חיים שפירא - הטור השבועי: צדק חברתי? אין דבר כזה

למה אין זה אפשרי להקים משטר צודק? כי הצודק (אם יש בכלל כזה) לרוב אינו חזק, ולחזק לרוב אין עניין מיוחד להיות צודק

יחד עם חגיגות השנה האזרחית החדשה נחת עלינו המבול הקבוע של סיכומים, אנשי שנה, תחזיות ויתר ירקות. אחת הבחירות הבולטות הייתה של השבועון טיים, שבחר לאיש השנה את המפגין האלמוני, בחירה שבעקבותיה החלטתי שגם אני רוצה לבחור, ולא אדם או אירוע, אלא דווקא מושג שהיה ללא סוף בכותרות - "צדק".

אחרי 2011 נראה שאצל חלק לא מבוטל מהישראלים המושג צדק מתחבר אסוציאטיבית ל"צדק חברתי". לצערי הרב, לא הצלחתי להבין מהי הכוונה. לא הבנתי למשל איך יוקר הדיור בתל-אביב קשור בצדק, וגם לא איך מתקשר לצדק יבוא מוצרי חלב מחו"ל. גם הרעיון שהיו אנשים שניסו לרשום בטאבו את בעלותם על "צדק" הפחיד אותי.

משטר צודק? אין דבר כזה

כבר לפני אלפי שנים הבין מחברה של מגילת קהלת (על-פי המסורת זה היה שלמה המלך), שאין בני האדם מצליחים להקים ולקיים משטר צודק. הוא ידע שמעולם בעבר לא הצליחו בני האנוש במשימה הזאת, וחזה שגם בעתיד לא תירשם הצלחה גדולה בנושא. ההיסטוריה האנושית איששה את סברותיו באותות ובמופתים; עד כדי כך אין החברה האנושית מאמינה באפשרות של משטר צודק, שאפילו בתי המשפט אינם ממונים על עשיית צדק, אלא אך ורק על קיומו של החוק.

ולמה אין זה אפשרי להקים משטר צודק? כי הצודק (אם יש בכלל דבר כזה) לרוב אינו חזק, ולחזק לרוב אין עניין מיוחד להיות צודק. בדרך כלל, החזקים הם אלה המחוקקים חוקים שמיטיבים מאוד עמם ועם דומיהם. במדינה דמוקרטית, החזקים צריכים גם לדאוג לכך שייבחרו לקדנציה הבאה, ולכן הם מנסים להעניק לפעולותיהם מראית עין של הוגנות, על מנת שהציבור הרחב יצביע עבורם.

לא פעם, אפילו במשטרים לא דמוקרטיים ישנה חקיקה המתייחסת באופן שוויוני לכל אדם באשר הוא, אך אין זה אומר דבר. אנטול פראנס, הסופר הצרפתי חתן פרס נובל, אמר פעם באירוניה גדולה שהחוק במלוא הדרו ושוויוניותו אוסר הן על העניים והן על העשירים לישון מתחת לגשרים, לקבץ נדבות ברחוב או לגנוב לחם. סבורני שהאמירה של פראנס (שהיה, דרך אגב, מתומכיו הנלהבים של אמיל זולא בפרשת דרייפוס), עמוקה הרבה יותר ממה שנראה ממבט ראשון.

בואו נתעמק קצת.

צעיף הבערות

ג'ון רולס, הפילוסוף האמריקאי שכיהן כפרופסור בהרווארד, כתב את הספר הנחשב היום בעיני רבים לספר יסוד בפילוסופיה פוליטית - A Theory of Justice. הוא מביא בספר כמה ניסויי מחשבה, שהמפורסם והמוכר שבהם נקרא "צעיף הבערות".

ברעיון היפותטי שהגה רולס, כל תהליכי קבלת ההחלטות מתבצעים מאחורי צעיף המסתיר מפני מקבלי ההחלטות את העובדות על-אודותיהם; דהיינו, אין האדם יודע מהו מעמדו החברתי, מצבו הכלכלי, מינו, צבע עורו, יכולותיו השכליות ובריאותו, וכך הלאה. לטענת רולס, אי-ידיעת הפרטים הללו חייבת להוביל לעקרונות שיהיו הוגנים כלפי כולם. הרעיון הוא שאם אין האדם יודע לאיזו קבוצה באוכלוסייה הוא משתייך, אין זה סביר שיפעל להעדפת קבוצה אחת על-פני האחרת, אלא יבחר בתהליך קבלת החלטות שיתייחס בהוגנות מרבית לכול.

