9 הערות על ההסכם בין כיל לאוצר

ההסכם חתום - והסערה בדרך לשכוך: מי הפסיד ומי ניצח, ומי קיבל מה?

1. החברה לישראל דרשה בתמורה להסכמתה להסדר להאריך את הזיכיון אל מעבר ל-2030. טענה שעליה להחזיר לעצמה את עלות הקציר. הדרישה נדחתה.

2. הדבר שחסר בהסכמה הנוכחית הוא פרק הקובע כי התמלוגים יעלו בהתאם לגידול בכרייה, בייצור ובמכירות האשלג. לפני כעשר שנים, עברה החברה את סף הייצור של 1 מיליון טון אשלג בשנה. ב-2009 עברה את סף ה-3 מיליון. השנה, 2011, היא מגיעה לכ-4 מיליון טון. הצריכה העולמית הגדלה, העלייה הצפויה בחלקה של חברת פוטאש הקנדית בכיל, הדרישה הגוברת של הבעלים לדיווידנדים והשנים שנותרו לפקיעת הזיכיון (עד 2030) - כל אלה צפויים להביא לגידול מתמשך ומואץ בכריית המחצבים מים המלח. ההסכם הנוכחי אינו מטפל באינטרסים הציבוריים הנובעים מהגידול הזה. עמדת האוצר היא שההסכמה הנוכחית על התמלוגים היא המקסימום שאפשר להגיע אליו לפי שטר הזיכיון, שהגבילם ל-10% בלבד. פתיחת שטר הזיכיון, אומרים שם, בתמיכת חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט, היא בעיה. אבל כזכור, דבר דומה כבר עברנו עם יצחק תשובה והכנסות המדינה מגז טבעי. גם אז נטען שמדובר בפתיחת הסכמות שלטוניות - טענה שלא עמדה במבחן הכנסת.

3. מקסימום התמלוגים, על פי ההסכם הנוכחי, עומד על 10%, החל ב-1.5 מיליון טון ייצור. אבל יש עוד 18 שנים לסיום הזיכיון, ובינתיים בריכה 5 מתקרבת למיצוי יכולתה ובדרך דרישה לאישור בריכה חדשה - בריכה 6. זו זקוקה לאישור מוסדות התכנון והמדינה. החברה לישראל דרשה לכלול בהסכם הנוכחי גם אישור לבריכה זו, אולם השר והחשכ"לית סירבו לכלול אותה בדיון. כלומר, כאשר יבואו הדברים לאישור, או כאשר ייצור האשלג יעלה מעבר לרמה מסוימת, תוכל הכנסת לדרוש פתיחת הזיכיון והעלאת התמלוגים.

4. שר האוצר יובל שטייניץ צריך ללמוד נדיבות מהי. הוא כל כך טרח לגרוף לעצמו את כל כותרות האומץ הציבורי, עד ששכח, אפילו העלים, את שני השרים שרק בעזרתם יכול היה להגיע עד הלום: גלעד ארדן, השר להגנת הסביבה (ליכוד) וסטס מיסז'ניקוב, שר התיירות (ישראל ביתנו). משרד האוצר של לפני שנה - החשכ"ל הקודם שוקי אורן והממונה על התקציבים לשעבר ד"ר אודי ניסן - חשבו שהמדינה צריכה לממן חלק ניכר מהקציר. דיברו אז על 60% מימון של מפעלי ים המלח ו-40% של המדינה ושלוחותיה. אגב, אנשי החברה לישראל סירבו לנוסחה הזאת אז. רק אחרי שארדן ומיסז'ניקוב יצאו בהצהרה אחידה שחובה להטיל על החברה לישראל-כיל-מפעלי ים המלח מימון של לא פחות מ-90%, לפי העיקרון של "המזהם משלם", יכול היה השר שטייניץ לנצל את עזיבת שני הבכירים במשרדו ולמנות את החשבת הכללית החדשה מיכל עבאדי בויאנג'ו לרכז ולהוביל את ההסדר בתנאים הרבה יותר ציבוריים, הדומים יותר לאלה של שני השרים. מה גם שלעזרתם בא ח"כ מוץ מטלון (ישראל ביתנו), שהעביר בקריאה טרומית החלטה, בלי מתנגדים, לדרוש מהחברה מימון של 90% לפחות וכן להעלות את התמלוגים ל-10%.

