חלום הבית עם גינה גבה מחיר אסטרונומי

מות הסטארכיטק "מה החוכמה להקים מונומנט במאה מיליון דולר - אפרתנון, בית משפט עליון או בילבאו, כשאין לאנשים דירה לגור בה וכשסביבת החיים הציבורית סובלת מחוסר תכנון מובהק? האדריכלות הסלבריטאית זה פסה. 99% מהאדריכלות היום היא אפורה, אדריכלות להמונים. לשם גם מכוונת היום האקדמיה".

החמצה לאומית "הספרייה הלאומית זו החמצה לאומית - במקום לעשות משהו חי ונושם, משתמשים בתקציבי תרומות וכסף ציבורי להקמת מונומנט. יש ביקורת על תנאי התחרות, אבל גם לו נבחר אדריכל מקומי צעיר ומבטיח, בתנאי תחרות הוגנים, הייתה לי בעיה עם עצם המהלך. איש לא עצר לחשוב האם אנחנו צריכים עוד מונומנט. התחרות לא הייתה צריכה להיות על המבנה, אלא על הפרוגרמה. הייתה צריכה להיות תחרות רעיונית על טיפול באידאל תרבותי בעידן הדיגיטלי".

מגדלים על גלגלים "אי אפשר לצפות הכל. בסוף המאה ה-19 מהנדסים בריטיים חששו מהצפת רחובות לונדון בחרא של סוסים, ואז הגיעה המכונית. התפתחות טכנולוגיות הבנייה, לא מגיעה לשולי התפתחות תעשיית הרכב, מוצר שנולד רק לפני קצת יותר מ-120 שנה. הגידול באוכלוסיה והאורבניזציה בארצות מתפתחות תביא לקפיצה אבולוציונית, שתפתור את יוקר הבנייה למגורים. יש היום חומרים וטכנולוגיות שמאפשרים בנייה מתועשת וזולה, אבל לא הגיע האינטגרטור שיאחד אותם ויפיק כלים שיפתרו קשיים תשתיתיים ויפחיתו עלויות. יבוא משהו כמו הבטון, שאיפשר פתחים ובנייה לגובה, שבר מוסכמות ושינה כללים. משהו ישנה את המציאות האדריכלית לחלוטין - אולי מגדלים על גלגלים, אולי דירות שאפשר להחליף את פניהן בלחיצת כפתור. בבוקר הן משמשות קליניקה לרופאים, ועם ערב חוזרות להיות בית משפחה".

רחובות האגו "כמרצה באוניברסיטה אני עושה לסטודנטים תרגיל: מבקשת שיתכננו את מבנה חלומותיהם, ואז מבקשת שכל אחד יעביר את הפרויקט לסטודנט שמימינו. זה כדי לשבור את האגו. אחר כך אני מבקשת שיציבו את כל הפרויקטים זה לצד זה, כאילו היו רצף שיוצר רחוב, ומיד מזדעקת הקקפוניה התכנונית - לך תבנה רחובות מאגו של אדריכלים. השלב השלישי בתרגיל הוא לתכנן את המרווחים שבין המבנים - האין, שהוא במציאות בשטח - הסביבה שבתוכה אנו חיים, המרחב הציבורי".

