"הגירושין חידדו אצלי את האבהות"

מגיש הטלוויזיה אורן וייגנפלד מדבר בכנות על המשמעות של הסטטוס גרוש פלוס שניים ומתאר את השגרה היומיומית עם ילדיו, כאשר רק לאחר שהם נרדמים הוא עוזב את הבית. "הילדים שלי לא צריכים להרגיש שונים. יש להם אמא ואבא, והכל בסדר"

לפני שנתיים התחיל "הסיוט" שהפך את חייו של מגיש הטלוויזיה אורן וייגנפלד, שבאחרונה מלאו לו 40. משבר הגיל או תהליך התפכחות? הוא לא יגיד את זה בקול רם. ייתכן גם שיכחיש כל קשר כדי לברוח מהכרוניקה הקלישאתית של החיים. מתישהו נפל לו ולמי שהיום גרושתו האסימון ששניהם חיים ביחד, אבל בעצם לבד.

קשה לו להצביע על רגע מסוים או על ריבים גדולים. זה היה תהליך מתמשך של הבנה והשלמה עם המציאות, ששניהם כבר ממש לא באותה הנקודה, חיים בקצב שונה שלא מסתנכרן, שעם השנים קיבלו פרספקטיבות אחרות. "זה לא שאנחנו לא מסתדרים, אנחנו פשוט לא מתאימים", הוא אומר.

שנינו עובדים בחדשות, ולמען הגילוי הנאות אספר שאני ואורן חברים טובים ואפילו גדלנו באותה השכונה בירושלים. במקום שהוא בא ממנו גירושין מעולם לא היו אופציה. זו הפעם הראשונה שהוא מספר על הטלטלה שעבר בעקבות פירוק החבילה.

אפשר בטעות לחשוב שהוא אדיש, נמצא באזור חיוג אחר, לעתים אפילו קצת ילדותי. בשיחה הארוכה איתו הצלחתי לראות מה עובר עליו באמת, אחרי הרבה זמן שידעתי רק חלק קטן מהסערה שהתחוללה אצלו. הוא לא בא עם תשובות מוכנות מראש, אלא היה כן ואותנטי.

עד עכשיו אני מנסה לשמור על שפיות. "גם שנתיים אחרי שעזבתי את הבית, השגרה נשארה כמו שהיא. אני כל יום נוסע לראות את הילדים, נמצא איתם בערב אחרי העבודה, כמו אבא רגיל. משחק איתם, מכין איתם שיעורים, מקלח ומכין אותם לשינה. כשהם נרדמים אני עוזב. זה נראה לי הכי טבעי בעולם. הם הכי יקרים לי ומתי שאני יכול אני רואה אותם".

לקח לי הרבה זמן להפנים את הסטטוס "גרוש". "גרוש פלוס שניים זה טייטל מאוד מוזר, אבל עדיף מאשר להיות תקוע".

לא חייבים להיות ביחד בכוח. "אני וגרושתי מסתדרים מעולה. הבנו שאנחנו פחות טובים כזוג ואין סיבה שלא נסתדר ביחד כחברים. סיכמנו שהכי חשוב לגדל את הילדים באווירה שמחה ואוהבת, והחלטנו לא לריב ולא משנה מה. אנחנו מגדלים את ילדינו במשותף ומגבים אחד את השני".

הייתי תקוע המון זמן. "ניסיתי לשחרר ולא הצלחתי. ההתקדמות הייתה אטית. היה לי קשה לתפקד באופן סדיר. תקופה ארוכה לא יכולתי או רציתי לדבר על הגירושין עם עצמי, בטח שלא עם מישהו אחר. זה נראה לי קטסטרופלי ומתסכל, וכל הזמן הייתי טרוד בלפתור את הבעיה. יש הרבה אנשים מאוד קרובים אליי שלא ידעו שום דבר. הלכתי לבד ועשיתי חשבון נפש כדי לקבל החלטה שהיא נטולת כל השפעה חיצונית".

פעם ילדים להורים גרושים נחשבו מצורעים. "וחלילה לספר. כשאתה מתבגר, אתה לא חייב לקבל את המוסכמות שהכתיבו לך פעם. אני לא רוצה שילדיי ירגישו סוג ב'. אני רואה את תומר ודנה מאושרים ואני אעשה הכל שככה זה יישאר".

גדלתי עם הורים צעירים שהיו איתי כל הזמן. "לילדים שלי מגיע אותו הדבר. הם לא צריכים להרגיש שונים. יש להם אמא ואבא, והכל בסדר. אני חרד שלא אוכל לתת להם את ההרגשה שהם צריכים לקבל מאבא שלהם, בגלל שאנחנו לא בפורמט המקובל, ואני עובד על זה יום-יום".

