הנקראות ביותר

פורטפוליו / איזי שרצקי

גיל: 65 תפקיד: נשיא ומבעלי איתוראן, חברה לאיתור ומיגון כלי רכב, ויו"ר ובעלי עירוני קריית שמונה

אני: ישר, לויאלי והגון. מאוד אמוציונלי, למרות שהיום אני הרבה יותר רגוע.

שורשים: סבא שלי בא לארץ בשנות השלושים, אבל חזר לעסק הגדול שלו בפולין. כשהייתי שותף באלרן נדל"ן, חנכנו את הילטון פולין ביום השואה בוורשה. מסביב למלון מצאתי את בית הכנסת שסבא התפלל בו, את חנות הרהיטים שלו ואת הסניף של תנועת הנוער שבה היה חבר.

משפחה: ההורים היו ניצולי שואה מהמחנות, אימא מאושוויץ, אבא מברגן-בלזן. כל משפחתם נספתה שם. הם נפגשו אחרי המלחמה וב-1945 עלו לארץ והתיישבו בתל אביב. אבא התגייס למשטרה, עשה קורס קצינים ואחרי כמה שנים פתח משרד חקירות, מהראשונים הארץ. בהתחלה הם לא דיברו איתנו, הילדים, על מה שעברו שם והקפידו לדבר בבית רק בעברית ולא בפולנית. מאוחר יותר, אבא כתב ספר על מה שעבר. אימא סיפרה רק כשדחקתי בה.

ילדות: יד אליהו ואחר כך ביצרון. הרקע של ההורים לא השפיע עליי, חוץ מהעובדה שלא היו לנו בכלל קרובים. בדיעבד אני יכול להגיד שזה חיזק אצלי את הקשר לארץ. הבנתי שיש לנו רק מדינה אחת. יש לנו הרבה עסקים בחו"ל, אבל אם אציע לילדים שלי לנהל אותם משם, הם יכעסו עליי, כי לא הם ולא אני נעזוב את ישראל.

יתמות: אימא נפטרה כשאני הייתי בן 18 ומשהו, ואחי, אפי, היה אמור לחגוג בר מצווה חודשיים אחרי הלוויה שלה. זה היה מאוד קשה. סיימתי קורס מ"כים ואבי עשה את הכול כדי שאשרת קרוב לבית.

כדורגל: אבא היה אוהד של מכבי תל אביב ולקח אותי איתו למשחקים מגיל שלוש. אני נמצא במכבי כל החיים. שיחקתי בילדים ובנערים. יום אחד, כשהלכתי לחברה שלי, אשתי היום, עמדתי עם סיגריה ליד קולנוע מקסים ובדיוק המאמן ראה אותי. התביישתי לבוא אחרי זה לאימונים ופרשתי. אחרי שאימא נפטרה, ג'רי בן הלוי, שהיה האיש החזק בקבוצה, משך אותי חזרה לשחק כדורגל. התחלתי להתאמן ואז עברתי לשחק במכבי רמת עמידר.

מדי: אשתי. אישה מיוחדת וצנועה. היא למדה איתי ביסודי ובתמונת המחזור בכיתה ח' שמתי אותה לידי. התחלנו לצאת בגיל 15 והתחתנו כשהייתי בן 21. היא עבדה איתי שנים בעסק וגידלה את שלושת הבנים - אייל, ניר וגיל.

חקירות: מכיוון שלא הייתי כוכב כדורגל גדול, הלכתי לעבוד עם אבי, אבל אחרי שנה שנינו הבנו שטוב לא ייצא מזה, וב-1967, כשאייל, הבכור שלנו, נולד, הקמתי את מוקד, משרד החקירות העצמאי שלי. אבא שלי השקיע כסף בעסק שלי והיה בעל מניות, אבל לא התערב בעבודה. הייתי בחברה במשך שלושים שנה ובשיאה העסקנו מאתיים עובדים כשרוב הפעילות הייתה בחקירות כלכליות ובחקירות ביטוח; הרבה תיקים של פשיטות רגל, תאונות וגניבות רכב.

איתוראן: ב-1994 התחלתי לחפש פתרון טכנולוגי לגניבות רכב ומצאתי את החברה שהייתה בבעלות תדיראן, שהייתה אז בקשיים גדולים. הייתי זקוק לערביסט כדי שיעזור לי בקשרים עם הפלסטינים ולקחתי את גדעון עזרא כיועץ. הצלחנו להביא 100% מהמכוניות הגנובות.

מתחרים: יש לנו הרבה בחו"ל, אבל הטכנולוגיה שלנו היא היחידה שקשה מאוד לשבש.

בינלאומי: הפעילות העיקרית של איתוראן היא בברזיל ובארגנטינה. עד לא מזמן, כשהיו טיסות ישירות, הייתי טס לכמה ימים וחוזר. היום אני עושה וידיאו קונפרנס. בארצות הברית לא הצלחנו באופן יחסי, כי גניבות הרכב לא מעניינות את חברות הביטוח. באירופה יש בעיה עם התדרים, ולכן אנחנו לא יכולים לעבוד שם.

ניהול: כמו בספורט, גם בעסקים, הרבה יותר קל לזכות באליפות וקשה לשמור עליה ותמיד צריך להתעסק רק במה שאתה מבין. מי שנכנס לכדורגל בלי שהוא מבין אותו עד הסוף, ייכשל. ניהלתי את רמת עמידר ואני יודע במה זה כרוך. ארבע החברות שהקמתי היו בתחומים שהבנתי אותם לעומק. היום נשארתי עם שתיים: איתוראן ותיקל - מאגר חוקי של תיקים רפואיים, שאני שותף לא פעיל בו עם עוד שלושה משרדי חקירות.

