כשמגיעים לאדריכלות, כולם מתגעגעים לתקופת המנדט

"בארץ ממחזרים את הסגנון שעובד כלכלית. אפשר להבין את היזמים שהולכים על זה, אבל צריך שינוי והוא צריך לבוא מלמעלה, מרשויות התכנון"

בתים פרטיים

מייזליץ: "אדריכלים לא בוחרים את הפרויקטים שהם עושים. הפרויקטים בוחרים אותם. כדי להמחיש את המצב לסטודנטים שלימדנו בטכניון, הורינו להם להטיל שבעה עדשים על מפת חיפה ובמקום שבו נפלה העדשה, לתכנן. כך או כך, אנחנו מנסים בכל כוחנו להימנע מבתים פרטיים, ובינתיים הצלחנו. אם כבר עובדים כל כך קשה - אז לפחות שהרבה אנשים ייהנו מזה".

בטר-פלייס בסין

מייזליץ: "שישה חודשים עברו מהיום שבו התקשרו אלינו מהמשרדים של שי אגסי וביקשו לראות תיק עבודות ועד היום שבו מרכז המבקרים נפתח לקהל בגואנג'ו, בסין. עבדנו עד שתיים לפנות בוקר, כל יום. תוך חודש וחצי סיימנו תוכניות, הבנייה נמשכה עוד שלושה וחצי". כסיף: "הפועלים עבדו בשיטה סינית - 100 ידיים, בו זמנית, יום ולילה, כמעט בלי תאונות עבודה. כמעט - כן. לא מקפידים שם כל כך על בטיחות. הפועלים נעולים בנעליים שדומות יותר לסנדלים. מצד שני, הם מקפידים על שנת צהריים ש'שוברת' את היום".

חוקי ומסריח

כסיף: "נמנעים מלדון בשאלת 'היופי', כי זה לכאורה קריטריון לא שפיט. אם הבניין עומד בכל החוקים והתקנות - זה מספיק. אז מה אם כולם הסכימו שהבניין מכוער, אין שום דרך לפסול אותו והוועדה מוכרחה לאשר. התוצאה היא קלקול הסביבה של מי שחי בתוכו וכל מי שגר ועובר לידו. ומרגע שהוקם זהו-זה, זה הנוף שיהיה לנו מול עיניים במאה שנים הבאות. הולילנד היא הדוגמא". מייזליץ: "אני לפעמים חושבת איך זה שאנחנו כל כך סבלניים כלפי הזלזול וההזנחה של מה שבנוי מסביבנו. זה מן סטייט אוף מיינד: ככה זה פה, אצלנו בארץ הבניינים נראים רע וניסע לחו"ל כדי לראות רחובות יפים, עם בניינים שעושים טוב לעיניים. כאילו זו גזירה משמים. שנים אני מנסה להבין את זה: האם זה נובע מהתרבות היהודית שפוסלת פסל ומסיכה ומצהירה שמספיק ארבעה קירות וגג לבית כנסת, להבדיל מפאר הכנסיות? האם זה הפרגמטיזם של הבנייה הציונית? האם זה רציונאליזם החינוך הטכניוני, שלא דיבר על כל מה שאינו מדיד?".

ועדות יופי

כסיף: "בצרפת נחקק לפני 25 שנה חוק שקבע שארכיטקטורה היא אינטרס ציבורי. החוק הוליד שורת תקנות: למשל, שאסור לתכנן בניין ציבור בלי תחרות שמשלמים לאדריכלים שמשתתפים בה. בהולנד, בשנות ה-90 הקימו רשות תכנונית, שבתרגום חופשי אלה 'ועדות יופי'. בוועדות הללו יושבים אנשי רוח, אנשים שעוסקים באסתטיקה בהיבטים שונים, סופרים ואחרים. הם, כוועדה, מאשרים את התוכניות, לפני שהיזמים עוברים הלאה להליך רישוי ולמהנדס העיר". מייזליץ: "כשמגיעים לאדריכלות, למרות שיש פה המון אנשים מוכשרים ומדהימים, הבינוניות מקובלת לגמרי. המשאבים למחקר ופיתוח שואפים לאפס, ההישגים הבינלאומיים נספרים על יד אחת וכולם מתגעגעים לתקופת המנדט. אני מאמינה שכתרבות צעירה, עם מסורת בנייה שהתחילה כולה לפני מאה שנה, אולי הגענו עכשיו לשלב בו אנו מתפנים להסתכל סביבנו. להבין שהרבה בידינו, האדריכלים".

