדיין יש מקום לשאלה איך הדברים נעשים.

דרך עוקפת כפריים ערביים

מי שרוצה לצעוד בעקבות ישו צריך להחליט אפוא אם לשים מבטחו במשרד התיירות או במסלולו של ינון. אם יבחר באפשרות האחרונה, שביל ישו, אזי עליו לצאת מנצרת ולהמשיך צפונה, לציפורי, לכפר כנא (שם אירע נס החתונה, כמסופר בברית החדשה, שבו הפך ישו מים ליין), והלאה משם, במורד הגליל התחתון המזרחי. המסלול מסתיים בכפר נחום שעל גדות הכינרת, המקום שבו התקבצה סביב ישו קהילת המאמינים הראשונה, שבו לפי הברית החדשה התרחשו נסים רבים ושם בחר את 12 השליחים.

אם יצעד בעקבות משרד התיירות, כלומר בשביל הבשורה, לא יעזוב את נצרת צפונה אלא דווקא דרומה, מהר הקפיצה מדרום לעיר. משם ימשיך לאורך בקעת כסולות והלאה לכיוון שיפולי הר תבור, דרך נחל ברק ולמרגלות הר דבורה. בהמשך המסלול מתחברת הדרך לתוואי מקביל, או חופף לזה של השביל הראשון. ההבדל הגדול בין שתי הדרכים הוא שהמסלול הצפוני, שביל ישו, הוא אנתרופולוגי יותר - עובר דרך ציפורי, משהד וכפר כנא, ומאפשר לחוש את מרקם חיי הכפר והמטרופולין הערבי. המסלול הדרומי הוא נופי יותר, חולף בעיקר בתוואי גיאוגרפי טבעי, ולכן גם תנ"כי יותר באופיו.

יש הסבורים שההבדלים אינם רק עניין של טעם, וכי אין זה מקרי שברק ודבורה הנביאה הם IN והכנסייה בכפר כנא היא OUT, אף שהיא רלבנטית הרבה יותר לחיי ישו ולעולמם של הצליינים שהולכים בעקבותיו. המתנגדים לדרך טוענים שלא הגיוני לפתח מסלול עלייה לרגל צלייני-נוצרי באורך 62 קילומטרים, כשהכנסייה הראשונה שצליין מגיע אליה ניצבת בקילומטר ה-60.

לטענת ינון, מעקף היישובים הערביים והבדואיים לטובת דרכי נוף, שהן אמנם תנ"כיות יותר, אך ריקות מתושבים, אינו מקרי. הרמיזה ברורה: שר התיירות הנוכחי, סטס מיסז'ניקוב, הוא ממפלגת ישראל ביתנו והשיקול פוליטי במהותו. משרד התיירות מכחיש בתוקף וטוען שגם הדרך שלו עוברת בסמיכות לכפרים, ולא מעט יוזמות הקשורות לשביל כבר קמות בהם.

במשרד מסבירים שאין להם חלילה כוונה לקפח את היישובים הערביים, והסיבות לתוואי שנבחר ענייניות לגמרי: הרעיון היה להיצמד לתוואי הטבעי-בראשיתי עד כמה שניתן. סיבה נוספת היא הרצון שהדרך תעבור בתוואי קצר וקל יחסית, שבו מינימום עליות וירידות. לפי המשרד, קהל היעד של המסלול הוא הפלגים הנוצריים האוונגליסטיים, ואלה מעדיפים לא פעם להתפלל בכרם זיתים או בשדה חיטים מזהיב על-פני כנסייה אפלולית.

למה בכל זאת בחר לעקוף את היישובים הערביים? ולמה לדלג דווקא על אחת הכנסיות הכי מזוהות עם ישו בנתיב שהולך בדרכו? עמיר מורן, מרכז הפרויקט מטעם משרד התיירות, מסביר שבין הבעיות במהלך תכנון תוואי הדרך, היו מפגעים שונים של מזבלות ושפוכת בניין. קטע הדרך בין נצרת לכפר כנא, העובר בכפר משהד, חוצה מזבלות ענק וגם שטחי אדמה בבעלות פרטית שלא ניתן לעקוף.

