ניר הוד: "תחושת היתמות והלב השבור מלווה אותי כל חיי. כל מה שאני עושה זה להתחרות בה"

ניו יורק. 11 בבוקר. יום אפור. קר. הרחוב ברובע המיט פאקינג מנומנם, מתעורר לעוד יום. ריצוף המדרכות שבור, בית הקפה האופנתי פסטיס מאוכלס עדיין בעיקר בתיירים, בערב הקהל הזוהר ימלא אותו ברכילות ושמפניה. אנחנו מצלצלים בפעמון הסטודיו ועולים בגרם המדרגות החשוך ללופט הקפוא. "נעים מאוד", לוחץ את ידינו ילד-גבר שעיניו מנצנצות במסתורין נחוש. ניר הוד.

הוד, 42, מהאמנים הבולטים בזירה המקומית והעולמית, התפרסם בעיקר בזכות דיוקנאות ענקיים, פרובוקטיביים וקונטרוברסליים, עמוסי קיטש. הוא הציג את עצמו מחופש לחיילים וחובשות (ציור אחד מהסדרה אף נמכר במכירה פומבית בסותבי'ס ב-48 אלף דולר, סכום שיא במושגים של שנות ה-90), והעלה לדיון את שאלת גבולות התרבות והיצירה.

בעשר השנים האחרונות הוא חי ופועל בניו יורק, מה שלא עוצר אותו מלהסעיר את זירת האמנות הישראלית גם מרחוק, בפתיחת תערוכות בולטות כמו "נובה 7", שבה הציג בגלריית אלון שגב בתל אביב נערות מאוננות לאור ירח ושורות של קוקאין על מראה שחורה. עבודותיו נמכרות בעולם בסכומים הנעים בין 30 ל-60 אלף דולר. הוא גדל בתל אביב, למד בבצלאל ונחשב למי שעיצב את דור הבוגרים ששבר את הקודים האמנותיים המקובלים עד אז.

נקודת שבר היסטורית

כשהגיע ללמוד בבצלאל אמרו לו שמקורות ההשראה שלו מצחיקים, "מי מצייר 'תרבות'?", שאלו. "האווירה הייתה סביב דלות החומר, ניגוד מוחלט לכריזמה ופרסונליטי", הוד נשמע כעוס. "אנחנו היינו הדור הראשון שלא רצה להיות כמו המורים שלו, דור שיצר נקודת שבר היסטורית. זה משהו רדיקלי שמבקש להתעלם ממה שהיה לפניו ולהתחיל משהו חדש. אלה היו שנות ה-90, האמנות בארץ ובעולם התפתחה בתהליך אדיפלי, כל תקופה רצחה את קודמתה על מנת להמשיך הלאה. הגענו ממקום של פוסט מודרניזם, חיינו בתל אביב שעברה באותם שנים שינוי אדיר. היינו אנשים צעירים, אנרגטיים: יהודית סספורטס, סיגלית לנדאו, אוהד מרומי, אליעזר זוננשיין. הקשבנו לטקסטים חדשניים של נושאי המגבעת, איפה הילד, זקני צפת, קראנו את עיתון 'העיר' ועיתון 'תל אביב', ראינו MTV.

"הצבעוניות של הווידיאו ריתקה אותי, רציתי להתחרות בה. בתל אביב התפתחה סצנה ואני, שהושפעתי מכל מה שסבב אותי, רציתי להכניס את העולם הזה לאמנות שלי. אני מאמין שאמנות היא חלק מתרבות, לא משהו אזוטרי. המורים שלנו לא התחברו לשינוי, הם טענו שמחשבים משמשים לגרפיקה, לא לאמנות. היום זה מצחיק. הדור שלי יצר משהו חדש, שינה את שיח האמנות בארץ. לא קם עוד דור אחרינו שהצליח לקחת את הדברים צעד נוסף קדימה".