5. גם אם שטייניץ לא ידע על כיוון השיחות בין אורן, ניסן ומנכ"ל החברה לישראל, יו"ר כיל, ניר גלעד, פעם חשב כללי, הוא יכול היה למצוא עצמו בתוך מערבולת של הסדר רע. ארדן ומיסז'ניקוב עזרו לו לצאת מזה. לכן הזכויות שלהם, לא רק שלו.

6. בשלב מסוים טענו אנשי החברה לישראל כי יש בידיהם הסכמה בכתב על הסדר מימון של 40%-60%, ואם האוצר לא יתקפל - תוגש ההסכמה הזו לבית משפט. החשכ"לית, בתמיכת השר, השיבה: אם יש לכם ביד הסכמה בכתב, תחזירו את השניים לתפקידם ושהם יחתמו על ההסכם. אני לא חותמת.

7. החברה לישראל דרשה, כחלק מההסכמה, ששר האוצר והממשלה יתחייבו לעזור לה להעביר את אישורי הקציר במוסדות התכנון, וגם לכרוך באיזשהו אופן את אישור מיקומה של תחנת השאיבה החדשה בהסכם הנוכחי. האוצר סירב. החברה תיאלץ לפנות בעצמה למוסדות התכנון ולהתמודד מול הדרישות הסביבתיות.

8. חריגה מעלות הפרויקט שנובעת מאומדן לא נכון של החברה, כלומר חריגה מ-3.8 מיליארד שקל, תחול כולה על החברה עצמה. על חריגה מעלויות הפרויקט, אשר עלולה להיגרם כתוצאה מעיכובים ומדרישות מיוחדות של רשויות התכנון - הסכימה החשבת הכללית החדשה עבאדי בויאנג'ו לתת לחברה רשת ביטחון מוגבלת בסכום. החברה עדיין תישא בעיקר החריגה, ואולם, המדינה תוסיף מצדה כמה אחוזים למימון. הקציר אמור להסתיים בתחילת שנת 2017.

9. נושא לדאגה: הליכי הבוררות בין המדינה לחברה לישראל נפתחו ממש באחרונה, בעניין מחלוקת על חישוב התמלוגים ששילמה החברה לאורך השנים. הפרשה נמשכת כעשור, מאז החשכ"ל לשעבר ירון זליכה חישב, מצא והאשים את החברה בכך שסכומי התמלוגים שהיא מעבירה מבוססים על חישוב מעוות ומתחכם, שמשמעותו פער של מיליארד שקל בין מה שהייתה אמורה להעביר למדינה ובין מה שהעבירה בפועל. הבורר מטעם החברה הוא עו"ד רם כספי. מטעם המדינה נבחר עו"ד אלכס הרטמן. השניים בחרו בבוררת הנייטרלית - השופטת בדימוס טובה שטרסברג כהן. הבעיה: אחרי ששטרסברג כהן והרטמן הסכימו לקבל את המשימה בתמורה לסכום המקובל בחשכ"ל, 866 שקל לשעה בתוספת מע"מ (פלוס שכר לעוזר משפטי), הם שוכנעו על ידי כספי להצטרף לדרישתו להגדלה בתשלום (כפי שפורסם ב"גלובס" בנובמבר 2011). השלושה התאחדו והשתמשו בסעיף בחוק הבוררות כדי לכפות תשלום שכר גבוה. האם הצלחתו של כספי בשכנוע חבריו לסגת מהסכמה קודמת מסמנת משהו ביחס ליכולת השפעתו על התוצאות האפשריות של הבוררות?

צרו איתנו קשר *5988