הגירושין חידדו אצלי את האבהות. "אני מעריך יותר את הנוכחות של ילדיי בחיים שלי ואני לא מבזבז את הזמן שלי איתם, אני רוצה שכל רגע יהיה בעל משמעות. אני אחראי על האקשן בבית ועל כל הפעילויות מחוץ לבית. אני יוזם וספונטני".

אני לא מת על עצמי באופן כללי. "אבל אני כן אוהב את עצמי דרך תומר. אלו הם הרגעים היחידים שאני ממש מבסוט מעצמי, שיצא לי כזה ילד חמוד. הוא מזהה את כל המכוניות, ואוהב לשמוע מוזיקה חדשה. אני מזהה את עצמי בו. כשהיית ילד הייתי הולך עם פטיפונים לגן, הייתי רוחץ את תקליטי הוויניל ומייבש אותם בשמש עד שהתעוותו, ותומר קיבל את זה ממני - הוא מת על מוזיקה".

החלום שלי, שאני אהיה הראשון שהילדים שלי יתייעצו איתו. "החלטתי שאני אהיה אבא שמקשיב לילדים שלו. לי ולדנה יש קשר מיוחד, ממש טלפתי, אנחנו מתקשרים ומרגישים אחד את השני. אני יודע מה היא מרגישה ומה היא חושבת כל הזמן, ולהפך. אנחנו מחוברים ברמה מאוד עמוקה".

אני מציב להם גבולות אבל זורם איתם כמה שאפשר. "אני מתעקש על שיעורי בית ועל שעות השינה. אמא שלי אומרת שאני מתייחס לדנה כמו לאחותי. אני לא מתייחס אליה כמו הבת שלי במובן המסורתי של המילה. אני יותר רגיש ונגיש אליה".

עם ההורים שלי זה לא היה ככה. "ההורים שלי היו מתעקשים איתי על שטויות. אני במודע מתעקש עם הילדים שלי פחות ממה שהתעקשו איתי".

אין לי רגשות אשם. "גם אין לי ספק שהם יגדלו ויהיו טענות. בפעם הראשונה שמי מהם יתלונן או יקטר, אני אגיד: 'לא רוצה לשמוע את הקשקושים שלכם. הייתי אבא מעולה. כל מה שיכולתי עשיתי ואני לא יודע יותר טוב מזה'. יכול להיות שאני עושה טעויות, אבל אני עושה את הכי טוב שאני יכול כדי שלילדים שלי יהיה כיף, שיהיה להם ביטחון ושידעו שיש להם גב".

זה משבר מאוד עמוק בחיים, אבל לא כישלון. "כשאתה מתחת לחופה אתה לא מדמיין שתמצא את עצמך במצב כזה. בכל מה שקשור למצב הנוכחי, אני לא יכול להשתמש במילה 'מרוצה'. לאורך הדרך קיוויתי שזה יהיה בשליטה שלי פחות או יותר".

אני לא מתחרט שהתחתנתי. "יש דברים שאתה מתחרט שעשית, אבל גרושתי היא מדהימה. באותן נסיבות הייתי עושה הכל אותו הדבר. היופי הוא שאתה לא יודע מה יקרה באמצע ואי אפשר להילחם בחיים. אתה לא יודע איך דברים ישתנו ואין טעם לבזבז את הזמן בלשכנע את עצמך אחרת".

בתהליך הזה התבגרתי. "בהרבה מאוד מובנים אפשר להגיד שנחתי לקרקע המציאות, אבל נראה לי שלעולם אשאר במקום המרחף הזה, המקום שהוא רק שלי".

כתיבה יוצרת

לא פשוט להיות האיש מאחורי החליפה והעניבה. ישנו הרצון לשמור על הפרטיות, אבל הפרסום והחשיפה כופים עליך את כללי המשחק שלהם.

מעולם לא דמיינתי את עצמי נמצא בקדמת הבמה, והנה אני שם נאבק עם עצמי ולומד בכל יום מחדש את הדרך להתמודד עם הבחירה שלי. כי זו עבודה שדורשת ממך להיות לעתים בעל יכולות על-אנושיות - לתפקד במצבי לחץ, לדווח על אירועים טרגיים, וגם "לגעת" בכמה שיותר אנשים.

במסלול העקלקל של החיים מצאתי את הכתיבה כמקום בטוח להסתכל על המציאות קצת מלמעלה ולפעמים קצת מהצד. באופן די מוזר הכתיבה עוזרת לי לעשות את הסוויץ' בין העבודה ו"אור הזרקורים" לבין החיים.

אני מקווה שכל מי שקורא את המילים האלה מרגיש שהמגיש קצת יותר נגיש.