הרבה גוונים לאפור

אלף הנוכחי בפופ סובל מהצפת יתר של חידושי שירים ואלבומים שלמים המוקדשים להם. יש לכך כמה הסברים, והמכריע שבהם טמון בניוון יכולות ההלחנה בפופ, שמוביל לשתי תגובות שרשרת: אמנים נשענים על שירים טובים מהעבר, וקהלים, בעיקר המבוגרים יותר, מעדיפים את המנגינות העשירות מפעם על פני אלו הדלות ברובן של ההווה. אבל הנה דוגמה חריגה ומשמחת לאלבום שכולו חידושים ושכן יש בו משהו מרענן, טרי, ובעיקר בריא מאוד לקריירה של מי שחתומה עליו. בדרך כלל אלבומי חידושים אופייניים לזמרים ותיקים בהרבה ממנה, אבל מייסי גרייי, שנכנסה לחיינו לפני י"ג שנים, בהחלט הייתה זקוקה לצעד האמנותי הנבון הזה.

היא פרצה, בגיל לא צעיר, עם להיט ענק, "I try" שהציג את הקול הייחודי והסדוק שלה כאופציה למי שתצמח להיות ענקית סול מודרנית. זה לא קרה, ובעיקר בגלל שגריי, שדווקא כתבה טקסטים לכל הפחות מענייניים, סבלה מהלחנות כה בינוניות עד שהקריירה שלה שקעה למקומות כמעט בלתי נראים ומורגשים. והנה, באלבומה השישי, הוחלט לעשות מעשה. להבדיל מאמנים ותיקים שהיו חתומים על סדרות של אלבומי חידושים, כמו ג'וני קאש והמופתיים שלו או רוד סטיוארט והאיומים שלו, לגריי לא נצבר רפרטואר עבר מקורי ועשיר להישען עליו. כך שהחתירה שלה אל חומרים של אחרים הגיונית לאור הפער העצום בין יכולותיה כמבצעת לבין תוצרי הכתיבה שהגיעו אליה.

אבל השיחוק הנוסף כאן התרחש כשהיא וצוותה החליטו שבמקום לשיר את המובן מאליו, להיטי סול ו-R&B שבהם היא שוחה בטבעיות, גריי תחדש כאן בעיקר שירי רוק. רחוק מנמל הבית הסגנוני, הם מצאו למענה את הרקע הנכון שיאפשר לסטייל השירה הכה מובהק שלה לזהור ולפרוח. אז היא שרה אמנים מאד מגוונים, מארקייד פייר והיה יה יז ודרך מיי כמיקל רומנס, אבל הגדולה שלה כזמרת מתגלה, ויפה להקשיב לזה, דווקא בשירים היותר מוכרים ואף שחוקים.

היא לוקחת קלאסיקות כה שונות זו מזו כמו "הנה שוב בא הגשם" של היוריתמיקס, "שום דבר אחר לא משנה" של מטאליקה ו"קריפ" של רדיוהד, ועושה אותן לשירים שלה. אישית, ואחרי שאפילו נטשתי באמצע את הופעתה הראשונה בארץ מרוב שעמום, גריי הזמרת שבה כאן ועוררה את סקרנותי, התלהבותי ואמוני, כפי שלא עשתה מאז אלבומה הראשון.

פתאום קורה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לאמן: כל המגבלות (במקרה שלה החדגוניות והלחנים הסתמיים) מיטשטשות, וכל המעלות מקבלות הרבה מקום וכבוד.

כך שהאיזון המאוד ייחודי לשירתה בין מוחצנות לפגיעות, בין חולשה להומור, בין חושניות לעלבון, עושה את מפגשיה עם שירים של אחרים להישג האמנותי הטוב ביותר שלה. זה נדיר בפופ אצל מי שהיא כבר בת 44, וזה מעורר מחשבות לגבי העתיד. אולי פרויקט שכזה ימגנט אליה כותבים יותר טובים, ואולי תבחר לשים דגש על קריירה כמבצעת ופחות ככותבת. בכל מקרה, בעבר גריי צברה בישראל כמה אלפי אוהדים, ונדמה שאלבומה החדש מאד יספק אותם.