טיימינג זה הכל בחיים

עם הניצחון על פדרר השבוע, הזכיר אנדי רודיק לגלעד בלום מה היה יכול לצאת מהקריירה שלו אם לא היה משחק בעולם שבו השווייצרי, נדאל ודיוקוביץ' לא משאירים פירורים

כבר אמר מי שאמר שהכל זה טיימינג בחיים, וגם היה אחד לא טיפש שאמר שהכל יחסי. שני המשפטים נכונים בהקשר של אנדי רודיק, האמריקני הוותיק שחזר לכותרות השבוע אחרי שגבר על רוג'ר פדרר בסיבוב השלישי של הטורניר במיאמי. בגיל 30 הוכיח רודיק למבקריו (הלא מעטים בכלל) שהוא עדיין מסוגל לנפק ניצחונות על הגדולים מכולם, למרות שתשע שנים עברו מאז זכה בגראנד סלאם הראשון (והאחרון) שלו, ולמרות שהידרדר בדירוג העולמי עד למקום ה-34.

המשחק מול פדרר גרם לאנשים במיאמי להידבק למסכי הטלוויזיה, וללילה אחד כולם צפו בטניס מהטורניר המקומי ולא בלברון ג'יימס וחבורתו. הקהל באצטדיון עודד אמנם את שני השחקנים, אבל בפאבים הפטריוטיות ניצחה, ועל כל אס נוסף של רודיק נשמעו מחיאות כפיים. אבל כמו שקרה ברוב הקריירה של רודיק, האופוריה היתה קצרה: למחרת ההישג האדיר התפרק רודיק מול חואן מונאקו, והובס 7-5, 6-0.

קשה לומר קריירה מוחמצת על שחקן שהרוויח יותר מ-20 מיליון דולר, זכה ב-30 תארים (ביניהם אליפות ארה"ב הפתוחה ב-2003) והגיע למקום הראשון בעולם. הבעיה של רודיק היא בהשוואה לדור הנפילים הענק שקדם לו, שחקנים שהם אייקונים אחד אחד - סמפראס, אגאסי, צ'אנג, קורייר, ולפניהם מקנרו וקונורס האגדיים. יחסית לאגדות הללו, ההישגים של רודיק מחווירים ושיוו לקריירה שלו מעין ניחוח של החמצה או פוטנציאל לא ממומש.

כשהגיע רודיק לסבב בגיל די צעיר, הוא הטיל את חותמו מהר מאד בעזרת השילוב הקטלני של חבטת הגשה בלתי עצירה וחבטת כף יד מדויקת ועוצמתית. אלא שרודיק לא הפנים את השינויים במשחק: אחת מהביקורות שהוטחו בו היא שגם היום, 13 שנה אחרי שהצטרף לסבב, הוא עדיין אותו שחקן חד-ממדי שמנצח בעזרת ההגשה האדירה, ולאו דווקא בגלל היותו טניסאי עוצר נשימה.

בתקופות מסוימות בקריירה ניסה רודיק לשנות מעט את הסגנון, החל לעלות קצת יותר לרשת וגם שיפר במעט את חבטת גב היד החלשה שלו. אבל השינויים הקוסמטיים הללו לא הועילו לו והוא ראה איך פדרר ונדאל זוללים כמעט כל תואר אפשרי במהלך הקריירה שלו. לזכותו של רודיק ייאמר שהוא שמר על יציבות מרשימה בקריירה ובילה שנים לא מעטות בין החמישה הראשונים בעולם, וגם היה דמות חינוכית ודוגמה הולמת לנוער האמריקני, אם כי אישית הוא והטניס שלו קצת משעממים אותי.

רודיק הוא אחד מהסיפורים של מה שנשאר מהטניס האמריקני. אומת הטניס הזו, שהרכיבה בתקופות גדולות את העשירייה הראשונה בעולם, לא מצליחה לשלוח לשם טניסאים וממשיכה לצעוד במדבר בכל הקשור לגראנד סלאם - כבר 33 טורנירי גראנד סלאם עברו ללא זכייה אמריקנית בגברים.

בשנתיים האחרונות ראה רודיק את הדירוג שלו יורד, כשבמקביל ג'ון אייזנר ומרדי פיש, הדור הבא של האמריקנים, עוברים אותו בדירוג. השבוע, למשחק אחד מול היריב שמירר לו את הקריירה, הוא טעם ניצחון נדיר, בפעם השלישית בלבד ואחרי 21 הפסדים לפנומן.

אז מה באמת הבדיל בין אנדי רודיק לגדולים באמת? מה היה חסר לו כדי להגיע לעוד 2-3 תארים גדולים? לדעתי זה קשור לחולשה טכנית בחבטת גב היד, לחוסר יציבות (המון הפסדים לשחקנים שמדורגים נמוך ממנו), וגם בעיית כושר גופני. אבל היתה לו גם את הבעיה האובייקטיבית הכי קשה של שחקנים טובים מאוד אחרים בני זמנו: הוא משחק בתקופת הזמן של פדרר, נדאל ודיוקוביץ'. ובהשוואה אליהם, גם קריירה מזהירה/פנומנלית/אדירה שבה ניצח 592 משחקים ב-75% הצלחה, נראית אפורה כל כך.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988