בלילה אני הופכת לזאבה

ההשמעות הבלתי פוסקות של "דלתות נפתחות", הסינגל החדש של דנה ברגר, לא משככות את הדאגה המעיבה עליה. קריסתו של המודל העסקי בתעשיית המוזיקה משנעת גם לעברה ענן כבד. "הדיסק מת", היא מקוננת בהכנעה, "מת המוצר המרכזי בתעשייה, והיום אנחנו חיים רק מהופעות ותמלוגים. חברות התקליטים אומרות לאמנים - תנו לנו 50% מההופעות והתמלוגים שלכם. לזה לא אסכים! אלה כספים שהיו עד עכשיו נחלתנו הבלעדית, והם אומרים לנו: 'תורידו את התחתונים'".

ברגר, 41, חתכה מההתקשרות עם חברת התקליטים NMC, והיום היא בגפה. "האלטרנטיבה שעמדה בפניי היא להפוך אשת עסקים. אני זו שמשקיעה היום את הכסף במוזיקה שלי, המון כסף, מחשבון הבנק שלי. למי נשאר זמן לאמנות עצמה ולכתיבת שירים, כשאני כל היום בפגישות עסקיות?

"בגלל התרמית הזו דור שלם של אמנים ייעלם. אני מכירה אמנים רציניים שממשכנים את הבית כדי לממן את האלבום הבא שלהם. הייתי חתומה על חוזה ארוך טווח במשך חמישה אלבומים. עכשיו הכול התהפך. אנחנו חיים על תקופת תפר שלא ברור מה יבוא אחריה".

ועם כל זה, המוזיקה לא מתה.

"מת הפורמט. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מתארגנים מחדש. אפשר לעשות אלבום ב-100 ו-200 אלף שקל. מה שחשוב היום זה להוציא כל הזמן שירים חדשים. להיות נוכח ברדיו ולהופיע, לאו דווקא להוציא אלבום.

"אני במגעים עם חברות תקליטים ובוחנת הצעות, אבל לא בטוח שאני רוצה להתעסק בזה. זה כבד לי. זה לוקח לי אנרגיה שצריכה להיות מושקעת באמנות. זה לא הטבע שלי להתעסק בביזנס. אבל שלא יבקשו ממני להוריד את התחתונים.

"בשביל אנשים מהדור שלי זה שינוי קשה. קשה כשנוגעים לך בתמלוגים והופעות. פעם חברות התקליטים היו מרוויחות רק מהדיסק. אני מבינה שהן צריכות היום להרוויח ממקורות אחרים, אבל אני לא אסכים להשתעבדות. אני רואה אמנים שנקלעים למצב של חוסר ברירה, וכדי להמשיך ליצור הם חותמים על חוזים דרקוניים".

אחינועם ניני אמרה בראיון ל"ליידי גלובס" שללא פטרון עסקי היא תיאלץ להפסיק לשיר, שבנסיבות החדשות היא זקוקה למימון של אנשי עסקים וחברות עסקיות.

"אני מזדהה עם זה. גם אני חיפשתי משקיע. אם הייתה לי גישה לאנשי עסקים הייתי שואלת אותם אם בא להם להיות שותפים שלי, לתמוך במוזיקה שלי. כדי להקליט צריך כסף.

"התופעה המדאיגה היא שהרבה מוזיקאים לא יצליחו לשרוד את זה. כמה פעמים אבא שלך יכול לשים כסף על האלבום שלך. זמרים יצטרכו להפוך לאנשי עסקים. אני כבר עושה את זה עכשיו, כי זו האופציה הכי הגיונית מבחינתי".

יכולת לבחור בדרך הקלה. בעידן הריאליטי אמנים מוצאים דרכים יצירתיות להרוויח כסף.

"מערוץ 10 הציעו לי ללכת ל'הישרדות VIP'. הייתי בשתי פגישות והציעו לי 300 אלף שקל. זה תקציב שיכול היה להספיק לי כדי לעשות שלושה אלבומים".

שקלת את זה?