כאב עיניים

מייזליץ: "אבא שלי, האדריכל אריאל מייזליץ, נטע בי מודעות קיומית לאיכות הסביבה הבנויה סביבי. מגיל צעיר אני זוכרת אותו עם כאב בעיניים כשהוא נתקל בבנייה גסה וראוותנית ובאדריכלות שנעשתה כלאחר יד. למדתי ממנו להתאמץ למען פתרון פשוט וחכם, ולדייק, כי זה מה שבסוף עושה את ההבדל. הייתה לו צניעות מדהימה, אבל בזה אני עוד צריכה להשתפר".

מגורים ממוחזרים

מייזליץ: "בארץ ממחזרים את הסגנון שעובד מבחינה כלכלית. אפשר להבין את היזמים שהולכים על זה, אבל צריך שינוי והוא צריך לבוא מלמעלה - מרשויות התכנון. בארץ שבים וחוזרים לדפוסים מוכרים. לא מפתחים צורות דיור חדשות שמתאימות את עצמן לתקופה, לשינויים באורח החיים". כסיף: "חוששים מפיתוח לא שגרתי ותחום המגורים מאוד שבלוני: שוב ושוב ארבע דירות בקומה, שכולן נראות אותו דבר. בחוץ לארץ, במערב אירופה, יש צורות שונות של בתי מגורים - דירות סטודיו עם דירות למשפחות ועם קומת מסחר למטה. דבר שגם מדבר עם השאיפה ל'בר השגה', וגם פותח אפשרות לגור בדירה ולעבוד בסטודיו. חשוב לזכור ששינויים חברתיים ותפיסות, משפיעים על ערך נדל"ני של אזורים. כשהגיעו לכאן חלוצים בני תרבות מזרח אירופה, הם הפנו עורף (או אם תרצו - גב) לים, ולתרבות הים-תיכונית, לכן הסביבה הקרובה לים הייתה שטח זול וגרו בה העניים. בת"א למשל - בנו בסביבת הים את כרם התימנים. והנה, עכשיו, הים נהפך פתאום למשאב שרוצים לגור על ידו".

תכנון פחדני

כסיף: "בלונדון, בתקופת הלימודים עודדו אותנו לחשוב בצורה רדיקלית ומקורית. בארץ חוששים מעבודה 'לא אחראית' של סטודנטים, לא רוצים שיצאו מחוץ לתלם - שיתחילו לתכנן בלי לדעת בדיוק מה". מייזליץ: "יש רתיעה מניסוי ותהייה, בפרויקטים כאן, לא משקיעים בכלל משאבים במחקר - רצים מיד לתכל'ס".

מי צריך תב"ע

מייזליץ: "בטוקיו אין תוכנית אב. יש בה עירוב שימושים בדרגות שכאן לא מכירים - בבירת יפן, כל אחד עושה בשטחו מה שהוא רוצה. בקומה שישית יפעל פאב על-יד דירת מגורים. מספרה, על-יד חנות לחיות מחמד. בטוקיו זה אפשרי כי הכבוד לזולת הוא ערך מוטמע וגבוה בתרבות. יפני לא ייצא מהשירותים לפני שניקה אחריו את האסלה ולא יעלה על הדעת שפאב לא יבודד את הקירות כדי שהרעש לא יפריע לשכנים. בישראל עירוב שימושים כזה זה לא יצליח".