מיד עם תום לימודיו הוצגו עבודותיו הראשונות במוזיאון ישראל בתערוכה אנטי-פאתוס, שעסקה בדיוקנאות עצמיים שפירקו והפכו את ההתייחסות המקובלת למושגים כמו יופי, שכול ומוות. "מגיל צעיר התברכתי. קרו לי דברים מדהימים בארץ. בצד הביקורת הקשה היו הרבה אנשים שאהבו את מה שעשיתי וזה נתן לי דרייב, אבל משהו הרגיש תקוע. ערב אחד ישבתי עם חברים בקפה באבן גבירול, מול האנדרטה של רבין, וכולם קיטרו: כמה חרא במדינה, לא מעריכים אמנות. פתאום הכול הגעיל אותי, לא יכולתי לשמוע יותר. אמרתי לעצמי שאם יש למישהו בעיה, שיקום וייסע. די להתלונן, מי שרוצה לעשות, שיעשה. נמאס לי להתווכח ולהסביר את עצמי, היו לי חלומות גדולים ומאוד האמנתי במה שעשיתי. שתי התערוכות שלי הסתובבו בארה"ב, ובדיוק קיבלתי הצעות משתי גלריות בניו יורק ובמיאמי. פשוט נסעתי לראות מה יהיה, הרגשתי שאין לי לאן להתפתח בישראל ורציתי לבדוק מה אני יכול לעשות בארה"ב".

התרסקות פנימית

המעבר היה מטלטל. "היום הצעד שעשיתי נראה לי הזוי", הוא מתוודה. ניו יורק התגלתה הרבה פחות זוהרת ומפתה מקרוב. "היו שנים שבהן שיחקתי משחק, העמדתי פנים. הייתי מה שציפו ממני להיות, לא הייתי אני. לקראת גיל 40 הבנתי שאני נמצא במקום שאני לא אוהב, עם בחורה שאני לא אוהב, הרגשתי פאתטי בתוך מערכת היחסים הזאת. עבדתי עם גלריה שלא הערכתי ולא העריכה אותי".

- תחילת ההתרסקות הגיעה ביום שבו הודיעו לו מהגלריה, שהתערוכה שעליה עבד לא תוצג.

"נשברתי. השמדתי חמש עבודות ענקיות, הבנתי שהן פשוט לא טובות, ואז הגיעה לסטודיו מי שהייתה החברה שלי וזה הוריד אותי יותר. ישבתי עם עצמי והבנתי שאלה לא החיים שאני רוצה לחיות. לא בשביל זה עזבתי את הארץ, התעסקתי והתייסרתי עם עצמי. הייתי חייב שינוי. במשך שלוש שנים לא הייתה לי תערוכה חדשה, וגם את מה שעבדתי עליו באותה תקופה הגלריה לא אהבה".

בצעד אמיץ ובניסיון להחזיר את השליטה לחייו, ביקש הוד מהגלריה, באמצעות עורך דין, שתחזיר את כל עבודותיו. במקביל הוא סיים את מערכת היחסים הארוכה עם בת זוגו וצלל לימים של שברון לב ומשבר קשה. "הרגשתי תחושה של מוות אחרי החיים. בפעם הראשונה בחיי הבנתי מה זה להיות מרוקן, בודד. הרגשתי אכזבה עמוקה מהחיים. מלבד המשפחה שלי בארץ וציורי 'הילדים הגאונים' שעליהם עבדתי, לא היה לי יותר כלום בחיים. שום דבר לא עניין אותי. כל הציורים עברו דרך פילטר סגול. סגול בשבילי הוא צבע המלנכוליה, המוות והיופי".

הוד האמין שפרויקט "הילדים הגאונים" הוא הדבר הנכון עבורו והקדיש לו את שנת המשבר. "זו הייתה שנה שבה ישבתי ועבדתי, בלי לחשוב על שום דבר. אף אחד לא הסתכל עליי, לא הייתה לי אפילו גלריה לעבוד איתה. החורף בניו יורק היה סוער וקשה, ואני הסתגרתי בעצמי והרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון ביותר עבורי. התחברתי חזרה לעצמי ובדקתי מה אני רוצה להגיד, בלי פילטרים. בבקרים ציירתי ובלילות חזרתי לכתוב שירה, מה שלא עשיתי מגיל 27. כאב ובדידות הם המקומות היחידים שמהם אפשר ליצור, ציור לא יכול להיות שמח, יש בו תמיד כאב. בתוך המילה painting קיימת המילה pain. התקופה הזו סגרה לי את הנעורים".

