קודם כל בגלל הכלכלה

לייבש את שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד? להציל את שאול מופז? השיקולים הפוליטיים עמדו בבירור מאחורי המהלך שרקם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לביטול הבחירות ולצירוף קדימה לממשלה. אבל מי שמעוניין להבין את זרמי העומק שהובילו להבשלת המהלך - לרבות ההסכמה על שינוי שיטת הממשל עוד במהלך הקדנציה הנוכחית - חייב לחפש את ההסבר במקום אחר.

מכבש סקטוריאלי

כמו תמיד, ההסבר נעוץ בסיסמת הבחירות של ביל קלינטון משנת 1992: "זו הכלכלה, טמבל". שלוש מלים קצרות, שהיטיבו לבטא כיצד נושאי חוץ וביטחון אולי מככבים בכותרות העיתונים, אבל הסוגיות הכלכליות הן שמכתיבות בסופו של דבר את סדר היום. כאז גם היום, בישראל כמו בארצות הברית, הדברים מתארים במדויק את המציאות הפוליטית.

קחו, למשל, את תקציב המדינה לשנת 2013. לפי לוח הזמנים המקורי, הממשלה אמורה הייתה לאשר את הצעת התקציב בקיץ הקרוב, ואז להעבירה לדיונים ולאישור בכנסת. כמו בכל שנה מאז שנת 1985, להצעת התקציב אמור היה להתלוות גם חוק ההסדרים, ובו שורה של רפורמות מבניות במשק ובשוק העבודה. אבל לכל זה לא היה סיכוי. דווקא משום שהתקציב החדש אמור היה להיכנס לתוקף בשנת בחירות, המפלגות הסקטוריאליות היו צפויות להפעיל מכבש לחצים על ראש הממשלה ועל שר האוצר ולהעלות דרישות במיליארדי שקלים.

פעם קראו לזה כלכלת בחירות או כספים ייחודיים, אבל בשורה התחתונה מדובר באותו הדבר: בזבוז על חשבון הקופה הציבורית שנועד למצוא חן בעיני המצביעים - ולעזאזל האחריות. כדי לחמוק מכך, ועל מנת לשמור על משמעת תקציבית, במיוחד לנוכח המשבר באירופה, העדיף נתניהו להקדים את הבחירות. אלא שרק אלה היו צפויות לעלות למשק בין 2.2 ל-2.7 מיליארד שקל. כך היה מוצא עצמו הציבור הישראלי משלם שוב את מחיר הסחטנות הקואליציונית, והכוח הרב מדי שמעניקה שיטת הממשל למפלגות הקטנות והבינוניות.

ויש גם את המחאה

וכאילו אין די בכך, המחאה החברתית הייתה צפויה להתחדש במקביל למערכת הבחירות. מעבר לכאב הראש הפוליטי שהדבר היה גורם למנהיגים, מדובר בכסף. הרבה כסף. הנה, רק לפני מספר ימים התבשרנו כי מאז תחילת שנת 2012 עלו הוצאות הממשלה ב-9.1% לעומת השנה המקבילה אשתקד, בעוד שהכנסות המדינה ממסים על רווחי הון ירדו ב-12.8%. זאת, בין היתר, בעקבות אימוץ המלצות ועדת טרכטנברג להעלות את המס על רווחים בבורסה מ-20% ל-25%.

ניתן להניח כי הגל הבא של המחאה היה מביא עמו דרישות בהיקפים דומים, והיה זוכה לאוזן קשבת בקרב הפוליטיקאים דווקא בתקופת הבחירות. ההשלכות למשק עלולות היו להיות הרסניות.

ביטול הבחירות ברגע האחרון מנע את כל זה. חשוב מכך: ההסכמה שהושגה על שינוי השיטה מעניקה כעת תקווה, שלהבא תוכל הממשלה הנבחרת להוביל מדיניות כלכלית אחראית לטווח הארוך.

כעת, יש ליצוק תוכן להסכמה העקרונית. בין היתר, על ממשלת האחדות להוביל את העלאת אחוז החסימה ל-2% כבר בבחירות הקרובות, להגדיל את הרוב הדרוש להפלת הממשלה, להנהיג שיטת בחירות המשלבת בין רכיב כללי-ארצי לרכיב אישי-אזורי, וכן להתחייב שכדי לשמור על הקופה הציבורית בממשלה הבאה לא יכהנו יותר מ-18 שרים ו-6 סגני שרים.

חיזוק המשילות לטווח הארוך חיונית אפוא לא רק לשם היציבות הפוליטית, אלא כדי לשמור על החוסן הכלכלי של ישראל - במיוחד בתקופה סוערת זו בכלכלה העולמית. אם נתניהו ומופז ישכילו להשלים את המהלך עליו סיכמו ולהביא את הספינה המכונה שיטת הממשל לחוף מבטחים, כולנו נקטוף את הפירות.

הכותב הוא נשיא ויו"ר איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה, וחבר הפורום לייצוב הממשל שייסד את המרכז להעצמת האזרח