עכברים וגירושין "עובדים אצלי אנשים שנמצאים על מסלול הרסני. הם למדו באוניברסיטה וגרו בעיר ונהנו מכל יתרונותיה, ואז התחתנו. לא היה להם כסף לקנות לעצמם דירה, אז ההורים קנו להם דירה. איפה? במודיעין. חמישה חדרים, חדשה - פינוק עאלק. הם לא רצו לגור שם, אבל קנו להם. עכשיו הם משועבדים למשכנתא ומירוץ העכברים התחיל: הם על הקו - מוכרחים להחזיק בשתי מכוניות על כל המשתמע מכך כלכלית, היא עובדת בירושלים והוא בתל אביב, ונכון שיש רכבת, אבל התחנה נמצאת רחוק מהבית. אוטובוס זה לא אופציה כי תנועת הקווים דלילה, איטית, לא נוחה ולא יעילה; על עבודה במודיעין אין מה לדבר, כי אין בה תעסוקה, אפילו למי שרוצה להיות מזכירה בחצי משרה. ככה יוצא ששניהם יוצאים מהבית השכם בבוקר, זורקים את הילדים במוסדות החינוך, לפעמים הם תלויים בטרמפים, וכך או כך תקועים בין שעתיים לשלוש ביום בתוך האוטו. הם בפקקים והילדים עם מטפלות, שגם להן צריך כמובן לשלם. אם רוצים קריירה אז פוגשים את הילדים בסופי שבוע, ואם המצפון מעיק - אז האישה מוותרת על התקדמות מקצועית וצוברת תסכול. העיר היא חדר שינה עצום - במשך היום אין בה נפש חיה, וכשרוצים לבלות בערב, זה בית קברות. אם רוצים תיאטרון או קונצרט, ואפילו מסעדה או רק לשתות כוס בירה - שוב צריך להיכנס לאוטו ולנסוע לתל אביב, ולמי יש כוח. פלא שזוגות מתפרקים?"

ערבות סביון "פעם החלום הישראלי היה בית קטן בערבה, רצוי בערבות כפר שמריהו וסביון. מכיוון שאת החלום הזה לא כל אחד יכול להגשים, נולד 'בנה ביתך', שדחף את השכונות מבשרת ציון והר אדר, שדפקו את ירושלים, משום שהוציאו ממנה את האוכלוסיות החזקות, ואת רעות ומכבים וכוכב יאיר, שהוציאו אוכלוסיות חזקות מערים אחרות. המדינה דחפה לזה, שחררה קרקעות בזול, ורבים יכלו לעזוב את הדירה בעיר, כדי להגשים את חלום הבית הקטן והגינה בפרברים. כך רוקנו את רחובות הערים הוותיקות והקימו חדרי שינה שוממים, בגיבוב סגנונות אדריכליים וחומרי בנייה מכל הבא ליד: אבן ירושלמית, טיח פיגמנטי, פרגולות וגגות רעפים, פרזולים וזכוכיות -הכל מכווץ לתוך בית קטנצ'יק ו'יהי היום והתגשם לו חלום'".

החלום ומחירו "החלום על 'בית קטן' לכל משפחה גבה מחיר אסטרונומי. המדינה שילמה (ועדיין משלמת) תמורת סלילה של אלפי ק"מ כביש והקמת מחלפים עצומים, והחולמים משלמים דלק, החזקת רכב, עצבים בפקקים וכסף לבייבסיטרים ומטפלות; וכולנו משלמים ברעש, מצוקת חנייה, פקקים וזיהום אוויר".

החלום החדש "החלום הישראלי היום הוא התעשרות לשמה, כסף ומייצגיו, זו תולדה של ההתעשרות המהירה מתעשיית ההיי-טק. צעירים שהתעשרו במהירות הבזק ואימצו אורח חיים שכולל חופשות סקי, ומטבחי בולטאפ, קפיצות לאירופה לתחרויות ספורט וסופישבוע של מופעי רוק בלונדון. ההורים שלנו סגרו מרפסת, והיום קונים את הקרקע של השכן בהרצליה, כי צריך גם מגרש טניס ובריכה פרטית".

בלון על חוט "התכנון בישראל מתמחה בהקמת אתרים שהם 'בלון על חוט' - כניסה אחת ויציאה אחת, שתיהן מאותה נקודה, כמו בלון. תל-ברוך צפון, למשל, היא כזו. הכניסה והיציאה ממנה היא דרך רחוב חנה רובינא, אין שום קשר בינה לבין השכונות השכנות, כולם עומדים שם בפקקי בוקר בדרך לעבודה".