מעבר לחשבון הנפש וההתכנסות עבר הוד תהליך נוסף, מקצועי, פריצת דרך משמעותית בסגנון העבודה. "בבצלאל כמות האמנות שלה נחשפתי הייתה מוגבלת. עד אז ראיתי את עצמי כ'אימג' מייקר', לא כצייר. לא באמת אהבתי לצייר. לא הבנתי איך אני עושה את זה, הציור היה מוצר, התהליך לא עניין אותי ואפילו דחה אותי. דרך 'הילדים הגאונים' למדתי להתבונן מחדש בציירים שאני אוהב כמו ואן גוך ופרנסיס בייקון, שאותו אני מעריץ, ואף פעם לא שמתי לב למשיכות המכחול שלו. למדתי להבחין ולחקור את ערבוב הצבעים, את הצבעים עצמם.

"התחלתי לערבב צבעים שמצד אחד נשענים על תרבות הוליוודית של צבעים רוויים, חיים, וצבעים עכורים: סגול מלנכולי, חום ואן דייק, ירוק הולביין ואדום וורהול".

התערוכה, שהוצגה במאי 2011 בגלריה פול קסמין בצ'לסי במנהטן, הביאה לפריצה של הוד בארה"ב. היא קיבלה הד תקשורתי אדיר בעיתונים נחשבים כמו "האפינגטון פוסט", "ניו יורק טיימס", "וול סטריט ז'ורנל", ו"הניו יורק פוסט", שקשרו לו כתרים.

מסרב להתבגר

עיניו משתנות כשהוא מכריז שלפני שנה וחצי השתנו חייו בעקבות התאהבות. "לפני שלוש שנים קפצה אליי לסטודיו ידידה והביאה איתה חברה דוגמנית, סטפאני. היא מצאה חן בעיניי, אבל לא עשיתי עם זה כלום, כי הייתה לי חברה. כשנפרדנו התחלתי לחזר אחריה והיא לא רצתה אותי. עד היום אני לא מבין איך שכנעתי אותה".

כשמבקשים מהוד לתאר אותה, הוא משתמש במילים: קשוחה, חכמה, טהורה, אמיתית, ורק בסוף יפה. "היא כבשה אותי בהתנהלות ובכנות שלה. אני מרגיש נכון לידה". סטפאני, בת 38, הולנדית שגדלה בחווה, היא דוגמנית וצלמת. הזוג גר יחד בשכונת צ'לסי הטרנדית. "הכיף הכי גדול שלי הוא להתעורר לידה בבוקר, להריח את הצוואר ולנשק אותה", מחייך הוד בביישנות.

הוא מסרב להודות שהתבגר. "אני שונא את המילה הזאת. גארסיה מארקס אמר שאנשים חושבים בטעות שהם מפסיקים להתאהב בזקנתם, מבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים להתאהב". עכשיו הוא מרגיש שזה הזמן הנכון לעבור לשלב הבא בחייו: ילדים ומשפחה. "עד היום התעסקתי עם עצמי. אני חי במקום שהוא לא שלי והמחיר מאוד יקר, חברתית, אנושית, כספית. פעם קריירה הייתה הדבר החשוב ביותר עבורי, היום דברים השתנו ומשפחתיות חשובה לי לא פחות מקריירה. הבעיה היא שסטפאני לא יהודייה. החיים בחרו בשבילי שאני אתאהב בבחורה נוצרייה. מצד אחד אני לא מאמין שאפשר לגייר נפש לא יהודייה, מצד שני דת מאוד חשובה לי. אני רוצה שהילדים שלי יהיו יהודים. חשוב לי שהם ידברו עברית, שהם יכירו את ההיסטוריה של העם היהודי, את ההרס, הכאב, זה חלק מהמורשת שלנו".

