מנכ"ל הכנסת: "תחקיר עובדה על הלוביסטים - פורנוגרפיה"

כמה דקות לפני הראיון סיים מנכ"ל הכנסת דן לנדאו פגישה עם ראש הלשכה החדש של שאול מופז. על הפרק: האדמיניסטרציה שמלווה את כניסתו לתפקיד יו"ר האופוזיציה. נשמע טכני ואפרורי, אבל מבחינת לנדאו הדבר הזה משקף את אחד הקונפליקטים הגדולים שמזמן לו ניהול הכנסת - איך למנוע מהחלטות מנהלתיות להיצבע במשמעויות פוליטיות. "לבני עדיין מאכלסת את הלשכה והם רגישים אחד כלפי השני, אז הם לא ממהרים", הוא אומר בדיפלומטיות. "אין פה משמעויות נסתרות, אבל עצם זה שאתן מחייכות כבר מראה שלכל דבר שאגיד בהקשר הזה יהיה מי שיחפש את הסאבטקסט".

- מה הייתה ההתלבטות הכי גדולה שלך בממשק הזה בין הפוליטי למינהלי?

"רוב הדוגמאות נוגעות לצדדים היותר אישיים של חברי הכנסת. ההנהלה פה צריכה להיות רגישה ושומרת סוד. אנשים פה יודעים הרבה לפני כולם מי מתכנן פרישה, כי הוא בא לבדוק את מצבו מבחינת מימון מפלגות; מי חולה ומי בריא, כי אנחנו מתעסקים בעניינים של כוח אדם, ואפילו למי יש פילגש".

קשה להאמין, אבל עד לפני ארבע שנים לא היה בכלל מנכ"ל לכנסת. לנדאו, 42, הוא המנכ"ל השני. לפניו היה אבי בלשניקוב, מינוי של איציק, שגם הגתה את רעיון המנכ"ל.

הרומן של לנדאו עם הכנסת החל כשהיה סטודנט למשפטים בן 24 ושימש כעוזר פרלמנטרי של שלמה בוחבוט, ראש עיריית מעלות תרשיחא, שכיהן אז כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה.

אחרי בחירות 1996, כשבוחבוט הלך הביתה, חבר לנדאו לריבלין, שאמנם לא הצליח להיבחר לכנסת, אבל אמור היה להיכנס במקומו של אליהו בן-אלישר, שמונה לשגריר בוושינגטון.

"עד אז הכרתי את רובי דרך השתתפותו ב'אין עם מי לדבר', תוכנית טלוויזיה סאטירית שהייתה אז בערוץ 2. אורי אורבך עשה את השידוך דרך איזה קרוב משפחה שלו, שהיה חבר שלי. הלכתי לפגוש את ריבלין והיה קליק מיידי. כמה שבועות אחר כך הוא מונה לחבר כנסת, ומאז, 16 שנה, אני איתו".

הוא התחיל כעוזר פרלמנטרי של ריבלין, המשיך כראש המטה של ריבלין כשר התקשורת, ושימש כראש לשכתו בקדנציה הראשונה כיו"ר הכנסת. אז עדיין לא היה קיים תקן המנכ"ל. הפרדת הכוחות היחידה ביניהם הייתה בין השנים 2006 ו-2009, כשריבלין חזר להיות חבר כנסת מן השורה ולנדאו החליט "לחזור למקצוע". הוא עבד כעורך דין במשרדו של חנן מלצר, ולאחר מכן במשרד שפתח בעצמו. ב-2009, כשריבלין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת, שב לנדאו לתפקיד המנכ"ל.

"ברור שזה מזהה אותי ברמה האישית, אני לא בורח מזה", מודה לנדאו. "בסופו של דבר הסמכות שלי, הרעיונות, החזון, נשאבים מבעל הבית הפוליטי שלי. ואני זוכר היטב שבאתי לקדנציה, ושגם לי יש תחליף. הכול ידוע. מצד שני, אני חושב שהעשייה שלי מדברת בעד עצמה. מה יהיה כשיבוא יו"ר אחר? לא יודע לענות על זה".

להעמיד את הלוביסטים במקום

אחת הסוגיות שהסעירה לאחרונה את השיח הציבורי מתייחסת לתפקיד הלוביסטים בכנסת, ולאגרסיביות שבה הם פועלים כדי לקדם או למנוע חקיקה שתשרת את בעלי ההון ששכרו את שירותיהם. יו"ר הכנסת ריבלין, שהגיב לתחקיר בראיון לאילנה דיין, הצהיר שהוא המום ומזועזע.

- השאלה היא למה הוא כל-כך המום. הוא לא ידע על הדברים האלה קודם?

"העשייה של ריבלין בנושא הלוביסטים החלה כבר לפני שלוש שנים, כשמינה ועדה ציבורית שניסחה קוד אתי חדש לח"כים, שנמצא עדיין בדיונים אצל ועדת הכנסת. אחרי זה באה ועדת ששינסקי, שהציפה שוב את הנושא. חלק מבעלי העניין שכרו משרדי לובינג, ונוצר מצב שמישהו, בכוח הונו, קנה את השוק כולו. זה דבר שלא הכירו עד אז בכנסת, לא בצורה כזאת חזקה, וזה הביא את ריבלין לקיים דיונים עם ראשי הסיעות והוועדות, כדי להחזיר את הלוביסטים למקומם הראוי".