משממה לשממה "כשבנו את עזריאלי, כולם התעסקו בצורה של המגדלים ושכחו את העיקר. והעיקר הוא שהבניינים תקועים שם בלי שום קשר לרחוב ותחנת הרכבת היא לא חלק מהקניון הסגור. כדי לעבור מהקניון למשרדי הממשלה שממול, או מתחנת הרכבת אליהם, הולך הרגל צריך לשרוד שממה אורבנית - לחצות ששה נתיבי תנועה, לנשום פיח, להיזהר ממכוניות חולפות, ולצעוד בסביבה שאין בה דבר חוץ מכביש סואן וחומות בטון. בניו יורק אפשר ללכת חמישה קילומטרים וליהנות מכל רגע. והנה מי שיוצא מתחנת הרכבת, וצריך להגיע לאבן גבירול - סובל. כמה יפה ונעים היה לו, אם פיזרו את חנויות הקניון לאורך ציר מנחם בגין, או בין קפלן מקריית הממשלה ועד אבן גבירול, והבאים לעיר היו צועדים ברחובות להנאתם".

בזבוז ברכבת "תחנות רכבת הן הזדמנות כלכלית בלתי רגילה. זו כמות עצומה של אנשים שמסתובבים כל היום (וגם בלילה - במקרה שיתחילו סוף סוף להפעיל פה תחבורה ציבורית ראויה לשמה) וצריך לתת לה שירותים. זה קהל כמעט שבוי שחייב להגיע למקום, וממילא מחכה לרכבת - אך טבעי שינצל את הזמן לקניות. אפשר להקים בתחנות רכבת סופרמרקטים וסופרפארמים, וחנויות ספרים וחנויות עיצוב ומתנות ומה לא. בכל העולם זה כך, רק פה לא".

בזבוז באוניברסיטה "אוניברסיטאות הן משאב אורבני אדיר שבישראל נשפך לריק. כמעט כל הקמפוסים הם בועה אטומה, רחוקה מהעיר וחסומה כלפיה - אין הזנה הדדית של צרכים ומשאבים".

צביעות של עשירים "אני לא סובלת את נווה צדק. היא כמו ממילא הירושלמית - שכונה של עשירים מאוד, שבונים לעצמם בתים פרטיים שמחירם 15 מיליון דולר אחד, ואז נלחמים במגדלים. זה לא מסכנים שנלחמים בעשירים. זה אנשים עשירים שלא רוצים שיבוא ה'עמך' לגור לידם. זו צביעות. רוצים דיור, רוצים 'בר השגה', אבל את תל אביב מגבילים ל-6 קומות, כי תל אביב זה אתר אונסק"ו".

קסטרו בשוק "שוק הפשפשים ביפו התחיל להתעורר, הגיעו אנשים, התחילו להסתובב בו, ואז העירייה נכנסה לפעולה והתחילה 'לסדר' את העניינים: צריך לאסוף את הפסולת, למנוע בנייה לא חוקית, לגבות ארנונה, להגדיר שימושים, להצביע על בתים מסוכנים ולדרוש רישוי עסקים. ההצדקה היא שבלי כל אלה יהיה 'הכל פרטאצ'', והעיריה באה 'לעשות סדר'. לא ירחק היום שגם זארה וקסטרו ירצו לפתוח חנויות בשוק, המחירים יעלו, כולם ירצו לקנות ולשכור, וזה רק עניין של זמן עד שהמקום יאבד את קסמו האותנטי ויגווע. כמו שקרה לרחוב שנקין".

חנטו את שנקין "שנקין היה רחוב עירוני מקסים. היו 'קפה כזה' ו'פלסטיק פלוס' ו'מוזיקה פלוס', והיו קבלות שבת מוזיקליות בגינה. העירייה התערבה והוסיפה, למשל, אדניות מכוערות כדי 'לסדר את הרחוב', וחנטה אותו: הוציאה משנקין את החיים שהתפתחו בו באופן טבעי. אז גם נכנסו חנויות ובתי קפה של מותגים, שילמו שכר דירה גבוה והרחוב שהיה סביבת מגורים מקסימה, איבד את קסמו".

בזכות הג'יפה "אותנטיות באה עם ג'יפה וכאוס והעירייה רוצה לעשות סדר בכאוס. צריך לתת לדברים לעבוד מעצמם, המחיר הוא שלא יהיה כל כך נקי ומסודר, אבל לכאוס יש קסם והוא נותן תמורה. אי אפשר, למשל, ליהנות מהשוק בטורקיה, ולצפות שיציאו ממנו את חנויות הדגים, בגלל הריח, את הקצבים, בגלל הלכלוך, ואת הגנבים, בגלל הביטחון. גם הגנבים עושים שוק למה שהוא".