"זה היה פיתוי גדול. מצד אחד רציתי לטעום מהחוויה, איפה יש הזדמנויות לעבור כזו חוויה בגיל 40. אבל אחרי שני לילות ללא שינה הבנתי שהכסף הוא הסיבה היחידה שבגללה אני רוצה לעשות את זה - ואז החלטתי לסרב. זה יכול היה להיות סיוט. מה, השתגעתי? להיפרד מהתינוק לחודש? אבל אז הם באו לקראתי והציעו להטיס את כל המשפחה לשם.

"הם מאוד רצו אותי, והציבו בפניי פיתויים גדולים. רק תמכרי את עצמך, רק תגידי כן. לא רציתי שהכסף יניע אותי. כשיש מצלמה על הפרצוף שלך 24 שעות, גם כשאתה ישן וגם כשאתה בוכה, מדובר פה בלמכור את עצמך, לא את השיר שלך. זה כמו לעשות עסק עם השטן. אז מה נשאר לך? זה טשטוש גבולות שאני לא יכולה לשאת. שהמכולתניק שלי יראה אותי ברגעים הכי קשים שלי בעולם. בחרתי לוותר על משהו שיכול היה לתת לי שקט לעשות את האמנות שלי, אבל ללכת ל'הישרדות' היה מבחינתי למכור את נפשי".

קורין אלאל, חברתך, התמסרה לפיתוי הכספי ועשתה את "האח הגדול". איך הרגשת עם זה?

"פעם ראשונה אז שהתחברתי לערוץ 20 כדי לראות אותה. התרבות משתנה. היום מצפים מאמנים להיות יותר קרובים, גם להשתתף בריאליטי. זה יותר לגיטימי. זה לא כמו פעם, שהאמן היה בלתי מושג".

"אני מכיר אותך מהטלוויזיה", אומר לה איש עסקים שניגש אלינו. "אתה מכיר אותי מהשירים", היא מתקנת אותו. אחר כך תאמר לי: "יש אנשים בתל אביב שחושבים שהם כוכבים, הם חיים בסרט. חיים בלהיות סלב. את יודעת כמה הזמנות אני מקבלת להשקות ולאירועים? אני לא הולכת, כי אני לא רוצה להיות במרק הזה. העבודה שלי היא להיות מוזיקאית, לא סלב".

את מרגישה נוח עם ערימת תוכניות הריאליטי שמייצרות זמרים בקו ייצור?

"אני לא מרגישה שזה על חשבוני. זה לא מאיים עליי. כשאני באה להופעה בזאפה יש לי 20 שירים שהם שלי, שנבנו במשך שנים בחמישה אלבומים. הרפרטואר של אמן זה הנשק שלו. זה שזכה ב'כוכב נולד' אין לו כלום. אין קיצורי דרך. הוא יהיה חייב להוכיח את עצמו במשך שנים כדי להוציא שירים שהם שלו. הדבר הכי טוב שיצא מתוכניות הריאליטי האלה זה שאנשים שומעים מוזיקה ישראלית".

המחאה: "יהיה שמח בקיץ"

הופעת בפני המפגינים במחאת הקיץ עוד לפני שלב ההתמסחרות, והרגשת שנגעת באושר. מאז השתלטו הרבה קולות ציניים על הרומנטיקה הזו.

"קרה משהו גדול במובן הרוחני והמורלי. הרגשתי גאה להיות חלק מהמדינה הזו. אני ילדת פרחים במהות שלי, מאוד מהסיקסטיז של תקווה ואהבה ושלום".

אין הרבה תקווה אצל המפוטרים שנזרקו החוצה מאז שהמשק נקלע למשבר. נראה שיהיה קשה לקומם את המחאה הזו.

"מי שציפה שדברים ישתנו כמו במטה קסם, חי בדמיונות שווא, זה ילדותי. נטמנו פה הקיץ זרעים חשובים, כמעט קדושים. בקיץ הקרוב יהיה פה שמח".

ההשלכות של המחאה עד כה לא מעודדות. חברות נכנסו לבונקר, דוממו מנועי שיווק ופרסום, והמדיה חווה פגיעה קשה מאוד. ספק אם היא תחזור להיות הגנרטור של המחאה.