להמחשת הרעיון, אתן כמה דוגמאות. נניח כי מתקיימת הצבעה על ביטול העבדות במדינות הדרום של ארצות הברית בתחילתה של המאה ה-19. המחליטים, שאינם יודעים את צבע עורם, לא ירצו להסתכן בכך שיהיו עבדים, וביטולה של העבדות מובטח; בהצבעה על מתן זכויות שוות לנשים - אי-ידיעת מינך תהיה לעזר רב בהבטחת הצבעה הוגנת; בהצבעה על נתח התקציב שיקבלו הנכים - מצביעים שאינם יודעים את מצב בריאותם יקבלו את ההחלטה הנכונה.

רוח הדברים, אני מקווה, ברורה: הנטייה הטבעית של רוב האנשים היא בראש ובראשונה לדאוג לעצמם (ומי שאומר אחרת משקר לעצמו, ושקר עצמי הוא שקר בעל שיעורי הצלחה פנומנליים).

אינני סבור שיש ממש ברעיונו של רולס על מנת לקדם את עקרונות הצדק בחברה. נהפוך הוא: רעיון "צעיף הבערות" שופך אור רב וחזק דווקא על המכשולים בבניית משטר צודק. תהליכי קבלת ההחלטות בחברות מודרניות רחוקים מאוד מן המצב ההיפותטי שרולס מתאר. עכשיו בואו נחזור למחאה החברתית של הקיץ.

רוב המפגינים בישראל לא באמת התעמקו במה צודק ומה לא, אלא פשוט רצו לחוקק חוקים שייטיבו עמם ועם דומיהם. רוב המחאה עסקה בסוגיות הקשורות בצרכנות מוצלחת יותר. אין הדבר פסול, אך לשם מה להתהדר במילים גבוהות כל-כך? נושאים שאינם קשורים בתרבות הצריכה עלו על סדר היום בשלב מאוחר יחסית ובקול ענות חלושה. לא שמעתי על חזון ליישוב הנגב והגליל. לא עלתה דרישה לעזור לתושבי חצור הגלילית, שבה חיים רבים המרוויחים שכר מינימום וחוששים מפיטורין. ואפילו לא נדרשה רכבת מהירה שתחבר את מצפה רמון ודימונה עם מוקדי תעסוקה במרכז. מצוקות קיומיות קודמות לדיון במחירי הדירות בשינקין.

מעבר לכך, מה שנראה צדק לפלוני נראה כאי-צדק משווע לאלמוני. זוהי "אשליית הקונצנזוס". לאחד ברור שחייבים לפנות התנחלויות, והאחר מאמין אמונה שלמה שהן חיוניות להגנה על ישראל; ישנם החושבים כי המדינה צריכה לסבסד את התחבורה הציבורית, בעוד שאחרים גורסים כי המסים על רכבי פאר גבוהים מדי; יבואנים משוועים ל"דולר חלש", בעוד שהיצואנים מבקשים לבצע פיחות; הורדת תעריפי הסלולר חסכה לרבים, אך גם גרמה לפיטורי עובדים. מי צודק ואיפה הצדק?

קיומן של קבוצות כה רבות ומגוונות במחאה החברתית, אשר דרשו דברים שונים ולעתים אף מנוגדים, מדגים את הרעיון שלא ניתן לדבר על צדק חברתי מוחלט, ובוודאי לא לקיימו.

הציפייה שלי כאזרח היא שמקבלי ההחלטות יהיו קשובים להלך הרוח בעם, אך לא יפעלו מתוך כניעה לאלה שמביעים את דעותיהם בקול רם יותר; בהקשר הזה אדגיש כי האוכלוסיות החלשות באמת, כלל לא מסוגלות לצאת להפגנות. ההחלטות צריכות להתקבל ללא מורא, מתוך יישוב דעת ובפרספקטיבה רחבה וארוכת טווח. אשרי המאמין שבמדינתנו החלטות אכן מתקבלות באופן זה.

haims@globes.co.il