5 מטרים ציבוריים "קומה הקרקע ברחובות העיר צריכה להיות מופקעת עבור הציבור. הכלל צריך להיות שברחוב עירוני, עד גובה 5 מטר יכול להיות כל דבר, ובלבד שהוא ציבורי: בנק, פנצ'ריה, מסעדה, מכון כושר או חנות צעצועים. מעל לזה יכול לקרות הכל - גבוה, נמוך, שימור לא שימור, מגורי יוקרה ודיור בר השגה - זה כבר לא משנה, כי למטה, בחמישה מטרים הציבוריים, יש 'עיר', ובעיר מתפתחת כלכלה ומתפתחת חברה".

כיכר העיר ריקה "כולם קרובים אצל עצמם. התוכנית המקורית של כיכר הבימה המחודשת, כללה בתי קפה ומסחר זעיר. זה מתבקש, הרי עוברים שם המוני אדם, אבל בכל הכיכר העצומה הזו יש רק בית קפה אחד. זה קרה כי עורכי הדין שגרים בסביבה הקימו התנגדויות, הם חששו מהרעש והבלגן, לא רצו בסביבת המגורים שלהם פעילות לילה, והגודש שבא איתה, וכך יש לנו כיכר מקסימה שקוראת להתרחשות עירונית תוססת, והיא ריקה".

התורם עזריאלי והאדריכל עזריאלי "כשהחליטו להגדיל את מבנה בית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת ת"א, דוד עזריאלי תרם את הכסף ושובץ כאדריכל המתכנן. קמה צעקה בבראנז'ה - מה פתאום עזריאלי מתכנן. ואני תוהה - הרי במוסדות ציבור רבים התורם הוא זה שמביא את האדריכל שלו. כך זה היה בבית הכנסת של צימבליסטה באונ' ת"א, כך במוזיאון ת"א, ודניאל ליבסקינד שתכנן בבר אילן. אז מה זה בעצם משנה?".

התמכרות יסקי "לשאול את מי אני יותר מעריכה, זה כמו לשאול אם אני אוהבת יותר את אבא או אמא. רמי כרמי הוא אדריכל גדול שנפל ביישום התיאוריות הגדולות. מישהו היה צריך לקחת את הרעיונות שלו ולהוציאם לפועל. יסקי היה איתי מתחילת הדרך בבית הספר לאדריכלות והוא אדם נדיר, כאדריכל הוא תכנן את אושיות תרבות הבטון של הארץ - בית IBM ומעונות הסטודנטים בת"א. לימים יסקי נהפך למשרתם של היזמים והמשרד שלו התמכר לקלות הבלתי נסבלת של ההדמיות. ההדמיות דוחקות את האדריכלים ממעמדם כמתכננים והופכות אותם לטכנוקרטים - בשימוש הכסף המזומן של היזמים".

אורית סימנטוב

גיל 50

מצב משפחתי נשואה 3

מגורים בית פרטי בשכונת תל ברוך בתל אביב, שבו ממוקם גם המשרד

משרד ארכוד אדריכלים נוסד ב-1988. כיום עובדים בו 15 אדריכלים, כולל את אורית ואת בעלה, האדריכל דורון פנחס ושותף בכיר, אדריכל ערן גבאי

פרויקטים ניצבים: בנייני מגורים: בדיזינגוף 166, בורוכוב 30, הירקון פינת פרישמן ונווה צדק בת"א; בי"ס לקצינים בעובדה, בי"ס בשכונת המשתלה ת"א (זכה במקום ראשון בתחרות פומבית), גני ילדים ומקוואות בבית שמש, גלריה עירונית בגבעתיים, מרכז לחקר המערכה בביה"ס לפיקוד ומטה, בניין עירית רמת השרון, בית האדריכל ביפו

תחרויות פרסים ותערוכות: מוזיאון האקרופוליס באתונה, מרכז הכנסים בלטרון

ציון לשבח בתחרות בית המשפט בחיפה, התיאטרון הלאומי בדנמרק, מוזיאון לאומנות מודרנית בריסבן אוסטרליה, מרכז מסחרי ותרבותי בשוודיה