הצצה לאלבום הצילומים הפרטי של גיל שוויד

"הצילום בשבילי הוא דרך להתבונן בעולם. כשאתה לוקח תמונה ומסתכל עליה שוב, בהקשר אחר או עם אנשים אחרים, אתה רואה אותה אחרת. הצילום מזמן לי הזדמנויות להעשיר את תפיסת המציאות שלי, ולמרות שזה נשמע בנלי, זו גם דרך בשבילי לזכור ולחלוק. הבחירה בפריים מסוים יכולה להדגיש דברים שאתה רוצה לזכור. חוץ מזה, אני תמיד מחפש עוד דברים לעשות וליצור, כי אני לא יכול שלא להיות כל הזמן בתעסוקה. הצילום מספק לי דרך להעסיק את עצמי, ובה בעת אפשרות ללכוד רגעים מיוחדים ולנצור אותם או ליצור מהם משהו חדש".

אוויר נקי

מי שמכיר את גיל שוויד יודע כבר הרבה שנים שהוא מצויד תמיד במצלמה. בפגישות חברה או במסעדה בערב הוא דואג ללוות את עצמו במה שנותן לו את האפשרות להביט בכולם מהצד. נתיב ישיר שמחזיר אותו אל נקודת המבט של הילד, שלא האמין שזה המסלול שירכיב את חייו ועדיין מוקסם מכך.

שוויד, 43, נחשב למנהל הטוב בישראל. הוא ייסד במשותף עם מריוס נכט ושלמה קרמר את חברת צ'ק פוינט, והמציא ופיתח את הפיירוול, מוצר שהפך לשם גנרי באבטחת מחשבים. שווי החברה מוערך ב-11 מיליארד דולר, וכבר 18 שנה היא מכה מדי רבעון את תחזיות האנליסטים. הוא צלם חובב המתמחה בצילומים פנורמיים, ארון הבגדים שלו כולל בעיקר את הצבע השחור, הוא נמצא במערכת יחסים עם חמוטל ואב לשלושה. הונו האישי נאמד ב-1.6 מיליארד דולר, אין לו אף חבר טייקון והוא מתגאה בכך.

"בצ'ק פוינט הכול ענייני, אין פרוטקציה. אין אני חבר שלו, ואני מכיר את הבת דודה שלך. לכולם ברור שמי שעובד כאן הוא טוב, ומי שטוב יתקדם. לא בגלל דעתו הפוליטית, לא בגלל המוצא שלו ולא בגלל שהוא חבר של מישהו או אח של מישהי. ברגע שלכולם ברור מה הכללים, האנרגיה נקייה. האוויר נקי".

- שוויון? זו נקודת המוצא?

"אצלנו מנהלים עושים את אותה העבודה שעושים העובדים. מנהל לא עובד בלתת פקודות, הוא עובד בעבודה משלו, וזה הופך אותו למנהיג, ולא למפקד שרק פוקד. הוא עושה בדיוק את כל מה שעושים העובדים שלו, עם מטלה אחת נוספת - להנהיג. הוא ראשון בין שווים".

- ומרוויח בהתאם.

"אבל בזה זה נגמר. אפילו חדרים פרטיים אין כאן למנהלים. גם אין קומת הנהלה, ההנהלה מפוזרת בכל הבניין. אני מתעקש שכמה שיותר עובדים ישבו עם כמה שיותר מנהלים. יש לנו מנהלים שיושבים עם עוד ארבעה עובדים בחדר, כי למה מנהל צריך חדר משלו?

"בקומה השביעית, היכן שאני יושב, יש הכי הרבה פונקציות. אנשי מכירות, אנשי כספים, אנשי פיתוח. רק הערבוב הזה יוצר אנרגיה חיובית ותחושה של שוויון. מי שעולה לפגוש אותי רואה בדרך אליי עובדים מכל המחלקות, ומי שעולה לפגוש עובדים נתקל גם בי. את מכונת הסחיטה של מיץ התפוזים, היחידה בבניין, שמתי דווקא בקומה שלי, כדי שלכולם תהיה סיבה לעלות לכאן. שלא ירגישו שזו טריטוריה שהיא מחוץ לתחום. אני שונא שיש חברות שמקפידות על קומת הנהלה. זה מה שמייצר ניכור".

- השיטה הזו מצמיחה מנהיגים?

"השיטה הזו הצמיחה גם אותי. יש כאלה שהדומיין שלהם זה מנהיגות, מהכיתה עד הצבא. בכל מקום הם היו מס' 1. אבל זו לא ביוגרפיה הכרחית למנהיג. אני צמחתי למנהיגות ממקום אחר, הדומיין שלי זה ילד מחשבים. אני בטוח שהיו כאלה שלא חשבו שאני מתאים למה שאני עושה. מריוס נכט זיהה את הפוטנציאל ראשון. לכאורה הייתי בלי ביטחון עצמי, בלי יכולת הובלה, אני והמחשב שלי, אבל הבנתי מה הייעוד שלי, וגדלתי עם צ'ק פוינט. יחד צמחנו, יחד קיבלנו ביטחון עצמי, יחד התמקצענו במה שאנחנו עושים".