"לא נראה לי שזה ימנע מאנשים לצאת לרחובות שוב. קרה פה משהו בסיסי. היכולת להפנים שמותר וחובה עלינו לצאת לרחוב ולהביע את דעתנו, מה שלא היה פה עשרות שנים. אני לא חושבת שהתהליך ייעצר. אז או.קיי, פחות מפרסמים בערוץ 2 ופחות עושים דרמה בטלוויזיה, גם אני כשחקנית סובלת מזה, אבל יותר חשוב לי השינוי שאולי נוכל להצליח להנחיל. עשיתי ערב מחווה לכל הזמרות שגדלתי עליהן, ובאו לצלם מרשת, וכשסגרו את כל הפרטים הם אמרו שהמצב הוא לא כמו שהיה, ואין תקציב. ההשפעה של המחאה נוגעת לי, אבל שווה לי לשלם את המחיר הזה".

היה דיבור על זה שתצטרפי לאחת ממפלגות השמאל.

"זה לא יקרה. אני לא מעורה באקטואליה, לא קוראת עיתונים כי קשה לי להכיל את זה. אני מתרגזת, מייללת, בוכה. זה גומר אותי. אני מסתפקת בלראות את המהדורה של יום שישי".

אז איפה המעמד המיוחד שהגעת אליו בסצנת המוזיקה פוגש את המנהיגות שלך בשדות אחרים?

"הבנתי שזה שיש לי מיקרופון ואנשים מקשיבים לי - זו אחריות. בעבר לא רציתי לשאת דגלים, אבל היום אני עוברת סוג של התבגרות. אני מחפשת היום שירים שלא יהיו רק על התחת שלי. אני מרגישה שקצת מיציתי את העניין הזה. יש בי צורך לבוא באמירה חברתית. הלחנתי שיר קשה על עאישה איברהים, ילדה מסומליה שנאנסה ובעקבות זאת נסקלה באבנים. אני לא יכולה להרשות לעצמי לעסוק באהבה ויחסים, די. אנשים מקשיבים לי, מחכים שאומר משהו. זה מה שבוער בי בחודשים האחרונים.

"צרויה להב כתבה לי שיר בשם מריאן, על דמות שמסתברת בהמשך השיר כרוצח, אפרופו סרטים כמו התפוז המכאני, שגורמים לנו להתאהב באיש הלא נכון. שאלתי את צרויה, למה אני כזו דפוקה? למה אני מתאהבת באיש הרע? היא אמרה לי שזו תופעה אנושית מקובלת וידועה. אנחנו מזדהים עם הניצוד, אנחנו רוצים להציל אותו. עכשיו אני מבינה למה התאהבתי בכל השרוטים שרציתי להציל אותם".

לכאורה היא כבר אחרי, אבל היא לא באמת הצליחה להימלט מהייעוד הזה שלה. עובדה שהיא תרצה להמשיך להציל אותם בפאזה הבאה של חייה. "יום אחד אהיה מטפלת זקנה וחכמה. זה חלום ישן שלי להיות פסיכולוגית. אם לא הייתי הולכת למרד בגיל ההתבגרות, בטוח הייתי כבר פסיכולוגית מיומנת ועשירה, אבל הלכתי שמאלה. אני עושה עכשיו סגירת מעגל ולומדת פסיכולוגיה. בעוד 20 שנה, כשיימאס לי להתרוצץ על הבמות, אוכל לעשות שיפט, לפתוח קליניקה בחצר".

אימא ביום, רוקרית בלילה

ברגר נשואה בשלישית זה 11 שנה לעדי שרון, התאורן של שלום חנוך, והשניים הורים לשני ילדים (ליה - 8 וגור - שנתיים וחצי).

ברוקנרול יש צד אפל, מחוספס, פרוע. איך זה מתחבר לחיים העכשוויים שלך, למסגרת המהוגנת שנלחמת קשה לבנות?