- ומהו מקומם הראוי?

"חשוב להדגיש שאנחנו מכירים בתופעה ומבינים שיש בה צורך. כמו שאנשים מצטיידים בעורכי דין כדי להשיג תוצאות טובות יותר בבית המשפט, ככה הם שוכרים לוביסטים שייצגו אותם בכנסת. אי-אפשר לשבת בוועדה, לקבל החלטות הקשורות לבעל עניין מסוים, ולא לאפשר לו להביע את דעתו. אחרת, מי יישאר בתוך החדר? רק נציגי הממשלה ופעילי המפלגות? הרי גם הם לוביסטים".

- בשביל זה בעל העניין מוזמן לישיבה, אבל הלוביסטים יושבים מאחור כדי לנשוף בעורפם של חברי הכנסת ולהזכיר להם איך להצביע.

"כן, יש לפעמים תחושה כזאת. מצד שני, במה זה שונה ממקרה שבו סמנכ"ל סלקום, שמוזמן לישיבה, מודיע שלא יגיע ומבקש שעורך הדין שלו, שהוא לוביסט לכל דבר, ייצג אותו?

"ומה עם חברי הוועד של הגופים הכי חזקים במשק - חברת החשמל, הרכבת - אותם את רוצה בתוך הוועדה? יש סיטואציות שבהן מקבלים החלטות דרמטיות לגבי הגופים הגדולים במשק. ועובדיהם, המשמשים גם כחברי מרכז או כפוקדים גדולים, יושבים שם. זה מורכב".

- תכננת בעבר לתת חדר ללוביסטים כמו זה שניתן לעיתונאים, ושלי יחימוביץ' טרפדה את היוזמה. מצטער?

"זה היה בתקופה שבה הלוביסטים קוששו שירותי משרד מכל מיני חברים שלהם בבניין. אחד שלח פקס מתוך משרד ועדה, השני מדבר משם בטלפון כאילו זה המשרד של אימא שלו. מעבר לפמיליאריות היתרה, זה נתן להם יתרון לא הוגן וחשף אותם לדברים שהם לא אמורים לראות ולשמוע. החלטתי ליצור אזור עם שירותי משרד, כמו שיש ללשכת עורכי הדין בבתי המשפט, ואז שלי באה ליו"ר הכנסת ואמרה לו שזה ייתפס כחיבוק של הלוביסטים. ירדנו מזה, ופתחנו אזור שמיועד לכלל הציבור, וגם לוביסטים יושבים שם. ואם כבר אתן עורכות השוואה לעיתונאים, אז למה שאוציא לוביסט מוועדה ואשאיר עיתונאי?".

- כי עיתונאי נמצא שם כדי לדווח לציבור ולא לבעל ההון ששכר את שירותיו.

"אתן אומרות את זה ברצינות? לא אתן כאן דוגמאות, אבל יש עיתונאים שבאו לפה כדי לקדם את האינטרסים של בעלי השליטה בכלי התקשורת שלהם. לא זוכר אם היו אלה אינטרסים שקשורים לכלי התקשורת או לעסקים אחרים שלהם. העיתונאים לא שונים, מהבחינה הזאת, מכל לוביסט אחר. כמו שעובדי פרי גליל באו לקדם את עניינם, ככה עיתונאים באו".

- הבעיה היא לא עם הלובינג של עובדי פרי גליל אלא עם הלובינג של גופים חזקים כמו הבנקים וחברות הסלולר.

"ומה יקרה אם תבטלי את הלובינג? דווקא הגופים החזקים, אלה שממילא מחזיקים בסלולרי של כל השרים והח"כים, יסתדרו. האנשים פשוטים הם אלה שיישארו בלי ייצוג".

- אז מה השורה התחתונה? מה השתנה?

"אתן שואלות מה התחקיר של עובדה שינה? זה כמו פורנוגרפיה. פתאום אנשים ראו בעיניים סוג של גועל נפש, שחשבו שקיים, שהאמינו שנמצא, אבל לא ראו אותו עד אז במו עיניהם. וכשזה התפוצץ, גם ח"כים שהעמדה הקונסיסטנטית שלהם הייתה 'עזבו, לא צריך להסדיר כלום, הכול בסדר' פתאום הבינו שקורה כאן משהו שחותר תחת האמון הכי בסיסי בין האזרח לכנסת; אמון שגם ככה הוא די חבוט. עובדה הייתה זרז לתהליכים שזזו לאט מדי. החלטנו להגביל את המקומות שבהם מותר להם להיות, והגבלנו את המגע שלהם עם עובדי הכנסת, ככה שכל התקשרות מצריכה אישור ודיווח. האפקט המצנן הוא לא על עצם המגע, אלא על הדברים הלא רשמיים שיכלו להיאמר בשיחה הזו. על הרמזים".

*** הראיון המלא - במגזין G של "גלובס"