במקום שביתה אחת, נקבל שתיים

ביבי ושטייניץ צריכים להפנים לאיזה מקום מובילה אותם מדיניות "השלוף" שהם נוקטים בה

השביתה שהתחוללה השבוע, מציפה יותר מכול את כישלון המדיניות (או היעדרה) של שר האוצר יובל שטייניץ וראש הממשלה בנימין נתניהו בתחום יחסי העבודה במשק. בשלוש השנים האחרונות התפאר שטייניץ בנתוני האבטלה ה"מדהימים", כהגדרתו, וייחס אותם לו - מהלך הזוי בפני עצמו - באמצעות אינספור הודעות לעיתונות.

כתבנו כאן לא פעם שאבטלה אינה חזות הכול וששוק העבודה הישראלי סובל ממחלות קשות לא פחות, כגון שיעור השתתפות נמוך, שיעור תעסוקה נמוך, שיעור גבוה של מועסקים במשרות חלקיות, שלא מרצון, שכר ממוצע נמוך, בעיות באכיפת זכויות עובדים, לרבות שכר מינימום, ועוני בקרב עובדים. היינו מצפים מפוליטיקאים שיהיו גם מנהיגים וינצלו את העובדה שאין בעיית אבטלה כדי לטפל בשאר המחלות, אבל את זה, העדיפו נתניהו ושטייניץ שלא לעשות.

בכך לא מסתכם חטאם של שטייניץ ונתניהו.

לב לבה של פעילות האוצר הוא לדחוף את המשק לרפורמות מבניות, להתייעלות ולשיפור השירות הציבורי. בעת חתימת הסכם השכר הקיבוצי ב-2010, דחפו הממונה על השכר, אילן לוין, ומנכ''ל האוצר אז, חיים שני, לבצע רפורמה אמיתית המבוססת על שכר דיפרנציאלי ומתן תגמול לפי ביצוע תוך תמרוץ ההצטיינות. נתניהו ושטייניץ התקפלו, עצרו את הפקידים ונתנו לעיני יותר ממה שנתן רוני בר-און בהסכם הקודם. זה לא מנע משטייניץ להכריז על הסכם "מצוין", שהושג "ללא יום שביתה".

לא הבנו אז מה היה מצוין כל כך בהסכם. אז סיפרו לנו שזה מעניק שקט תעשייתי חיוני דווקא בתקופה של משבר כלכלי עולמי. אז זהו, שלא. יתרה מכך, החרדה של שטייניץ מפני שביתה החלישה אותו. עופר עיני, שועל ותיק בקרבות ומו''מ, קלט את העניין. מאז גזרת יחסי העבודה בוערת: צצו אינספור סכסוכים פרטניים, שתי שביתות והיד עוד נטויה.

חטא נוסף: לא רק שנתניהו ושטייניץ לא חיזקו את אגף הממונה על השכר, שחייב לקבל סמכויות נוספות ובעיקר "שיניים", הם החלישו אותו באופן חסר תקדים: בפעם הראשונה כשאישרו להחריג את בנק ישראל ולשחררו מפיקוח האוצר; בפעם השנייה כשוויתרו לפרקליטים; ובפעם השלישית כשהסכימו לפתוח הסכם חתום וסגור מול הרופאים המתמחים. וזו רק רשימה חלקית. מי שיקבל את תפקידו של אילן לוין (ראו ידיעה בעמ' 8) יקבל אגף מוחלש, אוצר חלש מאוד ולא מעט כאב ראש.

ביבי ושטייניץ חייבים להפנים: מי שמוכן לשלם כל מחיר כדי למנוע שביתה אחת, יקבל שתיים. מי שמחפש קיצורי דרך, ייאלץ ללכת בדרך ארוכה וקשה. מי שמבסס מדיניות עבודה על חוסר מעש או בשליפות מאולתרות מהמותן, יקבל שינויים הנכפים על ידי ההסתדרות. העלאת שכר המינימום והטיפול בעובדי הקבלן הם רק דוגמה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988