"הזאבה הפרועה שאני בלילה היא באופן קיצוני הפוכה למי שאני במשך היום, האימא המסודרת והאסופה. המתנה הגדולה שקיבלתי לגיל 40 זו האפשרות להכיל את הניגודים שבי. בכל פעם שהייתי נוטה לאחד הצדדים בלבד - הייתי מתייסרת. אני חיית לילה שהופכת על הבמה ליצור, לסוג של זאבה. אחד הדברים הכי טובים שקורים לי על הבמה הוא שזה תרפויטי, זה משאיר אותי ערה, מונע ממני להירדם בחיי השגרה. יש בזה משהו כמעט יוגי, סוג של מדיטציה, ריכוז עילאי. המוח משתתק. את הופכת להיות הדבר שאת עושה, נמסה לתוך המוזיקה. אני לא צריכה לזכור את המילים. זה לא בא מהמוח, הוא נח בזמן הזה. הידיים מנגנות, הפה שר, הגוף עומד, ובו זמנית זה קורה עם עוד חמישה אנשים שאיתי על הבמה, כולם בהתמרכזות והתעלות, ונוצרת מוזיקה. הקהל שבוי בקסם הזה, בחגיגה השבטית הזו".

איבדת את העצבות.

"הייתי עצובה בצעירותי. הסתובבתי עם חור, עם געגוע למשהו לא ידוע. חיפשתי בגברים משהו שימלא את החור, אבל הגברים לא הצליחו למלא אותי. הייתי בודדה".

גם עם אנשים?

"במיוחד עם אנשים. הרגשתי לא שייכת. היה חסר לי בית. בגלל זה הבית כל כך משמעותי לי היום. זה הכוח שלי".

זה סתם את הגולל על מעיין היצירה, אובדן העצבות?

"ס*תם, בהחלט. זה אחד המחירים שאני עדיין לומדת איך להתמודד איתם. להמשיך לכתוב מתוך כאב של אחרים".

קשה לעשות רוקנרול בסיטואציה המיינסטרימית שאת חיה בה.

"כשאמן מסתדר בחיים, כשיש לו זוגיות טובה וילדים והוא מסודר כלכלית - יש משהו שנעים ונוח לך. ברור שזה מקשה על הכתיבה. השאלה היא האם אני צריכה להרוס לעצמי את החיים כדי שיהיה לי על מה לכתוב. האם אני צריכה לשבור את הלב כדי שיהיו לי חומרים?

"בשום פנים ואופן לא. לא אהרוס לעצמי את החיים כדי להפוך ליוצרת יותר טובה. יש מי שבוחר להישאר לא מסופק ורעב כדי להיות המשורר המיוסר. אני בחרתי אחרת. אני הייתי חייבת לשמור על הבעירה מכיוון אחר, כי הבנתי שעל הזוגיות אני לא מוותרת. כילדת ספק, ילדה להורים גרושים, רציתי לעשות את התיקון הזה.

"אריק ברמן שאל אותי: 'אם הכול פתור אצלך, אם את לא חולה ולא פצועה, על מה תכתבי?'. יש משהו באגו שלי שמאוד נרגע. פעם היה לי מאוד חשוב לכתוב ולהלחין הכול. היום אם יש שיר טוב של מישהו אחר ואני יכולה להביא אותו לקהל - אני טורפת אותו. פוליקר הלחין לי את השיר 'אל תאמין לי'. נפתחתי לאחרים. אני אומרת: 'אל תביאו לי שירי אהבה, את זה אני יודעת לעשות לבד'".

בצילומים בוקעים ממך קשיחות וניכור. את רחוקה מזה בחיים, גם על הבמה.

"אולי בצילום אני מרשה לעצמי להוציא צדדים שאני פחות יכולה להוציא בחיים. בצילום מותר לי, זו חוויה שבה התת מודע שלי מביא אותי כפי שהייתי רוצה להיראות. העובדה שנעים לי בחיים לא גורמת לי להסתכן בלהירדם. יש בי פחד שחלקים יכבו, כי התפקיד שלי בחיים זה להעיר, ברמה הרגשית. הקשיחות שיצאה ממני זה כלב השמירה שלא מרשה לי להישען אחורה במובן של החיים הטובים.

"אני רואה אנשים סביבי: כבויים, כבויים, כבויים. כאלה שהעבודה שלהם היא לא הריגוש שלהם. כאלה שהולכים לעבודה, חוזרים מהעבודה, ונמרחים מול הטלוויזיה. כולנו כלי משחק באיזשהו מונופול אכזרי של החיים. אם אתה מוצא משהו שמצליח לשמר אותך חי וחד עם ניצוץ בעיניים, שמחזיק אותך ער ולא כבוי, אתה בר מזל".