עודף זהירות

מייזליץ: "במדינת ישראל הוגדרו תקנות הזהירות המחמירות ביותר. למה יש גדר בגובה מטר שמסתירה את הבריכה המקסימה בשד' רוטשילד? כי חוששים שילדים יפלו ויטבעו. אנחנו מתכננים עכשיו את 'אזור הבילויים' באזור התעשייה הישן בראשל"צ. מרחב ציבורי למפגש ובילוי. היינו רוצים שיהיו שם גם מגורים, אלא שאז הדיירים יתלוננו על הרעש. ומה אז - איך המקום יחיה?".

פתוח לפרשנות

מייזליץ: "כשניגשנו לתחרות תכנון נמל תל אביב, כתבנו בנייר המלווה להצעה שאנחנו רוצים להקים 'פלטפורמה לתרבות פנאי חדשה'. הייתה הנהלה אמיצה שהלכה על זה, העדיפה אותנו - נטולי התוכנית הברורה, ופסלה תוכניות שפרשו בשטח פרגולות וברכות מים. הרעיון היה להשאיר את המרחב הפתוח - פתוח לפרשנות. כיום, פעם עושים בו קבלת שבת, פעם יוגה, פעם הופעות בפורים ופעם אחרת מקימים יריד ספרים משומשים. הלכנו עם האינטרפרטציה עד הסוף. אפילו הספסלים שהתקנו בשטח נתונים לפרשנות - אפשר להתיישב בהם בכל מיני אופנים". כסיף: "ההצלחה הביאה את המשך הפיתוח ואנחנו שותפים בצוות החשיבה עליו. כיום אנחנו מושכים לכיוון שאנחנו מכנים 'נמל בנעלי בית' - מרחב שיזמין אליו אנשים על בסיס יום-יומי, לא רק קהל מזדמן".

אסון לאומי

מייזליץ: " תוך עשרים שנה יוכפל השטח הבנוי בארץ. ככל שיהיה יותר צפוף, יהיה יותר מסובך. כשיש מקום, אפשר להסתפק בארכיטקטורה פשוטה. אם רשויות התכנון לא יפנימו שצריך להשקיע הרבה מאוד במחקר מקדים, לפני שמגיעים לתוצאת התכנון, נמצא עצמנו בסביבה לא ידידותית בעליל. הנמל, במובן הזה, הוא אקספרימנט חשוב - הוא דוגמא לפיתוח עירוני קיימי: חידוש אזור בתשתיות וחומר קיימים". כסיף: "אחת השחיקות המרכזיות של האדריכלים הוא זמן התכנון, כדי לתכנן צריך הרבה זמן, ושכר הטרחה שמשלמים לנו מצמצם אותו מאוד".

כרמל מפוקשש

כסיף: "כחיפאי - ובכוונה איני אומר 'חיפאי לשעבר', כי אין כזה דבר - אני משתגע מההחמצה של העיר. השלד מדהים, מטעם לאוהבי אורבניזם: עיר אינטלקטואלית, ריבוי מוסדות אקדמיים על ההר, שמתערבבים עם מה שקורה בחוף ים ונמל - משאב שלא צריך להסביר את הפוטנציאל שלו - והכל מפוקשש. צריך להחליף בה את הכרטיס הראשי. היא קפואה ואין בה חופש, נרתעת מחדשנות, עד כדי כך שנאסר על אדריכלים שאינם תושבי העיר, לתכנן בה. היא צריכה להעתיק מת"א את ההטרוגניות, את זה שאף אחד לא מרגיש בה חריג - זה כוחה וכך היא הגיעה למקום שהגיעה אליו".

עוזבים את הקניון

כסיף: "מגמת שיפוץ מרכזי הערים כבר מוכיחה את עצמה. שיפוץ רחובות תל אביב - אבן גבירול למשל - הוציא את החנויות מהקניון. אף אחד לא יוצא למסעדה בקניון. זה קורה גם בנתניה, חוזרים לפתוח במרכז העיר בתי קפה, חנויות, יש יוזמות בנייה". מייזליץ: "ההשקעה במרחב הציבורי וברחובות מחוללת שינוי בסגנון החיים. למשל, התחלתי לנסוע לפגישות בתחבורה הציבורית - מעדיפה את זה על פני נסיעה במכונית הפרטית".