לחיזוק דבריו הוא מביא מכתב של בעל חברת טיולים בשם צביקה פרץ, שפנה למשרד בתלונה הבאה: "שביל ישו עובר בכמה מזבלות לא קטנות: בירידה מנצרת, ביער משהד. המטייל פשוט הולך במזבלה ענקית, המשתרעת לאורך התוואי. זהו פרצופה של המדינה, זה כרטיס הביקור, ועם התמונה הזו חוזר התייר לארצו".

ינון אינו מקבל את הטענה הזו. לשיטתו, שיתוף התושבים הוא חלק בלתי נפרד מתיירות אחראית (ראו מסגרת). כך או כך, גם אם ינון פועל כיזם חברתי לרווחת תושבי הכפרים הערבים, אין להתעלם מכך שהוא גם גוזר קופון על הפעילות הזו. הוא מפעיל מערך מתנדבים-מדריכים, המובילים מטיילים מהאכסניה שלו בנצרת לאורך שביל ישו. בדרך הם עוצרים עם המטיילים במסעדות ובבתי הארחה שעמם יש לינון הסדרים כספיים. אין בזה פסול ברמה העסקית, הדבר מקובל בתחום, אך לא מדויק יהיה להציג את המעורבות שלו כחברתית גרידא.

מורן מצדו מתנגד לטענה שהוא מדיר את הערבים, וזוקף לזכותו פעילות בפורומים שונים נגד פעילות צה"ל והממשלה בשטחים והשתתפות במיזמי דו-קיום, ומצביע על מיזמים תיירותיים שמוקמים בימים אלה בכפרים אכסל ועין מאהל, שדרך הבשורה עוברת סמוך אליהם. בעיות נוספות שגרמו לדבריו לשינוי הנתיב נגעו לחצייה של חלקות חקלאיות, שטחים פרטיים וחצייה לא בטוחה של כבישים (כדוגמת כביש שפרעם-ציפורי) ושל יישובים כמו כפר משהד וכפר כנא. הימים היו קצת אחרי מבצע עופרת יצוקה, והחששות היו רבים.

מורן וצוות המומחים שבראשו עמד, תיכננו הסתעפויות משניות שונות מהשביל המרכזי. אחת מהן תקשר גם את כפר כנא עם השביל. ההסתעפויות אמורות להיות מסומנות בקרוב עם חצים דמויי עוגן (סמלה של "דרך הבשורה"), בדומה לסמל הצדפה שמזהה את נתיב הצליינות הפופולרי באירופה, הנתיב בעקבות סנטיאגו דה קומפוסטלה. גם מסלול קומפוסטלה, אגב, בנוי כדרך שיש לה סעיפים שונים המתלכדים לאחד.

מתי נולדה היוזמה?

ינון מספר שהתחיל לתכנן את תוואי השביל כבר ב-2005. פרויקט הסימון התחיל ב-2009 והסתיים לקראת ביקור האפיפיור בארץ, במאי באותה שנה. מבחינת ינון היה השביל פרויקט נלווה לאכסניית פאוזי עאזר, שהקים בנצרת בבית אמידים נטוש כמעט בלב העיר העתיקה. כבר לאחר הפתיחה זכתה האכסניה לפרסום רב ולהדים חיוביים בארץ ובחו"ל.

לא מפתיע שכולם התאהבו במקום: ייחודו בכך שהוא מציג תמונת דו-קיום יהודי-ערבי, פועל למען חיזוק תשתיות חברתיות וכלכליות רעועות בלב העיר העתיקה (והענייה), ובולט גם באוריינטציה הירוקה שלו. השביל פרסם את ינון והגדיל באופנים שונים את הכנסותיו. מתנדבים מחו"ל שהגיעו אל בית פאוזי עאזר הוליכו כאמור תיירים מחו"ל לאורך השביל בתיאומו של ינון.

אכסניית פאוזי עאזר ושביל ישו פורסמו באתר הרשמי של משרד התיירות, תוך המלצה מפורשת לטיול בהדרכת מתנדבים מטעם ינון. לאור פרסומים אלה ואחרים, סברו בשעתו רבים שהמיזמים נמצאים בחסות ישירה של משרד התיירות והביעו פליאה גדולה נוכח ההתנערות הפתאומית מהם. בכירים במשרד, בהם השר עצמו, אף הציגו את היוזמות של ינון בכנסי תיירות שונים כמודל לחיקוי.

