הנקראות ביותר

מי זוכר את ג'קי אדרי

בסוכה קטנה בדימונה יושב אדם ושובת רעב כבר עשרה ימים למען הזכות הבסיסית של כולנו למים

יום שלישי בבוקר ושמש נעימה שוטפת את המרכז המסחרי של דימונה. נחמד פה ורגוע. בצדה של הכיכר יש סוכה קטנה ובה יושב יצחק ג'קי אדרי ושובת רעב כבר עשרה ימים. אדרי הוא פעיל חברתי ותיק ולמוד קרבות. הציבור זכה להכיר אותו כשחשף את מצב עובדי הקבלן במפעלי ים המלח אי אז ב-2004. בעקבות החשיפה איבד את מקום עבודתו ומאז הוא סובל ממה שהוא מכנה "טרור תעסוקתי". אין עבודה. בדרך גם חלה בסרטן. הוא בן 53, שלושה ילדים, שני נכדים ואישה שמפרנסת. כשהוא מדבר עליה מתרכך קולו.

לפני עשרה ימים פתח בשביתת רעב נגד תאגידי המים והפרטת משק המים. הדרישות: סגירת תאגידי המים כחברות בע"מ, ביטול המע"מ על המים לצרכנים ביתיים, הגדלת מכסת המים החודשית והנחות לשכבות המוחלשות. רק בסעיף החמישי יש התקדמות, הוא אומר, בזכות עוזי דיין שדיבר עם רשות המים.

זה התחיל באוקטובר 2010 כשהגיע החשבון הראשון מתאגיד המים "מעיינות הדרום". מה שהרגיז אותו לא היה רק הסכום הגבוה, אלא העובדה שהעירייה העבירה את הוראת הקבע בלי לשאול אותו. מאותו הרגע הפך לסרבן תשלומים והתחיל לארגן הפגנות ושאר פעולות.

לא מעט אנשים בדימונה הצטרפו לחרם התשלומים של אדרי, שלדבריו לא מתנגד להפרטה באופן עקרוני, רק להפרטות שלוקחות משאבי טבע, מפקיעות אותם מהציבור ונותנות אותם למעטים. מרגיז אותו גם שחלק מהאזרחים במדינה, שאתרע מזלם לגור בערים עם תאגידי מים, משלמים מע"מ, וחלק ששפר עליהם גורלם והם גרים ברמת גן או בקיסריה, לא משלמים.

אני יודע מה יקרה בסוף, הוא אומר לי. בהתחלה מקימים תאגידי מים כחברות בע"מ, אבל תוך כמה שנים אחד מהם או יותר ייקלעו לקשיים ומה אתה חושב שיקרה? ימכרו אותם לאחד הטייקונים, החולשים - כמה נוח - על תעשיית ההתפלה הישראלית.

מתחתי את הדמוקרטיה עד הקצה

אדרי מדבר בשקט, בשלווה, מסריו סדורים ויש לו מסמכים וצילומים. מדי פעם נכנס מישהו לאוהל; לבקש עזרה, לומר תודה, לחזק או להתלונן, ולהתלונן יש בדימונה על מה בלי עין הרע. הם מספרים על עיקולים, אומרים שאין להם אוכל לשבת, אדרי מבטיח לסדר. בין לבין הוא מעשן עוד ועוד ברודוויי 100.

איך מרגישים בלי לאכול עשרה ימים, אני שואל. עייפות גדולה, אומר אדרי, וכאבים, וקור. יש הרבה נפילות, אבל אחרי כל נפילה אני עושה ריסט ומחדש את העוצמה המנטלית. בינתיים יש לי אנרגיות. הוא מבטיח להסלים את המאבק אם לא יחול שיפור בקרוב. אפסיק גם עם הנוזלים, הוא אומר.