הוד מרגיש מה שרבים מבני דורו שעזבו את הארץ מרגישים. "אומרים שברגע שמוציאים עץ מהאדמה ושותלים אותו שוב, הוא מצמיח שורשים, אבל לא אותם שורשים. ככה אני מרגיש היום. כשאני מגיע לארץ אני עובד על עצמי להיות חלק מדברים שהפכו לי לזרים. משהו השתנה בי. אני לא שייך לארץ ולא שייך לניו יורק, תחושת הזרות פה חזקה מאוד. זה לא שלי. מה שאמיתי היום בחיים שלי זה האמנות שלי, להיות בסטודיו, המשפחה שלי, סטפאני ועוד שבעה חברים. הישראליות לא מספיקה לי כרגע, אבל היא חלק ממני. החלום שלי הוא לחיות חצי מהזמן בארץ וחצי בניו יורק".

בכנות כואבת הוא מודה, "ישראל היא חלק מה-DNA שלי. אני לעולם לא אהיה אמריקאי וזה גם לא מעניין אותי. למרות שאני יותר יהודי מישראלי, אני מתגעגע למטאפורה של ישראליות יותר מאשר לישראליות עצמה. בשנים האחרונות חסר לי בעיקר הים התיכון, האור בארץ ומזג האוויר. אני שונא את החורף בניו יורק. אני מתגעגע לנהיגה באמצע הלילה, באוטו, כשהרדיו מתנגן בעברית".

חי בזכות העצב שלי

החודש נפתחה תערוכת היחיד השישית שלו במנהטן, "אימא", בבאזז תקשורתי מרשים, וביססה את מעמדה כשכל עשר היצירות נמכרו לפני פתיחת התערוכה למוזיאונים ואספנים בעלי שם עולמי. את סוד הצלחתו הוא מייחס לנחישות ולמשמעת העצמית שהוא מאמין שנולד איתה. "יש לי משמעת עצמית אדירה, ואני מאמין שזה מה שהופך אדם לאמן מצליח. אמנים שאני מעריך, מפיקאסו ועד וורהול, היו אמביציוזים ועבדו מאוד קשה, הם לא הסתובבו בבתי קפה. אני נמצא כל יום בסטודיו מתשע וחצי בבוקר ועד שמונה-תשע בערב, חוץ מבסופי שבוע. ההורים שלי הגיעו לפתיחת התערוכה ואימא שלי שאלה אותי 'מאיפה יש לך את המשמעת הזו?'. המשמעת העצמית קשורה לרצונות שלי מעצמי. יש לי דרך מאוד ארוכה לפניי ומשמעת הכרחית להצלחה".

מבט ראשון על העבודות בתערוכה החדשה מגלה אישה אופנתית, קלאסית, כאילו נשענת על חלון ראווה, אוחזת תיק גדול. אולי של פראדה? מבט שני חושף מבט זר בעיניים שלה, והיא משדרת פחד. "אתם מכירים את צילום הילד המפורסם מגטו ורשה?", שואל הוד ושולף את הצילום האיקוני שצולם בשנת 1943 על ידי הצלם הנאצי פרנץ קונראד. בצילום ילד חבוש קסקט מרים ידיים בפחד, ולצדו אישה. הדימוי המוכר הופך ברגע לזר, כשהפוקוס עובר אל האם. לפני זה כלל לא זכרנו שהיא שם.

הוד נתקל בצילום של הילד מגטו ורשה עוד בבית הספר היסודי, וכמו דברים רבים בחייו הוא "תייק" אותו בארכיון הפנימי שלו ושב וחזר אליו כשהרגע הנכון הגיע. "כל חיי אני מנהל דיאלוג רומנטי עם השואה. מנגלה פוגש את יאנוש קורצ'ק. אמן הוא אדם שמספר סיפור, ואני רציתי לספר את הסיפור של השואה כמו שרוברטו בניני סיפר בסרט 'החיים יפים'. יש לי קטע חזק עם מלחמת העולם השנייה. בתחושה שלי, אני מאמין שהייתי ילד שחי בתקופה הזו ומת בגיל שמונה. תחושת היתמות והלב השבור מלווה אותי כל חיי. כל מה שאני עושה זה להתחרות בה. אני משתמש בעצב הזה באמנות שלי וחי דרכו, נותן לו להשתמש בי".

