אלי גורנשטיין: "הרייטינג והמיינסטרים חדרו לכל חלקה טובה"

אחרי שתי עונות מוצלחות שבהן הופיע לצדו של יובל שם-טוב ב"מועדון של יובל המבולבל" בטלוויזיה, פנו אמרגניו המנוסים של יובל המבולבל לאלי גורנשטיין, והציעו לו לגלם דמות חדשה לילדים שתככב בקלטות, במופעים ובפסטיגלים, ותכניס לו הרבה כסף. אחרי משא ומתן ארוך, שהגיע עד למעמד חתימה אצל עורכי דין, חטף גורנשטיין פחד ונסוג מהעסקה. "בדיוק הייתי לפני הוצאת אלבום הבכורה שלי", הוא אומר בקולו העמוק והמוכר, גופו הארוך והגמלוני כפוף קצת על הכיסא, שיבה בשערו, משקפי ראייה מסוגננים לאפו וחיוכו מבויש. "הייתי במשא ומתן עד הרגע האחרון, התלבטתי. הילדים שלי אמרו לי, לך על זה. אבל כשאתה הולך עם אמרגן כזה, אתה נכנס לשותפות בהשקעה של לפחות 800 אלף שקלים אם רוצים לעשות את זה טוב, ואז עוד השקעת כספים בהצגה ולהגיע לקלטת הבאה וחוזר חלילה".

- פחדת שתישאב לזה?

"אני זוכר שבזמנו הייתי צריך להחליט אם אני זמר אופרה. כדי לעשות קריירה אופראית רצינית, חייבים לנסוע בעולם. כבר הייתה לי חוברת ביד, איפה אני צריך להיות ומתי להיבחן וויתרתי על זה ברגע האחרון. עם הדמות לילדים כבר הייתי ביחסי ציבור לאלבום שלי ולא ידעתי אם אוכל לשלב בין כל זה לבין העבודה שלי בקאמרי. זה דרש ממני התמסרות מוחלטת ונסיעות בכל הארץ".

- גם עם התיאטרון אתה נוסע בארץ.

"אבל התנאים אחרים. עם הצגות הילדים זה אחרת. חשבתי, מה אתחיל לכתת את רגליי בכל מיני אולמות נידחים?".

- למה לא, אם זה כסף טוב?

"זה לא התאים לי להתמסר רק לזה. בדיוק כמו שלא התאים לי להיות רק באופרה. מדי פעם אני עושה קונצרט לכל המשפחה וכותב את הטקסטים, ופתאום רק אופרה? זה לשים את הכול בסל אחד. אני מוכן לבקר את עולם הילדים מדי פעם, אבל לא לוותר על המבוגרים. ליובל יש מיקוד, אבל הוא מת להיות גם אמן למבוגרים. גם ציפי שביט רצתה לשנות פאזה, וזה לא פשוט. ילדים זה טוטאלי".

- יש לך ניסיון בתחום. היית כבר כוכב ילדים.

"המכונית והדירה הן מהתקופה של טלפלא ופסטיבל שירי הילדים. כשהיינו זוג צעיר, היו ימים שהייתי מופיע 14 פעמים ביום, ובלילה עוד עושה הצגה בתיאטרון. ידעתי שההופעה תקנה לי את הסלון, והבאה את המטבח. ברור שהכסף נמצא בעולם הזה, אבל יש גם מחיר. טוביה (צפיר) מאוד מצליח, אבל הוא לא יכול לחזור למבוגרים".

- גם הכסף הגדול לא הצליח לפתות אותך?

"כסף מדבר אליי עד גבול מסוים. השקעתי בתקליט הזה המון כסף והרגשתי שאני צריך למצות את ההשקעה שעשיתי בו. יכול להיות שאם הם היו ניגשים אליי היום, הגישה שלי הייתה שונה".

- למה אתה לא פונה אליהם?

"כי יש עוד דברים שאני רוצה לעשות. ב-2008 זכיתי בפרס הראשון בתיאטרונטו על איטרוף של דויד גרוסמן - על גבר שמטריף את עצמו בגלל הקנאה לאשתו. יש לי רצון לתרגם אותו ולהופיע איתו בעולם. צריך להשקיע בהפקת ערכה וירטואלית ולשלוח את זה לפסטיבלים בעולם. ועוד חלום זה לשחק את דון קישוט, מחזמר שהעלה גודיק לתקופה קצרה וירד בגלל פרוץ מלחמת ששת הימים".

- הצעת אותו לתיאטרון?

"לא הצלחתי לשכנע אותם עדיין, לצערי".

- אתה שכיר של הקאמרי.

כן. רובנו עובדים ככה. בהתחלה הייתי על חשבוניות, אבל לפני עשר שנים, פתאום לא הייתה בשבילי עבודה ופוטרתי. ההנהלה באה ואמרה, אם אתה רוצה להמשיך, תהיה שכיר".

- שזה אומר שכר יותר נמוך.

"אני לא בטוח. עם כל הצניעות, אני לא במעמד של סטאר. יש ארבעה כאלה שמרוויחים שכר נורא גבוה, ואת יודעת מה, גם זה נשחק. כי מסתבר שהקהל לא בא בגלל הסטארים, אלא בגלל ההצגה. אם זו הצגה טובה, הקהל יגיע".

- גם בתיאטרון שבויים במלכודת הרייטינג.

