הכי חשוב זה "פסק זמן", ברור

למה עוד לא נולדה בפייסבוק הישראלי קריאה להחרים חברה בגלל תנאי ההעסקה שלה?

אם החזאים לא יכולים לספק לנו סערה כמו שצריך, אנחנו כבר נמצא לכם את אם-כל-הסערות. גבירותיי ורבותיי, קבלו את סערת ה"פסק זמן". הקוטג' היה רק הפרומו, דפני הייתה הפרולוג, סתיו היא רק עונת מעבר. החורף כבר כאן, והמחאה החברתית סוף-סוף מתמקדת במה שבאמת חשוב: מחיר החטיפים בסופר.

אני כבר רואה את המצקצקים בלשונם, כאילו הייתה זו מחאת שמנת. מחאה של שוקולד. כאילו החברה הישראלית יכולה להכיל רק ביקורת על הדרת נשים וגזענות כלפיי אתיופים.

הגיע הזמן שנפסיק להתנצל. הגיע הזמן שנפסיק להיות מנוצלים. עברו הימים שבהם נאלצנו לבחור בין סימילאק לילד לשישייה של טעמי אגוזים. כמו שכתבו היום (א') באחד המוספים הכלכליים: "נכון, 'פסק זמן' הוא לא מוצר בסיסי, ורובינו לא מכניסים אותו מדי שבוע לעגלת הקניות בסופרמרקט. אבל בכל זאת, ממש כמו הקוטג', הוא מותג שנמצא איתנו מאז ומתמיד, שנהפך לחלק מההוויה הישראלית".

לא מעניין

אוי, ההוויה הישראלית. אני זוכר את אבי, חוזר מעבודתו בבית הזיקוק, מחזיק "פסק זמן" בידו. אני זוכר את ההתרגשות. עמדנו שם הילדים בחצר, עם מכנסיים מ"אתא" ונעליים של "גלי", סמלים ישראליים - אבל לא מספיק סמלים, כמו אותו פסק זמן שלמדנו להעריץ.

לשמוע כיום שבאמריקה הוא עולה פחות, הרבה פחות, מכווץ את הלב. משפחת שטראוס, סמל ישראלי בפני עצמה, תעשיינים מנהריה, מוכרים את החטיפים שלנו תמורת 69 סנט. זה אפילו פחות מדולר.

הפייסבוק גועש ורוגש. "אנחנו לא מטומטמים ולא מוכנים לשלם", כך לשון המודעה של יוזמי החרם על שטראוס. "כדי לקחת את המחאה עוד צעד קדימה, לחצו שיתוף". איזו תחושה של עשייה. איזו תחושה של שינוי. אלפי אנשים, שמעולם לא הכירו אחד את השני, חוברים יחדיו ולוחצים "שיתוף". מבוגרים, צעירים, נשים, גברים, ילדים וטף. המחאה היא של כולנו.

העובדה שהשוק האמריקני שונה לחלוטין - לא מעניינת אף אחד. העובדה שג'נק פוד וחטיפים נמכרים שם כמו לחמניות (בעצם הרבה יותר) - לא רלוונטית. גם העובדה שהאמריקנים שמנים יותר, כתוצאה משילוב בלתי מושכל של מקדונלד'ס, "טוויסט", "סניקרס" ו"פסק זמן" ביחד - לא רלוונטית. האמריקנים יכולים לדפוק לעצמם את הבריאות עד מחר, אבל לא ניתן ששטראוס תעשה את זה על חשבוננו. גם לנו מגיע חטיפים בזול.

יש משהו אירוני בהשוואה לאמריקה. בשעה שהצרכנים האמריקנים תוקפים את יצרנית האייפון אפל, על כך שהיא מייצרת את המכשיר בסדנת יזע מודרנית בסין - הצרכנים הישראליים תוקפים חברה שמעסיקה עובדים בהסכמים קיבוציים עם תנאים הוגנים.

עוד לא נולדה בתולדות הפייסבוק הישראלי מחאה אחת, הקוראת להחרים חברה בגלל תנאי ההעסקה שלה. הכול מתחיל ונגמר במחיר שעל המדף. בגלל המחיר הזה, הצרכן הישראלי מוכן לחצות את הגבול שבין מודעות צרכנית לצרכנות חזירית.

וגם זו סוג של הוויה ישראלית: ככל שאנחנו אדישים לסוגיות הרות-גורל בתחום הכלכלה והחברה - כך אנחנו נחושים ולוחמניים בסוגיות של כלום בציפוי שוקולד.

צרו איתנו קשר *5988