- למה בישראל לא גדלים מנהיגים?

"בישראל לא מתמקדים. כל איש יחסי ציבור רוצה להיות צ'יק צ'ק יועץ אסטרטגי. בארה"ב אתה יכול לפגוש מומחה ש-30 שנה הוא יודע לעשות יחסי ציבור לאבטחת מחשבים. בזה הוא טוב, בזה הוא מתמקד, מזה הוא מאושר ובזה הוא מס' 1. זה הים שבו הוא הכריש הכי גדול. בישראל, אחוז הישראלים שחושבים שהם יכולים לעשות הכול הוא פנטסטי. כולם מתאימים להיות ראשי ממשלה וכולם קופצים ממקום אחד ישר להנהגת המדינה.

"זה רע כשיש מערכת שאף אחד בה לא רוצה להנהיג, אבל זה רע באותה מידה כשיש מערכת כמו בישראל, שכולם רוצים להנהיג. מי יעבוד?".

- אולי בגלל שאנשים כמוך לא נכנסים לפוליטיקה המדף ריק.

"אנשים כמוני לא נכנסים לפוליטיקה, כי בישראל ממררים את החיים למי שנכנס, אז אף אחד מאיתנו לא רוצה להיכנס לקלחת. ממררים את החיים על שטויות, מחפשים מלאכים. אני הייתי רוצה לראות בפוליטיקה יותר בני אדם, גם אם יש להם חולשות.

"אבל קצת יותר ברצינות, אני לא נכנס לפוליטיקה, כי אני מאמין שאנשים צריכים להתמקד במה שהם עושים. זה שמנהיג מצליח בתחום מסוים, לא אומר שהוא מבין משהו בתחום אחר. כאן מי ששווה זה מי שמביא יותר תוצאות ויותר קבלות. בפוליטיקה זה בדיוק הפוך - מי ששווה זה מי שמביא יותר קולות".

- אחותך יעל הייתה מהראשונות שנטעו אוהל בשדרות רוטשילד בת"א במחאת הקיץ. התחברת לזה?

"המחאה התחילה במשהו חיובי. מחירי הדיור בישראל באמת מאוד יקרים, וחייב להימצא פתרון שיהפוך את קורת הגג למשהו זמין לצעירות וצעירים. גם כאזרח וגם כפטריוט ישראלי, שמחתי לגלות שאנשים מפגינים. זה טוב לדמוקרטיה. אחר כך המחאה הלכה לכל מיני מקומות. נכון שלא קל לחיות בישראל, אבל זה גם מקום קסום ומלא אנרגיה. אני תמיד מעדיף משקפיים אופטימיים. אין מה להתבייש בהישגים שהגענו אליהם כאן, אפילו ההיפך, יש הרבה במה להתגאות".

- אז למה להביט דרך מצלמה?

"הצילום מאפשר לי גישה מיוחדת לדברים שאני אוהב, ולכן גם הנושאים שמופיעים בתמונות חוזרים על עצמם. אני מצלם סדרות של ערים, שווקים, וחלונות. חלק מהתמונות הוא צילום פנורמי שמאפשר לי לפתוח עולם שלם של אפשרויות, ליצור רצף חדש של זמן או מרחב.

סדרה פנורמית

"הצילום הפנורמי משלב את הצילום עם סוג נוסף של יצירה. אני עושה אותם ביד חופשית, בלי ציוד, ואחר כך מתעסק בלחבר אותם יחד על המחשב. יש שני סוגים של פנורמה. סוג אחד מנציח מקטע רחב יותר של המציאות, והשני מצליב זמנים ומקומות שונים ויוצר רצף חדש של זמן או מרחב. העריכה הזו פותחת עולם שלם של אפשרויות, אפשר ליצור באמצעותה קומבינציות חדשות שלא בהכרח יכולות להתקיים במציאות שאנחנו מכירים.

"בתמונה הפנורמית של חסרי הבית השיכורים על הספסלים רואים פיסת נוף נדירה ואמיתית מתל אביב. הפנורמה אפשרה לי להראות את הרצף המיוחד הזה בלי לקטוע אותו.

בתמונות אחרות איחדתי מקטעים שונים, למשל תמונה שבה בחרתי לשלב תמונות מהחוף הדתי לקראת שבת, עם הנערות בחוף ירושלים, שמתמזגות לפנורמה אחת. בתמונה אחרת חיברתי מסעדה ורחוב ביפו, חיבור שנותן לדעתי פרספקטיבה יותר מורכבת על החלל הזה".

גוף, נפש, רוח

ספר: "אחוזת דג'אני" / אלון חילו

טלוויזיה: "סיטקומים טיפשיים".

כושר: "אופניים, לפעמים חדר כושר".

קולינריה: "הכול! מה זאת אומרת? אני מבשל הרבה".

הפסקול שלי: "מביטלס ועד מוזיקה ערבית מודרנית".

חופשה: "טיול בנים בטוקיו".

מלון: "הבית".

פייסבוק: "לא".

סופשבוע: "ילדים ומשפחה".

טיפול: "מסאז'".

אמנות: "צילום ואוכל".