"הרייטינג והמיינסטרים חדרו לכל חלקה טובה, הולכים למכנה המשותף הנמוך ביותר. עכשיו אני משתתף עם איתי טיראן בשני הריצ'רדים (הפקות חדשות לריצ'רד השני והשלישי מאת שייקספיר), שזה משהו שהתיאטרון חייב לעצמו. מטרת התיאטרון היא לא לתת בידור להמונים ולא להציע משהו שהקהל ישכח ברגע שידרוך ברחוב".

- ואם זה מה שהקהל דורש?

"גם אם הקהל דורש את הבידור ואת הריגוש המידיים, אנחנו צריכים לאתגר אותו בדבר שאינו זיקוקים ופרסומות של אם תקני אז תיהני, כי כולנו יודעים שהשמחה מהולה בעצב. כמו בשיר מהתקליט שלי, 'כתמי אור' של דליה רביקוביץ', שאומר שכתמי האור נמצאים בתוך האופל".

- הדיסק שלך, "ונחיה", מאוד לא מסחרי.

"הוא אלבום הבכורה שלי ונורא רציתי לעשות אותו הכי טוב, ללכת לצמרות העצים עם טקסטים של משוררים ומוזיקה הכי טובה".

- לא טיפסת גבוה מדי?

"אליטיזם? יכול להיות. זה שירים שבשתי שורות יכולים לתמצת השקפת עולם שלמה. אני יודע שמה שקורה מסביב בתרבות ובתקשורת זה רדידות מוחלטת, ואני לא רוצה לדבר על 'האח הגדול'. הגענו בחזרה למקום של הגלדיאטורים, אולי זה מעניין, אבל כאילו כל מה שהיה קודם בתרבות נשכח. בשנתיים האחרונות גם זוכים בתוכנית האנשים הכי עילגים ומסכנים".

- למה זה קורה?

"כי זה המקום בשביל אנשים כאלה. במקום שאנחנו נרים אותם למעלה, הם מושכים את כולם למטה. ואני לא רוצה לדבר על מה שהיה פעם, הערוץ הראשון - הניסיון לחפש את הישראליות, שנגמרה עם כניסת המסחריות של ערוץ 2. אני בא הביתה ואשתי רואה את התוכניות האלה, ואי אפשר שלא להיסחף לתוך זה, כי אין אלטרנטיבות".

- אתה מרגיש שלא מבינים אותך?

"מצד אחד, אבל מהצד השני, לפני שבועיים, בערב מחווה לאריק לביא, שרתי את 'היה או לא היה', והרגשתי שהקהל הבין את מה שניסיתי להעביר לו. גם בהופעות המעטות שעשיתי עם החומר מהתקליט, הרגשתי את זה. הדבר שאני יודע לעשות זה להופיע, לחלוק רגש עם הקהל, להעביר לו אהבה".

- ועדיין, אתה ממעט להופיע.

"כי התאריכים שלי תפוסים בהצגות של הקאמרי והחומר הוא לא ממש מסחרי".

- בדיעבד, אתה מצטער על משהו בקריירה?

"שלא ידעתי לזהות את המסחריות. תמיד הייתי מאוד מחובר למה שאני רוצה לעשות, אולי בגלל התרבות הגרמנית שממנה באתי. נמשכתי לדברים שברומו של עולם".

- אולי חוסר המיקוד הוא בעוכריך?

"שנים התחבטתי ואמרתי לעצמי, נו, תחליט כבר מה תהיה. הייתי בטיפול פסיכולוגי ארוך שנים בקבוצה של גברים אצל ניצה אברבאנל, שגם כתבה עליו ספר, בו אני מככב בפרק שלם בעילום שם. השלמתי עם זה שאני איש רנסנס של גם וגם. יש אנשים שיודעים מגיל אפס שיהיו פסנתרנים. נכון שכשמתפרסים מאבדים אנרגיה חד כיוונית, אבל אני שלם עם זה".

- ואולי ההתפזרות היא דווקא שעזרה לך לתחזק קריירה כל-כך ארוכה. להישאר רלבנטי.

"יכול להיות. אבל הייתה גם ההבנה שהתיאטרון הוא בסיס איתן שלא אעזוב. רק בעשר השנים האחרונות אני בקאמרי. לפני כן הייתי בכל התיאטראות ובכל הפסטיבלים. הגיעה ההכרה שאוכל לשחק עד גיל 80 אם הבריאות תהיה טובה. מה שבטוח, שהקול שלי נהיה טוב יותר".

- מדי פעם אתה עושה קמפיינים גדולים.

"זה משלם לי את התקליט, 25 אלף שקלים ליחצנית, כל הגחמות התרבותיות שלי. לפחות אני לא מחזר על הפתחים, אלא משלם אותו בעצמי ומביא כסף מהבית".

- בתיאטרון נותנים לך מספיק תפקידים גדולים?

"לא מספיק".

- ומה אתה עושה?

"כותב מכתבים למנהל האמנותי, אבל זה לא מספיק עוזר לי. אני מנסה בכל כוחי לעשות את דון קישוט ועכשיו הם שמו אופציה על הזכויות. זה מין תפקיד שיכול לאחד את כל הכוחות שלי - משחק, שירה, דרמה. למרות שאין לי טענות. אני חי טוב. אם הייתי יותר עסקי, אולי הייתי חי טוב יותר".