ערב אחד התיישב מול המחשב ועל דף הבית של אתר ה-CNN עלתה תמונתה של מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון, בהרצאה, ידיה מורמות ומאחוריה מוקרנת דמותה בגדול כמו צללית ארוכה.

"זה היה כאילו הנשמה שלה עומדת מאחוריה. אז הכול התחבר לי. הארכיון של חיי קם לתחייה. זה היה כאילו כל חיי הכינו אותי לרגע הזה. שמתי מוזיקה בפול ווליום, מוזיקת הארכיון שלי, שאליה אני שב וחוזר בכדי להתחבר לעצמי, כמו מדיטציה, ועשיתי את ההקבלה בין הילרי קלינטון לאישה בצילום. הרגשתי שמגיע לאישה בתמונה תיקון היסטורי, מגיע לה לצאת מהצל של הילד שהפך לסמל, ולחזור לחיים. החשכתי את התמונה בפוטושופ ובודדתי אותה. היא הזכירה לי את 'הצללים' של אנדי וורהול. ככל שהחשכתי אותה היא חזרה לחיים. בהשפעת התמונה של קלינטון הארכתי את דמותה. זה התקשר לי למקום שבו היא נמצאת, השניות הראשונות של מוות פתאומי שבו הנשמה מבקשת לעזוב את הגוף. יש כאן משהו מטאפורי שמאריך את הגוף. שיחקתי עם הצבעים של התמונה, עם האור והצל, וכמו ב'שגרירים' של הולביין התחילו לצוף פנים של ילד קטן שהשתקפו מהתיק שלה, מהתסרוקת בשיער התגלתה צללית של גולגולת, כאילו המוות מרחף מעליה".

הוד בחר שלא לחקור את ההיסטוריה של הצילום בזמן שעבד עליו. "באתי לצילום ממקום נקי, אינסטינקטיבי, יצרי. אני מאמין שמודעות יוצרת פילטר שהורס את החוויה. המודעות מתהווה אצלי תוך כדי היצירה. הגעתי כל כך בשל ומוכן לפגישה עם הצילום הזה. הוא גדל בי, כמו מסר שהייתי צריך להעביר". התערוכה מוצגת בימים אלה בגלריית פול קסמין, וזוכה להצלחה ולביקורות מרשימות.

- מה הפרויקט הבא?

"אני עובד על פרויקט פיסול של דיקטטורים ערביים. אני נוגע בנקודת החוזק שלהם ובנפילה. מרתקת אותי האסתטיקה, הראוותנות והסטייל שהם חיו בו, דנדיות מטורפת שהביאה לנפילתם".

גוף, רוח, נפש

ספר: "הביוגרפיה של בודלר. בודלר מעורר בי דברים שהזמן והגיל שלי מבקשים להתגבר עליהם וגורם לי להיאחז בדברים שעדיין קוסמים לי, כמו להסתכל על החיים מאחורי הראי, כמו לשחק עם החיים ולבדוק גבולות, לא כקלישאה אלא ממקום חיובי".

תערוכה: "The Steins Collection במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק".

מוזיקה: "פס הקול של רשימת שינדלר, לא עובר שבוע שאני לא מקשיב לו".

ציירים: "פיקאסו, וורהול, ג'ף קונץ".

לא אוהב: "רעש וקור".

- מהן היצירות פורצות הדרך בעיניך?

"הפייטה של מיכלאנג'לו, העלמות מאביניון של פיקאסו, הצל של וורהול, ג'ף קונץ וצ'יצ'ולינה, הכריש של דמיאן הירסט".