למה לרוץ אם אפשר לראות בטלוויזיה?

המשחקים האולימפיים, שיתחילו בפעם ה-30 בעוד חמישה חודשים בלונדון, מזוהים היסטורית עם שני דברים סותרים: 1. מתח פוליטי שבשיאו מבטל את המשחקים (1916, 1940, 1944 - בגלל מלחמות עולם) או מרוקן אותם מערך ספורטיבי (החרמות במוסקבה 1980 ולוס אנג'לס 1984); 2. הרוח האולימפית.

הרוח האולימפית היא מושג חמקמק, אבל בגדול הכוונה היא לקדם סובלנות והבנה בין העמים באמצעות כמה שיותר ספורט; או במילים של מייסד המשחקים הברון פייר דה קוברטן, "הדבר החשוב הוא לא לנצח, אלא להשתתף". והנה מתברר שהמשחקים האולימפיים לא רק מתקשים, מטבע הדברים, לקדם עולם טוב יותר - אלא גם לא באמת משפיעים על השתתפות בספורט.

***

מחקר של אוניברסיטת קנט הבריטית על המורשת של משחקי 2004 באתונה מצא עלייה של 6% במספר היוונים שעשו פעילות גופנית באופן קבוע באותה שנה. אבל ב-2009, חמש שנים אחרי המשחקים, מספר היוונים שהשתתפו בספורט ירד ב-13%. "אפילו לא ברור", אומר ד"ר סאקיס פאפוס מהמרכז ללימודי ספורט בקנט, "אם העלייה הקצרה בפעילות הגופנית היתה בגלל השפעת המשחקים, מאחר שיוון זכתה ביורו באותה שנה - מה שאולי השפיע על ההשתתפות בספורט. אבל מה שכן ברור מהסטטיסטיקה זה שבמקום לייצר השפעה ממושכת על דור של אנשים שמתרגשים מספורט, למשחקים ביוון היתה במקרה הטוב השפעה זמנית על השתתפות בספורט ופעילות פיזית".

את המחקר של ד"ר פאפוס מאשרר דו"ח של המרכז לצדק חברתי בבריטניה, שטוען שגם המשחקים האולימפיים באטלנטה (1996) ובסידני (2000) לא הובילו לעלייה בהשתתפות בספורט, ושאין שום הוכחות לקשר בין הצלחה לאומית בספורט ועלייה בפעילות ספורטיבית. לבריטים אמנם יש מוניטין של אומת ספורט, אבל המספרים שלהם לא מרשימים: פחות מ-40% מהתלמידים הבריטים מתחרים בקביעות בספורט, ובגילאים 16-19 מספר המשתתפים בספורט נופל בשליש לעומת בני 11-15. בנובמבר 2010, כחלק מהמאמצים לשדרג את הנתונים האלה, הודיעה ממשלת בריטניה ש-135 מיליון ליש"ט מכספי הלוטו יממנו פרויקט לעידוד השתתפות המונית בספורט - כולל קמפיין שמציע לבני נוער ומבוגרים צעירים שישה שבועות של אימונים בחינם בענף המועדף עליהם.

הדו"ח מקדיש פרק מאוד ביקורתי לתכנית של ממשלת בריטניה להשתמש במשחקי לונדון כדי להגדיל את ההשתתפות בספורט בממלכה. התכנית, שהיתה חלק משמעותי מהמכרז הבריטי לאירוח המשחקים, "היתה פגומה באופן מהותי מההתחלה", טוען הדו"ח, לא רק כי היא היתה יותר משכנעת כמצגת שיווקית מאשר כמטרה של מדיניות, אלא גם כי לערב כל כמות נוספת של אנשים באיזה פעילות ספורטיבית בלתי מוגדרת זה לא אותו דבר כמו עבודה ממוקדת ורצינית".

את התכנית המושמצת של הבריטים אפשר לנסח פחות או יותר כך: כוכבים ומתקנים. שר הספורט הבריטי, יו רוברטסון, אומר שהטיפול במצב הגרוע של מתקני הספורט הוא בעדיפות עליונה. סבסטיאן קו, יו"ר הוועדה המארגנת של משחקי לונדון, מאמין שהכלי "הכי טוב הוא חלון ראווה עמוס. ההופעה של הכוכבים במשחקים תערב אנשים בספורט. אתה מגדיל את ההשתתפות בעזרת מודלים לחיקוי, ואז משמר אותה עם תשתית משופרת".

***

גישת הכוכבים והמתקנים, בגרסה שמפגרת בשנות אור אחרי הבריטים, היא גם הגישה הישראלית למשחקים האולימפיים ולקשר שלהם להשתתפות בספורט. למתקנים ידאג הטוטו; המטרה העיקרית של הוועד האולימפי הישראלי היא "לשבור את תקרת הזכוכית של 1-2 מדליות" במשחקי לונדון, כאילו שעוד מדליה בג'ודו או בגלישה תיצור פה יש מאין תרבות ספורט עם שורשים עמוקים ובריאים.

הדרך היחידה ליצור תרבות ספורט שיכולה לקיים את עצמה היא הדרך האמריקאית: להכניס את הספורט, לא כמקצוע אלא כדרך חיים, לבתי הספר. כמעט 70% מהילדים בגילאים 6-17 בארה"ב משתתפים באיזשהו ספורט, שהוא תמיד בית-ספרי, לפי דו"ח של התאחדות יצרניות מוצרי הספורט (SGMA). האמריקאים לא משחקים רק פוטבול, בייסבול וכדורסל; מאז 2009 חמשת הענפים הכי צומחים בארה"ב הם כדורעף חופים (עלייה של 12.3% בהשתתפות), התעמלות קרקע (עלייה של 19.7%), הוקי שדה (21.8%) לקרוס (37.7%) וראגבי (50.7%) - כולם, חוץ מלקרוס, ענפים אולימפיים. לאתלטיקה קלה, הענף האולימפי האולטימטיבי, יש אחוז המשתתפים הגבוה ביותר (44%) בין גילאי 13-17.

עד שזה יקרה בישראל, וזה כמובן לא יקרה בעתיד הקרוב, כל המשאבים והמאמצים שמושקעים בספורט האולימפי יכולים להשיג בדיוק דבר אחד: זקפה לאומית לזמן קצר.