בין היתר המנכ"ל נועז בר ניר לן כמה פעמים באכסניית פאוזי עאזר, ובפסח 2009 אף צעד בשביל ישו יחד עם השר מיסז'ניקוב, בקטע שבין קרני חיטים לנבי שועייב, שהיה כבר מסומן. הביקור הותיר בשניהם רושם עז, ומאז הם פעלו לקדם את המיזמים של ינון. עם זאת, טוענים במשרד התיירות שהיוזמה הראשונית ליצור שביל מורשת שישרת צליינים נהגתה אצלם עוד בשנות ה-90 של המאה הקודמת, לקראת שנת 2000, כחלק מ"פרויקט המילניום". עם התחזקות הפלגים הנוצריים האוונגליסטיים, המבקשים להתחקות יותר מכול אחר הנופים שבהם גדל ישו, חשבו שם שיש מקום ליוזמה תיירותית שכזו. במשרד אומרים שהפרויקט נעצר בגלל פרוץ האינתיפאדה ומפני שהתעוררו הרבה בעיות תכנוניות הנוגעות לתוואי.

כאילו שחסר בלבול

לא פשוט להכריע מי היה קודם. אמנם בר ניר מודה כי "כמנכ"ל חדש במשרד התיירות התוודעתי אל שביל ישו, פחות או יותר בסוף 2009, על-ידי מעוז ינון", אבל הוא אומר גם את ההפך: "שביל ישו, שאותו קידם מעוז ינון, הוא העתק כמעט נאמן למקור של תוכנית דרך הבשורה של משרד התיירות. למיטב ידיעתי, מעוז ינון שמע על דרך הבשורה בסביבות שנת 2005, ואימץ אותה תחת השם 'שביל ישו'".

אמיר מורן טוען שהוא זה שהגה את רעיון השביל. "היום", הוא אומר, "אפשר להעתיק כל תעשייה למקום אחר. הביטחון היחיד של ישראל מבחינת הכנסות חוץ הוא המורשת ההיסטורית שלנו. חשבתי שיהיה נכון לתרום לחיזוק וליצירת האפשרויות שעומדות בפני הצליין הנוצרי, שכן עיקר התיירות הנכנסת לארץ היא נוצרית". לטענתו, הוא התחיל לעבוד על הפרויקט על אף המלצתם של אנשי משרד התיירות, שאמרו לו שלא כדאי לו לגעת במפעל שנכשל.

מורן, שהיה אז חבר בהנהלת "קרן הגליל", שהעניקה הלוואות לעסקים קטנים, הציע את עצמו כיועץ תיירות עצמאי, תחילה בחינם, למשרד התיירות. לדבריו, הוא זה שעמד מאחורי הלוואה בת כמה עשרות אלפי דולרים לינון, לשם הקמת האכסניה בנצרת. לטענתו, שם שמע ממנו ינון את הרעיון לראשונה. לגרסתו, הוא הביא לאכסניה תורם יהודי מחו"ל במסגרת סיור בגליל, ושם הציג לינון את רעיון דרך הבשורה, בתקווה שיתרום לפרויקט. התורם לא התלהב. ינון דווקא כן.

כאן מתחילה מסכת האשמות והתכתשויות מילוליות בין מורן לינון, כשכל אחד מהם טוען לבכורתו, מתעקש על יושרו וזוקף מסכת עובדתית שלכאורה נועדה לחזק את דבריו. סביב העימות בין השניים מיהר ינון לרכוש גם את הדומיין gospel trail, שנועד מבחינת משרד התיירות לשיווק השביל החדש. בבעלותו של ינון מצוי גם הדומיין www.jesustrail.com. כך נוצר המצב האבסורדי שכשאדם מבקש להתחקות אחר השביל שאך נחנך על-ידי משרד התיירות, התוצאה הראשונה שמופיעה במנועי החיפוש באינטרנט היא "שביל ישו" דווקא. כאילו שחסר היה בלבול.