ואם הריגוש הזה, שאת רוצה לשמור עליו כל כך, יניע אותך לפעול בדרך לא מוסרית?

"הרבה אנשים מוצאים את זה ברומן. זו הדרך הקלה. אנשים לא מנסים להתחיל עם נשים מפורסמות וחזקות. אני שואלת את הצוות שלי: אני שווה? אני מפרגנת לבעלי שנותן לי לרקוד את הריקוד שלי, כשהפנסים עליי, כשאני בקדמת הבמה. הוא זה שמדליק את הפנסים, הוא התאורן שלי. רוב הגברים לא מסוגלים לחיות עם אישה חזקה, מצליחה ומפרנסת, שחוזרת הביתה לפנות בוקר".

מה גילית משיחות עם רוקריות אחרות?

"רובן לסביות, אולי בגלל זה. גברים לא רוצים עקרת בית, אבל גם לא מישהי שתרוויח יותר מהם, ובטח לא אחת שמוקפת גיטריסטים חתיכים כל היום. רוב הגברים היו שמחים להתאהב בזה אולי ללילה, אבל לא היו רוצים את החבילה הזו".

"אני לא בורגנית"

התברגנת. יש חלק שכבה בך. החלק האפל, המוטרף, הסוער.

"לא! אני לא בורגנית. אני לא מרגישה שחלקים שלי כבויים. אין שום דבר שהייתי רוצה לעשות ואני לא עושה. מה זה טירוף? לחפש בלילה את הקצוות? אלה חוויות שמתאימות לגיל 15".

הפכת חנונה.

"החנון יכול לחיות חיים הרבה יותר סוערים בשקט ובסקס שלו, וזה שברוקנרול יכול לחזור הביתה, לעשות שניצלים ולישון כפיות. בחרתי מקצוע לא יציב, לא קבוע, לא מוערך על ידי חתכי חברה מסוימים. סבתא שלי עד היום חושבת שאין לי מקצוע ושבת המשפחה שהיא קצינת משטרה היא הילדה הטובה.

"אני חוזרת מהופעה בחמש בבוקר ובעלי ואני משתכרים על הגג ועושים מה שבא לנו. אם הייתי חיה רק את הצד המטורף, לא הייתי מאושרת".

את בת ערובה של החלום שהגשמת.

"כולנו בני ערובה. בשיר 'הנה באתי הביתה' אני אומרת 'אל בית הכלא האהוב, אל גן העדן העצוב, אל הטייס האוטומטי'. זה שיר המתאר מה זה בית. ניגשה אליי אחרי הופעה ילדה ושאלה אותי: 'אני לא מבינה איך בית כלא יכול להיות אהוב'. זה בדיוק זה. כולנו בני ערובה. אין בחירה בלי מחיר. בתקופה של החיפוש בחוץ כל החוויות שלי היו שבירת לב. תמיד התאהבתי במה שלא נכון, באלה שלא יודעים לאהוב בחזרה. אף פעם לא הרגשתי שייכת. תמיד הייתי משוגעת מדי בשביל היורמים, ואף פעם לא מספיק משוגעת בשביל הפריקים. אף פעם לא היו לי חבר'ה. בעשור האחרון אני פחות צריכה את האישור הזה מהחברה. יש משהו מוטעה בלחשוב שלהיות משוגע זה טוב. יש המון כאב בזה. אני בוחרת בשפיות.

"כל חיי הייתי מתאהבת סדרתית. זה בא מחסך. באיזשהו שלב התחלתי לצחוק על עצמי: 'טוב, די'. בכל בנאדם שהייתי פוגשת הייתי מתאהבת, והייתי בונה סיפורים שזה לנצח. כדברי השיר 'חמימות חולפת, היה נדמה לי שזה האושר'".

וכשזה קורה לך בתוך הנישואים?

"מתגרשים. אני הלכתי פעמיים מתוך נישואים כי לא הייתי מסוגלת לחיות במקום שבו אני צריכה לשקר כדי להישאר. יש לי חברות שעושות את זה רק כדי להיות מסוגלות להמשיך להציל את המשפחה. הן חייבות מערכת יחסים מהצד".

