פורצי מנעולים, הוצל"פ, אמא היסטרית; כך מאבדים בית

פגשתי את דודי במאהל שכונת התקווה. באתי לנשום רשמים - ולרשום נשימות חיים...

פגשתי את דודי במאהל שכונת התקווה. באתי לנשום רשמים - ולרשום נשימות חיים. הוא ילד, בן 15 בערך, וכבר יש עליו שכבות של איש גדול ומסוכן... (סכנה מלשון מסכנות אני חושב לעצמי, בעודי כותב שורות אלה). יש לו עיניים כחולות אבל הכחול העכור הזה, של מישהו שמעדיף לא לראות או להיראות.

הוא ילד יפה, שכל הזמן טווה סביב עצמו באדיקות מעייפת שכבות שעוד לא הפכו לשריון, ואת האווירה של "אל תתקרבו אליי". אני חוצה את ה"אל תתקרבו" שלו ומחבק אותו... הגוף שלו לא מתרצה, אבל הנשמה רוצה, כמהה לחיבוק של אבא. אחר-כך אלה העיניים שהעכור בהן נפקח קצת להתבונן ולתת מספיק אמון, כדי לספר סיפורים רבים מדי לילד בגילו, ולהציע עוד קפה ועוד אחד. "טוב, בוא נלך אליי הביתה", הוא מציע לבסוף.

אמא שלו במטבח, תמיד במטבח, לפי הווליום בו מתנגשים הכלים עם שטיפתם אפשר להבין כמה עצבים יש בבית הזה. גם על האלימות אפשר ללמוד. בין כלי לכלי היא אומרת לי שדודי מחזיק ממני, אחרת לא היה מזמין אותי ככה, וגם כמה סוכר אני רוצה בקפה. שתיים. זה תמיד שתיים.

העגלה של הסופר עמדה בחוץ, ליד דלת הכניסה הפתוחה, שמה הוא השעין את האופניים הגנובים. אמא שלו הרימה את הקול: "נשמה טובה אפשר לזהות מקילומטרים". תמהיל של מילים מחמיאות המוגשות על מצע של מחאה חריפה - "בגלל זה מנצלים אותו"! שאלתי אותו על העגלה, הוא אמר שיש מקצוע כזה: הוא מסתובב בשוק התקווה עם העגלה, ונשים זקנות בלי כוח מבקשות ממנו לקחת את הקניות הביתה.

משאית גדולה נכנסה אל הפריים של הדלת הפתוחה ופילסה לאיטה את דרכה בין ילדים שמשחקים כדורגל. פלאש בק מהיר, הייתי שוער הנערים של בני יהודה, בועז סולמי היה מאמן שלנו, ויאנוש עם היד הנכה היה חצי אלוהים. אני מביט במשאית שעוצרת בחניה ופתאום אני מרגיש בן-בית. יאנוש היה מחזיק את הכדור מתחת ליד הנכה שלו, המוגבלות שלו שידרה לנו דווקא עוצמה של איש ששרד את הג'ונגל ויצא בשלום מבין שיני האריות, יאנוש אף פעם לא היה צועק, הוא היה צודק.

"מעניין מי עובר דירה היום"

זאת אמא שלו שיוצאת מהמטבח עם הקפה שלי. אני מדליק סיגריה ומודה לה. "אם מישהו היה עובר דירה הייתי יודעת על זה. דודי תעשה טובה, תראה למי הם באו". אמא שלו חשדנית עכשיו, שלא לומר פוחדת. "נראה לי עוד פעם באו לעקל למישהו בית, דודי לך לבדוק...".

הפחד הזה הוא טבע שני לאימהות שגרות ארבעה מטרים מהמגרש של בני יהודה.

הם ילדים טובים, הם באמת ילדים טובים. אפילו כשנהג המשאית גמגם לדודי שהוא רק נהג, רק נהג, כלום לא אישי, רק נהג שעובד עם ההוצאה לפועל... גם כשעורכי דין רשמיים ולבושי שחורים עם תיק מסמכים עבה, מלווים את פורץ המנעולים להחליף מפתח. גם כשדודי הופך לחיה פצועה בידיים שלי, גם כשהקפה עם השתיים סוכר מתנפץ אל הרצפה וקולות השברים משתלבים להפליא עם צעקותיהן של אחיותיו. הם ילדים טובים, אפילו כשהתיק השחור של עורכי הדין נופל אל הרצפה.

הם ילדים טובים אבל רק שלא יתחמק לי מהידיים, רק שהכל יהיה בשליטה עד שתגיע כבר העובדת הסוציאלית שאמא שלו התקשרה אליה, רק שלא יתקע את הבקבוק השבור הזה בעורך דין עם החליפה השחורה הזו, או לשוטר, רק שהאחיות שלו ישתקו קצת, שאמא שלו תפסיק לבכות... רק כשבבית עכשיו, כשאני כותב את הטור הזה, תצא לי כבר התמונה הזו מהעיניים, תמונה של תיק שחור פעור פה, ולידו מסמכים ממשלתיים קרים וחתומים שמתחממים קצת מכתמי הקפה עם השתיים סוכר.

ושברים, הרבה שברים.

* הכותב הינו פעיל חברתי

צרו איתנו קשר *5988