למה בכלל שביתת רעב, אני שואל. לפני שלושה שבועות, הוא מספר, החליט תאגיד המים להגביר את האכיפה והתחיל לעקל חשבונות. אני הוצאתי אותם למאבק הזה ואני צריך להתמודד עם התוצאות. הבנתי שמתחתי את הדמוקרטיה עד הקצה: הפגנות וחסימות והשתלטויות ומה לא. נגמרו לי האמצעים, אז קיבלתי החלטה בקור רוח לנקוט בנשק האולטימטיבי שאזרח יכול לנקוט בו בלי להפר את החוק. זה הגוף שלי, זו הנפש שלי. זה מה שנשאר לי. האם זה חכם או מטופש? אני לא יודע, אבל זה מאבק קיומי.

כשהייתי ביחידה ללוחמה בטרור ואמרו לי לך תחלץ בני ערובה, אף אחד לא שאל אותי אם אני פוחד ואם אני בטוח ומה אעשה אם לא אצליח. אבל כשאדם נוקט עמדה חברתית, מיד שואלים אותו מתי הוא יישבר.

אדרי מבקש להדגיש שמבחינתו לא מדובר במאבק אישי נגד התאגיד בדימונה או העומד בראשו, שעיה קרפ. הם אנשים טובים שפועלים בצורה מתורבתת, הוא אומר, ולזכותם ייאמר שהם משתדלים לעשות את הדברים בצורה טובה. אבל מבחינתי הם לא צד במאבק. וחוץ מזה, היום יש פה אנשים טובים ורגישים ומודעים חברתית, אבל מה יהיה עוד כמה שנים כשתתחלף ההנהלה? זה לחלוטין לא אישי. אזרח לא יכול לסמוך על טוב לבו של עובד התאגיד.

אדרי שותק לרגע. אם הגענו למאבק על המים - זה אומר הכול.

אני מרים טלפון לשעיה קרפ, מנכ"ל מעיינות הדרום ולמזלי הוא בדיוק במשרד שלו בדימונה. אני עולה אליו. קרפ הוא לא האיש הרע בסיפור והוא מפתיע אותי עם הצהרה עוד לפני שהספקתי להתיישב: מחירי המים מופקעים, הוא אומר, אין ספק. כל המנכ"לים של כל תאגידי המים חושבים כך.

ובכל זאת, אומר קרפ, אם להעמיד דברים על דיוקם, הממשלה החליטה להפסיק לסבסד את המים עוד לפני הקמת התאגידים, וזה לבדו העלה את התעריפים משמעותית. זה, לא תאוות הבצע של התאגידים, שבכלל שייכים לעיריות. בעניין התעריפים, המחיר אמנם עלה, אבל עכשיו הוא כולל גם אגרת ביוב ואגרת מים שלפני זה שולמו בנפרד.

הוא מדבר איתי על תקורות ומנגנונים. אני מנסה לדבר איתו על הפרטה. קרפ לא רוצה להיכנס לזה, אבל בסוף נכנס: התרחיש של אדרי, הוא אומר, לא מופרך לחלוטין. היום התאגידים שייכים לרשויות, אבל בעתיד יכול להיות מצב שאם ייקלעו לקשיים, יימכרו לחברות פרטיות.

לגבי מדיניות העיקולים קרפ אומר שאין לו שום ברירה. הוא לא ניתק את המים לאף אחד, אבל הוא מחויב על-פי חוק לגבות. הוא מדגיש וחוזר ומדגיש שכל מי שבא זכה למענה, שכל עיקול הוסר, שהוא ויתר איפה שרק יכל.

כשאני יורד ממנו בחזרה לסוכה של אדרי, אנחנו פוגשים את סמי מוריוסף, בן 50, חולה בניוון שרירים. מוריוסף בכיסא חשמלי, מונשם, מראה לי צו עיקול על נכסיו בגלל חוב של 2,281 שקלים. אני מרים טלפון לקרפ. העיקול הוסר כבר אתמול, אומר קרפ ומבטיח שמוריוסף ישלם כמה שרק הוא יוכל. אני מבטיח להמשיך לעקוב.

שעת צהריים במרכז המסחרי של דימונה. השמש נעימה אבל הרוח קרירה. אני נפרד ממוריוסף ומג'קי אדרי וחוזר למרכז.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות