מלכה פיוטרקובסקי, אשת הלכה - בכתב אישום חריף נגד הדתיים

על אימא שלה היא אמרה קדיש, היא נגד "ההפרדה הנוירוטית בין גברים לנשים" ומודה שהפיצול בציונות הדתית הוא עובדה מוגמרת ■ היא בעד שימוש באמצעי מניעה ובטיפולי פוריות, ורצח רבין הביא אותה לתובנה שההלכה "הפכה להיות בשירות הרשע"

יש הרבה דברים שמלכה פיוטרקובסקי נעולה עליהם. האריזה של עצמה אינה אחד מהם. בחלק מהמקומות קוראים לה "הרבנית", שמסורתית זה תואר לאשת רב, והרי בן הזוג שלה הוא בכלל בהיי-טק. יש כאלה שמכנים אותה אשת הלכה - דבר שאמור לתת ביטוי לכך שהיא שוחה בים ההלכה, אבל בחוף המעט שומם של הנשים. רינו צרור, שבתוכנית הרדיו שלו היא מתארחת מדי פעם, כינה אותה אשת תורה, מה שהתגלגל בהמשך ל"אש התורה", ומאוד מצחיק את פיוטרקובסקי.

ובכלל, אף אחד מכל התארים האלה לא משקף את האופן שבו היא רואה את עצמה: כלמדנית, כפוסקת הלכה, אולי אפילו כאקטיביסטית הלכה, שמותחת את גבולות האורתודוכסיה, אבל מבפנים. רק מבפנים. וחוץ מזה, התארים האלה גם לא מגלים את חיבתה לפינג-פונג, או את העובדה שפעם היה לה אופנוע. "זה מצמצם אותי", היא מוחה. יש סיכוי שתואר הדוקטור לשם כבוד שהיא תקבל בשבוע הבא מאוניברסיטת בר אילן, לא יפרום את הפלונטר הפנימי שהיא קלועה בתוכו.

וזה לא רק התואר. גם עם האריזה החיצונית היא לא חיה בשלום. "אני מאוד מתויגת", היא אומרת. "את צריכה לראות מה קורה כשאני נכנסת להרצות בפו"ם. לפני שאני באה אומרים להם שההרצאה הבאה תהיה של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, וזה גם נשמע שם ממאה שערים. ואז אני נכנסת לחדר ותמיד אני שומעת לחש בסגנון של: 'וואי, איך הפילו עלינו את הדוסית הזו?'. המראה חוטא למורכבות שלי. אבל מה לעשות, אני הולכת עם כיסוי ראש כי זו ההלכה. אני גם מאמינה בזה שאני צריכה לשדר מחויבות הלכתית. מרגע שהפכתי לסוכנת של ההלכה, זה מחייב. אני לא יכולה לעשות תורתי פלסתר".

היא כנראה צודקת. עם הכובע על הראש היא מסוגלת להשמיע דברים הרבה יותר חריפים מאשר בלעדיו. זה מה שאפשר לה ב-15 השנים האחרונות להשמיע ביקורת נוקבת על מגוון תהליכים שעוברים על הציונות הדתית. לגנות בנחרצות נדירה את הצוערים מבה"ד 1 שיצאו באמצע שירת נשים. למחות בעצבים נגד מדיניות אי תכנון המשפחה שהולכת ותופסת תאוצה במגזר, וגם להצליף ברבנים שמעודדים את זה. לקרוא לנשים להיכנס לבית המדרש ולתקוע יתד בשדה ההלכתי, ובינתיים, עד שהן יאזרו אומץ, היא כבר פותחת להן ציר.

אז איך זה שעוד לא הוכתמת כ"רפורמית" ונזרקת מהציונות הדתית?

"זה קודם כול החזות שלי. וגם דרך ההתבטאות. אני אומרת לא פעם דברים רדיקליים בהלכה, אבל הקשב לדעות שלי נוצר כי אני מנסה להקפיד על התנהגות אנושית נעימה. אף אחד לא אוהב ששמים לו אגרוף בפרצוף. חוץ מזה, זה עוזר שאני מדברת את השפה ההלכתית. כמו שאת מזהה בקלות מי דובר אנגלית, כך גם בתחום ההלכה קל מאוד לזהות את מי שמזייף. ברגע שקולטים שאת מדברת היטב את השפה ההלכתית, מבינים שלמדת, שחשוב לך להתמצא וליצור שינוי בכפוף למערכת הכללים הזו. מעבר לזה, כנראה מרגישים שזו לא פוזה. כשאני מדברת על אישה עגונה, אפשר לראות שהיא יותר מאחותי. הכאב שלה אוכל אותי".

סתירה בין ההלכה למציאות

הדרך של פיוטרקובסקי, 48, לעמדתה הנוכחית, רצופה בתחנות מתבקשות יותר ופחות. היא נולדה להורים ניצולי שואה, בת שלישית מתוך חמש בנות, שאחריהן גם הגיח בן זקונים. ביתה תמיד היה יוצא דופן. הוריה הפנו עורף לנוחות, ובחרו באתגרים חברתיים. עד גיל 10 היא גדלה באשדוד של ימי העלייה ההמונית, ואז עברה לירושלים. היא למדה בתיכון פלך, שבראשו עמדה אז פרופ' אליס שלווי, מחלוצות הפמיניזם הדתי ומייסדת שדולת הנשים. כמי שהחלה ללמוד גמרא בחברת אבא שלה כבר בגיל 9, פלך התיישב על פיוטרקובסקי בול.

היא שירתה בצבא כמורה חיילת בקריית שמונה, ומשם פנתה ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת בר אילן בתלמוד, בהיסטוריה של עם ישראל ובפילוסופיה. אחרי מבחן מיוחד אישרו לה ללמוד תלמוד עם הבנים. "ההפרדה היא לא מטעמי צניעות", היא מבהירה, "אלא פשוט מפני שהבנים באים עם רקע והבנות לא". ב-1988 היא חזרה לפלך, הפעם כמורה. בהמשך היא גם עמדה בראש מדרשת לינדנבאום. במקביל היא השלימה תואר שני בתלמוד באוניברסיטת תל אביב. התזה שלה עסקה בעמדת ההלכה ביחס לנשים והנחת תפילין.

כבר מגיל צעיר היא מצאה סוגיות דתיות שגרמו לה לזוז באי נוחות. היא לא אהבה את התיוג התלמודי של "חירש, שוטה וקטן", שלישיית המאותגרים שנדחקים לשולי החברה על רקע אי מסוגלות הלכתית. היא גם כאבה את התנהלות בתי הדין הרבניים בענייני גיטין. כל זה גרם לה לחשוב שמשימתה המרכזית היא גישור התהום שנבקעה בין מי שבחרו לחיות חיים הלכתיים ובין המציאות המודרנית שבתוכה הם מתנהלים.

"את רוצה לשמור הלכה, אבל יש לך בעיה עם טיפולי פוריות? ההלכה צריכה לתת לזה מענה. ההלכה מקורה במציאות אחרת באופן מהותי, ולכן אין ברירה, צריך להסתכל למציאות בעיניים ולפתח את ההלכה כמענה למציאות שמתהווה. לדוגמה, סוגיית תרומת האיברים. באינטואיציה היה לי ברור שאם ניתן לאפשר תרומת איברים לפי ההלכה, לא רק שזה מותר, זו מצווה. אז שקעתי לתוך הנושא ולמדתי אותו. ומאז אני מטיפה לזה. הולכת לקהילות דתיות ונותנת שיעורים הלכתיים בנושא".

אלא שכל התמרונים העדינים בסמטאות הציונות הדתית נדחקו הצידה בארבעה בנובמבר 1995. "המפץ הגדול", היא מכנה את היום. "רצח רבין הביא אותי להבנה כואבת שההלכה הפכה להיות בשירות הרצח, הרשע. הבנתי שההלכה מדרדרת, ושלא מעטים מנושאי דבריה הפכו למחללי שם שמיים. להלכה יש כוח להיטיב ולשבח, אבל זה לא קורה".

פיוטרקובסקי הגיעה לשתי תובנות. "פתאום הבחנתי שיש פה קבוצה נוספת של צרכני הלכה, אלא שהם עושים זאת בעל כורחם. כל אזרח במדינה הזו, מעמדו האישי נקבע על-פי ההלכה. את רוצה להתחתן? את צריכה לעשות את זה כמו שההלכה אומרת. את לא רוצה? תצטרכי לנסוע לקפריסין.

"אנחנו נמצאים במצב היסטורי שלא היה מעולם: מדינה ריבונית של יהודים, שקבעה לעצמה שבנושאים מסוימים חוק ההלכה הוא חוק המדינה, ושרוב היהודים המתגוררים בה מכריזים על עצמם שאינם כפופים להלכה. אם רב החליט במאה ה-16 שככה יעשו מעתה ואילך, כי יש תקנה חדשה, כל אנשי הקהילה אמרו הן, וזהו. אבל כשאני מחליטה שחוק המדינה הוא חוק ההלכה, ויש פה אזרח שלא קיבל את זה עליו, החוקים האלה נראים לו בלתי הגיוניים ולא מתאימים להוויית המציאות שהוא חי בה. לא רק שנוצרת פה סתירה מהותית בין רוח ההלכה למציאות, נעשה פה משהו יותר חמור בעיניי, בלתי נסלח, וזה חילול ה'".

היא שולפת את הדוגמה הקלאסית, מאולם בית הדין הרבני: "זה לא יעלה על הדעת שאישה שרוצה להתגרש ויש לה סיבות מצוינות לכך, עדיין צריכה לחכות שהגבר ייתן לה גט. או עד שהיא תשחד אותו. זה חילול ה' נורא.

"המצב הזה תלוי בשני דברים: הראשון, גוף ההלכה. יבוא אליי דיין מבית הדין הרבני ויגיד לי: 'מלכה, מה את רוצה? זו ההלכה'. אני אומרת: זה דבר שאנשי ההלכה צריכים לעבוד עליו ולשנות אותו. והדבר השני הוא התפקוד בפועל של סוכני ההלכה במדינה. רבנים, דיינים. אנחנו צריכים לדאוג לכך שההלכה תיושם בצורה הכי מתחשבת שיש. וזה לא קורה.

"את יודעת כמה טלפונים אני מקבלת בענייני הלוויות? נסי לחשוב רגע, חס וחלילה נפטר לך מישהו, את כולך דואבת וכואבת. את רוצה לומר קדיש, את רוצה להספיד. באה איזו מערכת חוקית שאת לא מבינה את ההיגיון שלה, לא רלבנטית לחיים שלך, ואומרת לך: 'את לא מדברת'. מישהו בעולם הזה יכול לסתום לך את הפה חוץ מההלכה? זה דורש טיפול שורש".

חילול במקום קידוש

התובנה השנייה שאליה הגיעה פיוטרקובסקי נוגעת לייצוג של ההלכה בחיים הציבוריים. "על כמעט כל נושא שאנו דנים בו, גם אם אין לו היבט הלכתי מובהק, יש להלכה מה לומר. לא רק על נושא כמו השבת הציבורית, אלא גם על נושאים כמו פדיון שבויים או הלנת שכר. ובמקום לומר את הדברים מאירי העיניים, לא במובן המתנשא אלא במובן של מקורות השראה, של קריאת כיוון - ביותר מדי מקרים אנחנו לא מחמיצים את האפשרות לעשות חילול ה' במקום קידוש ה'. יש מי שהפכו את זה לאמנות".

מה למשל?

"הנשיא קצב נשפט. במקום שהרבנים ישתמשו בזה כמנוף לדבר על עבירות מין ולהגיד שזה עניין שחייבים לטפל בו, לא! כמה רבנים, מחללי שם שמיים בפרהסיה, מוציאים מכתב לתמוך בקצב. מנצלים כל הזדמנות כדי להראות עד כמה ההלכה מכוערת. וזה שקר. זה לא נכון".

יהיו מי שיגידו שאת מתאמצת למכור את פניה המתקתקות של ההלכה. מנסה להוכיח לכל החילונים יפי הנפש שגם הדתיים נאורים כמותם. אבל מה לעשות, לפעמים ההלכה לא נחמדה.

"נכון. ולזה אני עונה שתי תשובות. מי שהחליט שההלכה היא אורח חייו, אענה לשאלה הלכתית שלו: זו ההלכה. כואב לי שאני מקשה עלייך, אבל לא תוכלי לטבול הערב, רק מחר. אבל ברגע שהעם היהודי היושב בציון ברובו מנוכר, ואפילו מתעב את כל מה שנראה בעיניו כערך יהודי, אז זה דור שרב בו חילול השם. וכל מי שרק יכול, לא רק שמותר לו, הוא חייב לעסוק בקידוש ה'. תשאלי אותי מה ההגדרה של חילול ה' או קידוש ה'".

מה ההגדרה?

"ההגדרה היא בדיוק מה שאת אמרת: 'מה יאמרו עליי?'. כך קובעת הגמרא במסכת יומא, דף פ"ו עמוד א: 'היכי דמי חילול ה'".

ובעברית?

"איך זה המצב של חילול ה'. ומה התשובה של הגמרא? תשובות ודוגמאות של רבנים שאומרים 'כגון אני'. אם אתנהג בצורה לא ראויה, אם יחשדו שלקחתי בשר מהמוכר בלי לשלם, אז יגידו: 'מה, הוא חושב שבגלל שהוא רב הוא יכול לא לשלם?'. דוגמאות כאלה. האינדיקציה בה"א הידיעה למעשה אם הוא קידוש ה' או חילול ה' הוא: מה יגידו. ואני לא מתביישת בזה".

לפי מה שאת אומרת, יש היגיון בפיתוח הלכה אחת למי שקיבלו עליהם לחיות לפי ההלכה, ועוד ענף הלכה לייט לכל השאר?

"כל רב ישר יאמר לך שאין הלכה זהה לשני אנשים ולשני מקרים. את יכולה לשאול אותי שאלה זהה לשאלה של חברה שלך - ואותך אשאל מספר שאלות, ועל-פי התשובות שלך אפסוק דבר מסוים, ואיתה אברר דברים ואפסוק לה משהו אחר לגמרי. לדוגמה, אדם שאומר 'אני אוכל כשר בגדול, אל תגזימי בפרטים', שואל אותי איך להסתדר בטיול בדרום אמריקה - אני אדריך אותו הדרכה מסוימת; ואם ישאל אותי הבן שלי, שחשוב לו להקפיד, אומר לו משהו אחר.

"כל איש הלכה יאמר לך שההלכה היא תלוית משתנים והיא נקבעת באמת בכל מקרה לגופו. אז יכולים להגיד שאני מתחנפת לחילונים. בסדר. אם הייתי באמת רוצה להתנחמד, אף אחד לעולם לא היה יודע שעמדותיי ימניות. אבל אני לא מתביישת. בכל ראיון עיתונאי אני אגיד שההתנתקות הייתה פשע מתועב, ולא מעניינים אותי לא חבריי השמאלנים ולא חבריי אנשי התקשורת. כשיש לי את האמת הפנימית שלי, אני אומרת אותה. ואם האמת הפנימית שלי היא שצריך להרבות בקידוש השם, אז אני אעשה את זה גם אם יגידו עליי שאני נחמדה".

"אין יצר הרע"

כשפיוטרקובסקי אומרת "אני אפסוק" ושולפת בקלילות ציטטות תלמודיות פלוס מראה מקום מדויק, היא גורמת ללא מעט אורתודוכסים לכחכח בגרונם. נכון, בשני העשורים האחרונים נכנסו עוד ועוד נשים דתיות לבתי המדרש, אבל ברוב המקרים הן עשו זאת בראש מורכן, כתחביב לשעות הפנאי, כאמצעי להעביר את הזמן עד החתונה או בין הילדים. וגם אם במקרים נדירים מאוד הן הפכו את תלמודן למקצוע, רובן נזהרו מלבחוש בסירי ההלכה, שהמשיכו להיתפס כטריטוריה גברית בלעדית.

"התחלתי מאפס", מודה פיוטרקובסקי. "אחרי רצח רבין עשיתי רשימה של נושאים שכואבים לי, ופירקתי אותם לתתי-נושאים. תחילה רשמתי ערבות הדדית. אחר כך רשמתי מצב בתי הדין הרבניים, תהליכי גיור, כל הנושאים של הלכה ורפואה. קחי את הנושא של הפלות. פשוט התחלתי ללמוד".

אבל הספרים לא הספיקו, ופיוטרקובסקי ביקשה עזרה מכמה רבנים סביבה. "ואף רב בחיים לא אמר לי 'בשביל מה את שואלת אותי? מה את עושה עם זה?'. את תשמעי אותי אומרת הרבה דברים קשים על החברה הדתית, אבל תמיד קיבלתי עזרה בפה מלא, בנפש חפצה, במלוא הרצון. תמיד".

פיוטרקובסקי מעידה שהיא גזרה על עצמה ללמוד את הנושאים שבחרה לעומק-עומקיהם ולרוחב יריעותיהם. "שכשאתבטא, לעולם רב לא יוכל להגיד 'על מה היא מדברת?'". ובאמת, מלבד הרמת גבה פה ושם, רוב הרבנים משוחחים איתה בגובה העיניים. גם בפורום תקנה, שבו היא חברה מאז הקמתו. "הייתי מבינה אם היו מתייחסים אליי לא בביטול, אבל בחשדנות", היא מודה. "יש בפורום תקנה גדולי תורה אמיתיים, שיכלו בצדק להגיד: 'טוב, הבחורה היא אוטודידקטית נהדרת, אבל מה זה מול השישים שנה שלי בישיבה?'. וזה עד היום מדהים אותי, שכשאני מתבטאת בהלכה, מעולם מישהו לא אמר לי: 'סליחה, מה את בכלל מדברת בתחום הזה'. להפך. ההתייחסות שאני זוכה לה היא עניינית. יכולים לחלוק עליי. 'הרשב"א לא הבין את הסוגיה כמו שאת מבינה'. בסדר. אבל הדיון ענייני לגמרי".

אזכור פורום תקנה מבקש הרחבה בפרשת הרב מוטי אלון, אבל פיוטרקובסקי אומרת שאנשי תקנה קיבלו על עצמם לשתוק בנושא. היא כן מוכנה לומר, שלדעתה הציונות הדתית עוד לא התגברה על השבר שיצרה הפרשה. "כי השבר נעוץ בדבר הרבה יותר בסיסי, וזה היחס שלנו לגוף, ליצר וליחסים בין המינים. אנחנו מגדלים ילדים במאה ה-21 עם כל האתגרים שהמציאות מזמנת, ומתנהלים כאילו אנחנו בקהילה יהודית בפולין במאה ה-16. אין גוף. אין יחס לגוף. לא מדברים על ההבדל בין טיפוח הגוף לפרובוקטיביות מינית. מה זה יצר. בחברה הדתית יצר זה אוטומטית יצר הרע. אפילו שאין יצר הרע, יש דרכים רעות להשתמש ביצר".

מה המסקנות שלך מהפרשה?

"המסקנה הראשונה היא שלא משנה מי הבן אדם, אחרי הכול הוא בן אדם. עם תשוקות ותאוות. אבל ברגע שהציבור נותן לו מעמד של קדוש-על, יותר קשה לו-עצמו להישיר מבט אל מי שהוא ולנסות לתקן את דרכיו. זה לקח שהציבור צריך ללמוד. וזה קשה. זה משבש הרמוניה. אבל ראייה מורכבת היא מה שמעיד על כך שאדם הוא בוגר. בנושאים רבים מדי החברה שאני משתייכת אליה לא מסוגלת להתבוננות בוגרת במציאות. זה נשמע מאוד מתנשא, אני יודעת".

"יש לנו תפקיד"

אחד הנושאים שאיתם היא פחות מיושרת עם הזרם הרבני, גם עם זה הנחשב מתון, הוא נושא תכנון המשפחה. שם קוד לשימוש באמצעי מניעה ולא מסיבות רפואיות. היא-עצמה נישאה בגיל 21 והפכה לאימא בגיל 22. "במסלול המוכר של הדוסיות", היא צוחקת. היא מתגוררת בתקוע, ויש לה חמישה ילדים: סטודנט, חייל וחיילת, ושתי נערות. זה לא מפריע לה לערער על סבירותו של טרנד נישואי הבוסר, שגוררים אחריהם הורות בוסרית לא פחות.

"במציאות של ימינו זוג חייב לתת את דעתו על תכנון המשפחה", קובעת פיוטרקובסקי. "המציאות השתנתה, מעמד האישה השתנה, לא עוד הסדר החברתי המאוד מובהק - את מגדלת ילדים, אני מפרנס - המצב הכלכלי השתנה. זו ממש חובתם של בני הזוג לתכנן מתי ילד ראשון, מתי שני. לפי ההלכה המוכרת לי, לא רק שזה לא אסור לתכנן משפחה, זו חובה. בנוסף לכך, זה ממש לא עניינו של הרב להגיד לי כמה ללדת, מתי ולמה.

"אם זוג בא להתייעץ איתי, אני לא אגיד לו: 'קחו חודשיים ותחזרו אליי לקבל אישור דחייה לעוד חודשיים'. אין לזה שום בסיס בהלכה ומקומם אותי לשמוע את זה. את יודעת כמה בחורות דתיות מגיעות אליי? 'לא רציתי', 'לא חלמתי שבגיל 22 יהיה לי ילד'. רוב הזוגות המרוסקים שאני מטפלת בהם, הם אנשים נורמטיביים שבגיל 27 קורסים מלגדל שלושה פיצקלך, להתחיל חיים מקצועיים במקביל ולדאוג לפרנסת המשפחה. זה בלתי נסבל. העולם היום נעשה כל-כך הרבה יותר מורכב, וגם ההלכה חייבת להפוך למורכבת".

את עמדתה היא מבססת על המושג ההלכתי "שיהוי בקיום מצווה". "מלשון להשהות", היא מבהירה. "נגיד שאימא שלי מתקשרת אליי באמצע יום עבודה ומבקשת שאביא לה תרופות. לכאורה, 'מצווה הבאה לידך, אל תחמיצנה'. אבל אם אסע באמצע העבודה, אעשה זאת בלחץ, אתעצבן שהפריעה לי, לא אשב איתה דקה כי אני ממהרת. דווקא כדי לעשות את המצווה בצורה משובחת, עדיף לעשות זאת אחר הצהריים. אני דוחה את קיום המצווה מתוך מוטיבציה לעשות את זה נכון. אותו דבר בתכנון המשפחה. חייבים בפרו ורבו מרגע שאפשר ללדת? אז למה בנים לא מתחתנים בגיל 14? למה בנות לא מתחתנות עם קבלת המחזור? הרי יש פה 'מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה'. מה זו השטות הזו?".

למה הרבנים מייעצים בנושא כל-כך פרטי?

"כי זו נקודת כוח. שליטה. אני שואלת רבנים: 'אתה מייעץ בתכנון המשפחה? מתי בפעם האחרונה היית בבית שעה בשעת אחר הצהריים? אתה יודע מה זה לחתל ביד אחת ולתת אוכל לילד אחר ביד השנייה?'. זו המחשה קריטית למה כל-כך חשוב שתהיה חשיבה נשית בתוך עולם ההלכה. אני יודעת מה זה להיות אימא. אני מדברת פה כמי שהאימהות היא שורש חייה, וכמי שכל ישותה שואפת לשמירת ההלכה. אז שאף אחד לא יגיד שאני מזלזלת בהלכה. להפך. זו דוגמה נהדרת לכך שאני מדברת בשני הכובעים, שקריטי שיהיו עוד נשים שיחבשו אותם. דוגמה לנושא הלכתי שקריטי שדווקא נשים המצויות בהלכה יתבטאו בעניינו".

הטענה המסורתית היא שלא צריך חשיבה נשית בהלכה, כי גדולי הפוסקים היו נשואים לנשים ואבות לבנות, והם ייצגו את העמדה הנשית היטב בתוך ההלכה.

"אבל אישה לא הייתה אז פרטנר לליבון סוגיות הלכתיות. אני יכולה לדמיין בקלות את הרב ליכטנשטיין חוזר הביתה ושואל את אשתו, שיש לה דוקטורט בעבודה סוציאלית, שאלה הלכתית שהוא נשאל. כי הוא מעריך את אשתו כאישה חושבת, כאשת מקצוע. אבל רב במאה ה-12 יחשוב: 'מה את מבינה? את תלית כביסה הבוקר. אלה היכולות שלך'. הוא כלל לא רואה באשתו אשת שיח לנושאים האלה.

"אין לי הוכחות לזה, אבל אני חדורת תודעה שאם נולדתי בדור שנולדתי, ואם זכיתי שאבא שלי שם לב שאני כמהה ללימוד; וזכיתי ללמוד בדור שיכולתי להתפתח, זה לא מקרה. אנחנו לא נולדנו לנוח וליהנות מדף גמרא. יש לנו תפקיד. כולנו מחויבים בתיקונו של עולם".

אולי, אם כבר נשים נכנסות לשדה ההלכתי, היה מקום ליצירת הלכה נשית, אלטרנטיבית?

"במישור האמוני, כמו שאני מאמינה בבורא עולם, אני מאמינה שאלה כללי העבודה שניתנו לנו והם מחייבים אותי. ומעבר לזה, אני משוכנעת שבארגז הכלים ההלכתי יש כלים להתמודדות עם המציאות שאנחנו חיים בה".

"אימא בשקט, אימא בשקט"

פיוטרקובסקי מסייגת. "יש רק נושא הלכתי אחד שאני מודה שאני לא רואה איך אני פותרת אותו: יחסים חד מיניים. בעיקר בין גברים. כשבא אליי בחור ואומר שיש לו נטייה חד מינית, אבל הוא רוצה לשמור הלכה, אין לי מה לומר לו. אני לא יכולה לומר לו 'תתנזר כל חייך', או 'תחיה עם בחור ללא יחסים אינטימיים', או 'תחיה באופן מלא עם בן זוג', משום שבכל אחת מהאפשרויות הללו ישנן בעיות הלכתיות כבדות משקל. כך שאת מבינה שאין לי מה לענות לו, אבל אני מלווה אותם".

לאן?

"אני אומרת להם ביושר מה שאמרתי לך. אני שותפה לוועדה שהקים ארגון הו"ד (הומואים דתיים). אני במקביל מנסה לשכנע את חבריי הרבנים לשבת ולדבר על זה. אבל להוציא את הבעיה הזו, על כל בעיה שתציגי בפניי אני אגיד, שיש בכוח כללי הפסיקה להתמודד עם מציאות מתחדשת".

מה עם שיתוף נשים בבית הכנסת?

"יכולנו להגיע היום בכלים הלכתיים למצב שנשים הרבה יותר מעורבות בחיי בית הכנסת. גם עלייה לתורה, גם חזנות, גם התעטפות בטלית. אם כי לא נראה לי שיתירו לומר דבר שבקדושה כמו קדיש, שלא בנוכחות עשרה גברים. אבל הדרך הפוליטית לשם עוד רחוקה".

זה מחסום פוליטי או סוציולוגי?