חסה אורגנית בחצר

כסיף: "החצרות המושמצות שמסביב לבתי ת"א מעניקות לתושביה את איכות החיים המיוחדת - למרות הצפיפות, התושבים נהנים מאור ואוויר. החצרות מוזנחות, אבל בעקבות השיפוץ וההשקעה בחזיתות, לא רחוק היום שיתחילו לטפח ולנצל גם את החצרות שמסביב". מייזליץ: "עוד תראו שאנשים יתחילו לגדל שם מלפפונים וחסה אורגנית, כמו בהונגריה".

עץ אנדרדוג

מייזליץ: "לא האמנתי שנגור אי פעם במקום כמו בני ציון. רצינו לבנות בית, וככה זה יצא". כסיף: "הבית שלנו הוא אקספרימנט. מיצינו בו כל מיני רעיונות אדריכליים שלא יכולנו להרשות לעצמנו לנסות אותם על חשבון הלקוחות. למשל השימוש בעץ אורן - הזול והפשוט, האנדרדוג של העצים, שהוכיח את עצמו בבית שלנו כחומר מצוין, בניגוד לתדמיתו".

רחוב של מליונרים

מייזליץ: "בבני ציון יש קהילה: מסיבות רחוב - כל משפחה מוציאה אוכל החוצה והרחוב מתמלא. זה הפתיע אותנו, ועוד יותר הפתיע אותנו שאנחנו נהנים מכך. אווירה כזו יכולה להתפתח גם בבנייני מגורים. פעם היה המקלט שבו היו מארגנים מסיבות כיתה ואפשר לחזור לרעיון הזה, לפתח אותו: לחבר מועדון לגינה משותפת, שאפשר לעשות בה ימי הולדת, לארח בה חברים ולהקים בה סוכה. הדבר הזה קורה בחו"ל. אבל זה לא יבוא מעצמו, צריך בשביל זה מחקר ומשאבים למחקר, כדי לעשות את זה נכון".

הספרייה הלאומית

כסיף: "בתולדות האדריכלות, יש דוגמאות רבות למבנים משמעותיים בקריירה של אדריכל, שתוכננו דווקא בראשית דרכו: מגדל IBM של אברהם יסקי, בית אל-על של רמי כרמי, מוזיאון ת"א של דן איתן, מוזיאון ישראל של אל מנספלד". מייזליץ: "הגענו לרשימה הקצרה בזכות תחרויות רבות שניגשנו אליהן, ושמתוכן בהרבה לא זכינו. אנחנו רוצים להאמין שהפנייה היא משום שהשתכנעו שיש באדריכלות שלנו משהו שרוצים ממנו עוד. ולא, עדיין אין לנו רעיון מה צריך להיות שם".

מייזליץ כסיף

משרד

גנית מייזליץ (48) ואודי כסיף (50) שותף עמית מאור רויטמן (37)

מצב משפחתי

נשואים זה לזו והורים ל-3 בנות

מגורים

בית במושב בני-ציון שתכננו בעצמם (בתמונה למעלה)

לימודים

התחלה בבצלאל, סיום בלונדון: בפוליטכניקום וב-AA

משרד

בשטח שכור במבנה ישן בנמל ת"א, משקיף מערבה - לים ולהתרחשות שתחתיו. 13 מתכננים

פרויקטים ניצבים

נמל ת"א - מרחב ציבורי f קמפוס חינוכי בפינת רמז וארלוזרוב בת"א f חידוש מרכז העיר הרצליה f חידוש מרכז העיר נתניה f מרכז המבקרים של "בטר פלייס" בגואנזו, בסין

פרויקטים בתכנון

ב"רשימה הקצרה" בתחרות לתכנון הספרייה הלאומית f מתחם הבילויים בראשון לציון f מרכז לקליטת גז לחברת נובל אנרג'י באשדוד f בניין מסחרי גדול בגבעת שמואל f

תארים ופרסים: פרס רכטר 2009 f פרס רוקח 2010

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988