מעבר לשאלה המסקרנת כשלעצמה מי מהשניים "היה קודם", מעניין גם להתחקות אחרי האופן המבולגן שבו מתוכננים ומבוצעים פרויקטים מהסוג הזה בישראל. לגבי שביל הבשורה - באופן מפתיע מעט, בשום שלב לא זומנו אנשי הוועדה לסימון שבילים של החברה להגנת הטבע, כדי לתת את עצותיהם ולתרום מניסיונם הרב בתחום פריצת הדרכים. בשביל השני, שביל ישו, נושא סימון השבילים תמוה אפילו יותר. אף שהשביל סומן על-ידי הוועדה לסימון שבילים של החברה להגנת הטבע ובמימון החברה הממשלתית לתיירות, מתברר כי כנראה מעולם לא התקבלו אישורים מהגורמים שהשביל חוצה את שטחיהם. בקק"ל סיפרו כי לפני כמה שנים, כשנמצאו סימוני שביל ישו ביערות שלהם, הם לא הכירו אותו. כשהבינו שהשביל מסומן ללא אישור מטעמם דרשו מינון ומהוועדה לסימון שבילים להפסיק את הסימון.

מורן מספר כי בסוף 2009, לאחר סימון שביל ישו וסיום הפרוגרמות של דרך הבשורה, פנה ינון אל מנכ"ל משרד התיירות והצביע על כפילות הדרכים. המנכ"ל הורה להפסיק את הטיפול בדרך הבשורה והורה על הקמת ועדה ברשות שני סמנכ"לים כדי לבדוק את שתי הדרכים. לאחר חצי שנה שבמהלכה נבדקה הסוגיה והוקפאה העבודה על הדרך, פסקה הוועדה שהתוואי הנכון הוא דרך הבשורה, השביל היוצא מנצרת דרומה, "אז יצאנו לביצוע".

ישו מתהפך בקברו

בכתובים שחולקו על-ידי דוברות משרד התיירות במעמד חנוכת שביל הבשורה נכתב: "נוכח הגידול בתיירות הנוצרית בשנים האחרונות וצפי של גידול נוסף של כמאתיים אלף תיירים נוצרים בשנתיים הקרובות, משקיע המשרד משאבים רבים ודרכים יצירתיות על מנת לגוון את המוצר התיירותי".

נראה כי מיותר לציין שהתנהלות המשרד לא לגמרי תואמת את המוצהר על ידה, אך אין זה מאוחר מכדי לתקן את המעוות. רוני עיד, ראש לשכת התיירות הממשלתית של נצרת, אמר כי עתה, משקיים השביל הממלכתי, נכון יותר מבחינתו לשלוח תיירים אליו ולא אל שביל ישו, שמאחוריו ניצב בכל זאת יזם פרטי שלו גם שיקולים כלכליים. עם זאת הוא הדגיש מפורשות ש"אף אדם לא עשה בשנים האחרונות למען נצרת כמו ינון. הוא זה שהעלה אותה מחדש על מפת התיירות בישראל".

כששומעים את מסכת הטיעונים משני עברי המתרס, אפשר רק לשמוח שלפי האמונה הנוצרית ישו קם לתחייה, כי אחרת לבטח היה מתהפך בקברו לשמע יהודים המתכתשים על התוואי שבו פסע.

יסכה הרני, מומחית הנצרות שנשכרה על-ידי משרד התיירות כיועצת לפרויקט שביל הבשורה, אמרה: "הרעיון ללכת מנצרת לכינרת הוא ישן מאוד, וקודם הרבה גם למעוז ינון וגם לעמיר מורן. בנסיבות שלא ירדתי לעומקן החלו שני האנשים הנ"ל לפתח את הדרך לפי שני נתיבים מעניינים ואף מרהיבים, המתחברים לאחר יום הליכה אחד לאותו מסלול של שלושה ימי הליכה מיער בית קשת לכינרת".

ואפשר כי במסגרת פיתוח האפשרויות שעומדות בפני התייר הנוצרי בגליל, יש מקום לכמה דרכים המשתלבות זו בזו. מתבקש שייווצר מארג דרכי מורשת שונות המתאחדות לכלל דרך ראשית, של אמונה ושל דו-קיום. כך יוכלו תיירים לבחור את תוואי ההליכה המתאים להם, ללא בלבול וללא תחרות. שהרי כמי שעשה את רוב שנותיו בגליל, ישו פסע ביותר משביל אחד, בכל המובנים.