מכבי תל אביב: ב-1987 הציע לי אלדד בוקשפן להיות יו"ר המחלקה לכדורגל, אבל לא הסכמתי לקבל מחלקה עם גירעון. הסכמתי לקבל על עצמי את הנוער, אבל אחרי שנה התפטרתי, כי לא הסכמתי למדיניות של החתמת שחקנים מקבוצות אחרות. ניר בני שיחק במכבי והיה קפטן נבחרת הנוער עם אייל ברקוביץ' ועם חיים רביבו והפסיק לשחק בגלל שרצה לעשות שירות קרבי. אייל וגיל שיחקו כדורסל באגודה.

קריית שמונה: אחרי הקטיושות ב-1999, שגבו חיי אדם, החלטתי לא רק לשבת ולקטר, אלא לעשות משהו. הרמתי טלפון לראש העיר, חיים ברביבאי, שהיה איתי בגדוד בחרמש, שעזבתי אחרי שלום הגליל, ואמרתי שאני רוצה לאמץ את העיר. דיברנו על בית ספר לאנגלית, בית תמחוי, בעיקר דברים של רווחה, הכול דרך עמותות על שם אבי ואימי ז"ל. היום אנחנו מעורבים כמעט בכל דבר. טיפלנו בתיאטרון שפשט את הרגל ובבלט.

עירוני קריית שמונה: אחרי חצי שנה, ראש העיר אמר שהקבוצות בעיר במצב גרוע וביקש ממני להתערב. התנאי שלי היה שתהיה רק קבוצה אחת. הבטחתי שתוך חמש שנים ניקח את המקום הראשון ונגיע לאירופה. אני מכיר את התחום כאבא של שחקן. אני יודע שחשוב שילדים יהיו במסגרת ספורטיבית עד גיל 18, ואני יודע שאפשר גם להיות תלמידים מצטיינים. במחלקת הנוער שלנו, מי שמסוגל ללמוד ומזלזל, עף מהקבוצה עד שהוא משפר את הציונים.

מעורבות מקצועית: מי קבע איפה מותר ואיפה אסור לבעלים להתערב? כל מאמן שבא אליי יודע שלא הגעתי מהבלט. רק שאני יודע לעשות את זה בשקט ביני לבין המאמן. אני לא אביא שחקן שהמאמן לא רוצה והוא לא יביא שחקן שאני לא רוצה.

רן בן שמעון: אנחנו עובדים יחד הרבה שנים. אני זה ששחרר אותו, בזמנו, למכבי תל אביב, למרות שרימה אותי, והוא חזר אליי. אנחנו משלימים ומאזנים אחד את השני והתוצאה רק מוכיחה את זה. לא נפגעתי מזה שלא רצה להמשיך איתי, נפגעתי מכך שהשיחות שניהלנו התפרסמו בעיתונים ושהייתי ברירת מחדל בשבילו. יכולתי להיות חכם ולא צודק, אבל עשיתי את זה בשביל האוהדים. רציתי שידעו שהצעתי לו הרים וגבעות ושהוא לא הלך בגלל האגו שלי. מותר לעובדים שלי להיכשל, אבל שיהיו הוגנים וישרים. נהגתי איתו כמו שהייתי נוהג עם כל מנהל אצלי. עכשיו מערכת היחסים שלנו טובה.

רוע: מי שמכיר אותי יודע שאני לא יודע להיות רע.

אליפות: אני מאושר. ישנתי מעט, כי חגגנו כל הלילה. אבל עכשיו זה המבחן שלנו. באצטדיון שלנו יש שלט, "הצלחה קודמת לעבודה רק במילון". עכשיו אנחנו צריכים להיות נחושים וצנועים, ולעבוד קשה כדי לשמור עליה. למדתי שדווקא בהצלחות, הצניעות היא הכרח, כי אחרת אתה מתרסק למטה.

דרייב: בכדורגל יש לי. בעסקים כבר כמעט ולא. לאט-לאט המשמעות של הכסף נעלמת. הכיף הכי גדול בחיים שלי זה קריית שמונה.

ליגת אלופות: גם אם מחר נתחרה עם הקבוצה באירופה ונקבל 40 מיליון שקל, אני אמשיך להשקיע בקבוצה בכל שנה תשעה מיליון שקל. לא נוציא כסף מהקבוצה, כמו שכאשר תכננו להעביר לקריית שמונה את המפעל של איתוראן, לא התכוונו לקחת לעצמנו את הטבות המס של 40% לכל עובד.

עושר: כדי להיות עשיר, לא צריך להיות חכם, אלא לדעת להמר. גם הקנייה של איתוראן הייתה הימור מחושב. לאיתוראן אין מינוף בשקל ויש לה 50 מיליון בקופה לפני דיבידנדים, בלי חוב.

תפיסת עתיד: הילדים נכנסו לעסק ומסרתי להם את רוב הפעילות. ניר ואייל הם מנכ"לים משותפים וגיל מנהל את הניווט ואת אתר מפה. יש לי היום מספיק זמן לקריית שמונה. כשנכנסתי לשם, היה לי חלום להפוך אותה לסביון, אבל בלי מקורות תעסוקה, זה לא יקרה. כשרציתי להעביר לשם את איתוראן, מנעו את הסיוע הממשלתי כי אני לא תעשייה. לצערי, אנחנו לא יכולים לעשות את המהפך הזה בעיר לבד, כי אני לא מספיק עשיר. כל מה שעשיתי בקריית שמונה לא שווה אם לא נמצא עוד מקורות תעסוקה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות