המספרים משקרים

ההסתמכות האובססיבית בכדורסל על מספרים וסטטיסטיקה, מצליחה קצת להשכיח שלפעמים פרמטרים כמו "לב" ו"רוח המועדון" חזקים יותר מאחוזים לשלוש

מי שקרא את הפרשנויות על הסדרה מכבי-פנאתינייקוס אחרי משחק 1, יכול היה לקבל רושם די ברור: מכבי נקלעה לעין הסערה, לליגה לא שלה, המאמן שלה עדיין לא אוברדוביץ'. השקר הגדול אמנם התגלה רק במשחק ה-67 שלה העונה, אבל התגלה סוף-סוף. הסטטיסטיקות של משחק ה-20 הפרש כולן תמכו בתיאוריית הכשל לפיה מכבי נבנתה עקום כבר מהיום הראשון של העונה. לתוך המדוכה הוכנסו גם ביקורות בחדרי חדרים של "גורמים בהנהלה" על ניהול המשחק של בלאט.

48 שעות אחר כך. מרבית תיאוריות הכאוס הוחלפו בסימן שאלה אחד גדול: יש מצב לפיינל-פור בכל זאת? בחדרי חדרים דיווחה אותה תקשורת על גורמים באותה הנהלה שיצאו מגדרם על בלאט וניהול המשחק הפנומנלי שלו.

***

את הנוהל של התקשורת הישראלית להמליך ולשחוט בהפרשים של דקות נשאיר לפעם אחרת. אבל לפעמים נדמה שאחת הבעיות העיקריות של כדורסל היא עודף הכלים שהוא נותן לאנשי מקצוע בבואם לנתח משחק כדורסל. אין ויכוח עם איש כדורסל שלא יתחיל ב"אי אפשר לנצח כשקולעים 7 שלשות והיריבה שלך קולעת 14 שלשות", "היחס בין איבודים לאסיסטים" וכו'. אותם ניתוחים סטטיסטיים הופכים רגעים אנושיים של שחקנים לחסרי כל משמעות. שחקנים שקופצים על הפארקט ושורטים את היריב, הופכים לאחוזים משלוש, לנקודות מדד.

מבחינה סטטיסטית טהורה, מכבי באמת לא יכולה היתה לנצח את משחק 2 בסדרה. היא היתה נחותה כמעט בכל קטגוריה אפשרית. מכבי הפסידה את המשחק 108-91 בנקודות מדד, שזה הנתון שנותן שורה סטטיסטית תחתונה לכלל הפעולות של השחקנים על המגרש. לא תמצאו פרשן כדורסל אחד שיגיד לכם שקבוצה שמפסידה 17 הפרש בנקודות מדד יכולה לנצח משחק.

כשקבוצה מנצחת משחק שמבחינה סטטיסטית היא לא יכולה לנצח אותו, זה יכול להגיד רק משהו אחד עליה: יש כנראה משהו באופי שלה שהוא מעבר למספרים יבשים.

זו לא היתה ההופעה היחידה השנה שבה הסטטיסטיקה לא התיישרה טוב. ב-56 משחקים ביורוליג מאז תחילת הטופ-16 ועד עכשיו, בחמישה הצליחו קבוצות להכות את המדד הסטטיסטי ולנצח (גלטסראי, פנרבחצ'ה, אולימפיאקוס, בילבאו ומכבי). מכבי היתה זו שהכתה את המדד הכי חזק. כלומר, ב-10% מהמקרים הסטטיסטיקה לא נותנת מענה אמיתי לניתוח של מה שקורה במגרש אפילו ברמת התוצאה הסופית.

האם צריך לשים בפרופורציה את הסטטיסטיקות כשבאים לבחון את יחסי הכוחות בין קבוצות ולתת קצת יותר קרדיט ללב של האנשים/שחקנים, לכבוד שלהם, לרוח המועדון, לכוח של האולם הביתי?

מאני טיים
 מאני טיים

***

סטטיסטיקה אפשר לקחת לכל מקום שרוצים. למשל, האם הניצחון של מכבי ביום חמישי הוא חלק מאיזשהו יתרון של ווינריות שיש לה במשחקים מכריעים? למען האמת לא. מכבי, ואפילו פנאתינייקוס של אוברדוביץ', מתבררות כקבוצות לא טובות מדי במשחקים צמודים בעשור האחרון. המאזן של שתיהן במשחקים שהוכרעו על כדור אחד (3 הפרש ומטה) עומד על 17-22. לא משהו פנומנלי במונחים של ווינריות.