איך שרדת את זה?

"כשהרגשתי שאני לא יכולה יותר עם דפוס שחוזר בזוגיות, הבנתי שאני חייבת להחליף את הדיסק. אבא שלי עזב את אימא שלי כשהייתי בת חמש. הכי מפחיד בעיניי היה לחזור על אותה תמונה כשהבת שלי הייתה בת חמש.

"החלטתי שאני מפסיקה להתאהב. הייתי מכורה לאופוריה הזו. יש מי שמתמכר לסמים, אני הייתי מכורה ל'היי' הזה של ההתאהבות. לא יכולתי לחיות את האפור. הייתי צריכה להרגיש כל הזמן למעלה, בקצפת".

ונפטרת מהדפוס הזה?

"כמה פעמים אפשר לחזור על אותה שריטה של התקליט? ידעתי שאני אשלם מחירים גבוהים של פירוק הבית בפעם השלישית. כל פעם הייתי מתאהבת בבנאדם אחר. זה אחד השדים שלי. הייתי צריכה לבחור בבית כדי להצליח להיות אשת איש. האינסטינקט הטבעי שלי הוא להיות פרפר, להתאהב במישהו וללכת איתו, בלי לחשוב פעמיים.

"אני לא אומרת שאני צריכה להיות נזירה, או להפסיק להתרגש מאנשים. אני זקוקה למפגשים בינאישיים. בין מוזיקאים יש אינטימיות מאוד מאוד גדולה. למדתי לקחת את האינטימיות הזו למקום חדש, לאו דווקא למיטה. שירגשו אותי בלי להרגיש צורך להתחתן איתם. לא היו לי אף פעם 'וואן נייט סטנדז'. תמיד הייתי הולכת על כל הקופה. רוצה הכול, לנצח. ואז בשלב מסוים, כשהנישואים שלי היו על הפרק, החלטתי להפסיק להיות משרתת של החולשה הזו, ולתעל את זה ליצירת ריגושים במוזיקה, בעבודה".

אז כיבית שם מתג.

"לא, זה לא כיבה אותי. הפכתי להיות הבנאדם שתמיד חלמתי להיות. אדם שמצליח לאהוב לעומק, שלא מסתפק רק בקצפת ובוורוד ובהתאהבויות השטחיות. הצלחתי לפתוח את הדלת ולראות מה קורה שם, אחרי שנשארים. בהתאהבויות זה המון הפרשות כימיות, אבל מעט חברות ועומק. אני מדברת היום מתקופה טובה. היינו, בעלי ואני, במקומות קשים, ובטח עוד נהיה. אנחנו, ילדי הספק, ילדים להורים גרושים, כשאנחנו מתבגרים ומקימים משפחה אנחנו יודעים ששום דבר הוא לא לתמיד, ושהכול יכול להשתנות כל יום.

"האהבה זה הג'יפה, והצלקת, והשדים. זה הרבה יותר מלוכלך ובשרני מההתאהבויות שהייתי מכורה להן. ההתמודדות הזו העמיקה את האישיות שלי. כמה שנים אפשר לחיות ב-BUBBELS של החיים? זה לא אמיתי. כדי לעשות שינוי בזוגיות צריך שגם בן הזוג ירצה להילחם בשדים שלו באותו זמן".

עלייך כתב חמי רודנר את השיר הכי חזק שלו "נפלת חזק". עלייך נאמר "אישה שאומרים לך אל תיקח ממנה דבר. תמיד היא תמכור לך סם אהבת אמת".

"זה באמת מה שמכרתי אז, אהבת אמת שנגמרת אחרי חודשיים. חמי (רודנר) וירמי (קפלן) גרו אז בדירת רווקים ביוחנן הסנדלר. לירמי ולי היה רומן במשך חודשיים כשהייתי בת 19. עזבתי אותו כי הוא היה בן זוג משוגע, והתאהבתי באחר. ואז חמי כתב עליו את השיר. לכבוד לי להיות מושא השיר הזה. שניהם חברים טובים שלי. הייתה הופעה שעשינו את השיר הזה שלושתנו ביחד, זה היה חזק".