דין אוליבר, שנחשב לגורו הסטטיסטיקה של ה-NBA, כתב ב-2003 את ספרו Basketball On Paper. זו היתה תקופה שהספורט האמריקני ניסה להסביר כל דבר באמצעות מספרים, ובמקרה או שלא במקרה יצא באותה שנה הספר Moneyball, שניסה גם הוא לתת גם הוא מענה סטטיסטי לכל דבר שקורה בבייסבול. אוליבר ניסה לתת לאנשים להאמין שהכדורסל באמת נמצא בתוך המספרים. המטרה היתה לתת כלים אמיתיים למאמן, לא להתרשם מהתרוצצויות של שחקנים על המגרש ומהדאנקים המהדהדים שלהם ולבחון אותם רק לפי מספרים. המודלים של אוליבר ניסו לתת מענה לבעיות של המודלים הקיימים - שמתגמלים הרבה יותר את משחק ההתקפה של שחקנים, אבל לא מוציאים החוצה את הנתונים האמיתיים שהופכים קבוצה לטובה יותר. נתונים אמורפיים שקשה למצוא אותם.

אוליבר ניסה לתת כלים אמיתיים למאמנים ולבעלי קבוצות (למשל, פרק בספר: "הבעיה של אחזקת סקוררים") גם בעת החלטות איזה שחקנים לקחת לקבוצה או לאיזה לתת יותר דקות משחק, דילמה שעלתה במכבי בתקופה האחרונה סביב יוגב אוחיון ופאפאלוקאס. הנה סיפור קטן שיכול להמחיש את מקומה האמיתי של הסטטיסטיקה: ב-2009 הועסק אוליבר על-ידי דנבר נאגטס כסטטיסטיקאי במשרה מלאה, והקבוצה שהתכוננה לדראפט רצתה לדעת אם ללכת על הרכז טיי לאוסון (ששיחק השנה בז'לגיריס בזמן השביתה). עד אותו יום בקבוצה פעלו בעיקר "לפי מראה עיניים ואוזניים". כלומר, רואים את השחקן, שומעים עליו חוות דעת מכמה שיותר גורמים מקצועיים, ומחליטים. בדנבר מאוד רצו את לאוסון, אבל היו איתו כמה בעיות קשות: הבנאדם היה נמוך מאוד (1.80 מ') וגם הקליעה שלו במכללות היתה חלשה בסטנדרטים של ה-NBA. בקבוצה החליטו לתת בפעם הראשונה לסטטיסטיקה להגיד את המלה האחרונה, ונתנו לאוליבר לבחון את המודלים האניגמטיים שלו.

הפרמטרים של אוליבר נתנו דגש על כמה דברים שפרמטרים אחרים לא נותנים עליהם דגש, למשל על הפעילות ההגנתית של שחקן. המדד הגנתי כלל את כמות הפעמים ששחקן גורם לשחקן יריב לקחת זריקה קשה, או משתתף במאמץ הגנתי קבוצתי שמביא את היריב לסיים התקפה ללא סל. אוליבר פיתח עוד סוג של מדד שנקרא pure point rating, שאומר כמה פעם אתה עוזר לקבוצה שלך לייצר סל, לעומת כמה פעמים אתה "דופק" את הקבוצה שלך. כשבחנו את לאוסון לפי המדד האחרון התברר שהוא מחזיק בנתון סטטיסטי מהגבוהים אי פעם של שחקן מכללות. הממצאים של אוליבר שכנעו את דנבר ללכת על לאוסון.

אלא שגם אוליבר מתמודד עם שאלות שקשה לתת עליהן את הדעת. אותה רוח המועדון, כבוד. שני המדדים האלו הכריעו את פנאתינייקוס ביום חמישי האחרון. כשנשאל אוליבר לגבי "סוגיית הלב", איך הוא מצליח להכניס את הנתון הכל כך חשוב הזה - שהופך משחקים כמו ביום חמישי לכאלו שלא ניתן להסביר - הוא אמר: "למען האמת, עוד לא מצאתי דרך להכניס את הלב של השחקן פנימה לתוך הסטטיסטיקה. חשבתי על זה, זה לא יהיה פשוט".

***

למרות כל מה שנאמר כאן, התחושה היא שהמשחק ביום חמישי האחרון באתונה היה היוצא מן הכלל. המשחק שאי אפשר להסביר אותו. ומאחר בסדרה של כמה משחקים בסופו של דבר הסטטיסטיקה נוטה להתיישר, ופנאתינייקוס היא קבוצה קצת יותר טובה ועם לא פחות כבוד/גאווה/לב/מסורת ממכבי - זה לא יהיה הימור פרוע מדי להגיד שבעוד שבוע לכל היותר פנאתינייקוס היא זו שתתארגן על נסיעה לאיסטנבול בחודש מאי.

צרו איתנו קשר *5988