"גם וגם. הפוליטיקה בנויה בהתחלה על סוציולוגיה. כשאני אמרתי קדיש על אימא שלי, לפני חמש שנים, הבנות שלי קברו את עצמן בבית כנסת. למרות הדימוי שיש לי כאשת הלכה, שעושה הכול תקין. עוד הרבה קודם העברתי שיעורים בבית כנסת. אבל כשאמרתי קדיש, הן הגיבו ב'אימא בשקט, אימא בשקט'. אמרתי את זה סופר בשקט. וכל ערב שבת הן שאלו אותי: 'למה את צריכה את זה?".

למה באמת?

"אני אגיד לך את האמת, זה לא היה לי קל. את עושה משהו שאת משוכנעת בנכונות ההלכתית שלו, את משוכנעת בנכונות הערכית שלו. זה לעילוי נשמתה של אימא שלי. מה השאלה? אבל זה לא היה קל. אורחים באים, שואלים, זו פרובוקציה כאילו".

זה מדהים: גם ללמוד גמרא כשלמדת גמרא היה פרובוקציה. וגם לעסוק בפסיקה זו פרובוקציה. אבל בבית כנסת את מרכינה ראש.

"את מחדדת את זה מאוד יפה. כשבאו לאבא שלי ואמרו לו שלא ייתנו לו יותר עליות בבית הכנסת כי הבת שלו לומדת גמרא באוניברסיטה, והוא אמר: 'מלכלה, אל תשימי לב' - אני לא הבנתי מה רצו ממנו, מרוב תום. וזה לא הפריע לי. וכשהתחלתי עם הלכה והייתה ביקורת, לא הפריע לי. אבל בבית כנסת זה אחרת. אני מקווה שכמו שהנחלנו לבנות את עניין הלימוד, כך בבית כנסת, בעוד עשר שנים אם בת תצטרך חלילה להגיד קדיש, היא תרגיש בנוח עם זה. אבל לי זה לא היה קל".

את חושבת שהציונות הדתית לפני פיצול?

"היא כבר בפיצול. אני לא מרגישה שיש לי בסיס ערכי מוסרי משותף עם פלג מאוד רחב של מה שנקרא הציונות הדתית ההיסטורית. אני לא בעד ההפרדה הנוירוטית בין גברים לנשים, אני לא יכולה להתיישר לפי החומרות שלהם, אני לא יכולה להזדהות עם היחס שלהם למדינה, אפילו שיש לי לא מעט ביקורת על המדינה. אני גם לא יכולה להזדהות עם הפוקוס שהם שמים על מצוות שבין אדם למקום מול מצוות שבין אדם לחברו. הילדים הבוגרים שלי טוענים שאין לי ציבור. הם אומרים: 'אימא, תודי ביושר, את רוצה לחשוב שהדרך שלך היא להמונים. שיש לך המון פרטנרים מבין הרבנים והמחנכים. רוצה לחשוב'.

ומה את עונה להם?

"כשאני רואה מה קרה בממלכתי דתי ובבני עקיבא, אני נאלצת להודות שהם צודקים. בניגוד להורים שלנו שבאמת חשבו שאפשר לשלב שילוב אמיתי של תורה עם חיים מודרניים, וככה גידלו אותנו, אנו מתפלגים בין קבוצה שחושבת שתורה היא הדגל שלה, תוך בדלנות, תוך דחייה של כל ערך תרבותי מודרני; ומולה קבוצה שתורה זו דרגה ב' בחיים שלה. וזה כואב לי".

למה הפיצול הזה רע? מי אמר שכולם חייבים לחתום על אותו סולם ערכים?

"הפיצול בעייתי כי הוא ריסוק של החלום".

גם בדיון סביב הצוערים בבה"ד 1, טענת שמבחינה הלכתית הם היו צריכים להישאר בהופעת השירה, בין השאר בגלל סולידריות עם חבריהם לנשק. למה הדבק הזה כל-כך חשוב לך?

"במדינה חייב להיות מצב שכל אחד חי על-פי אמונתו, אבל יש מבנים שאם לא תהיה בהם סולידריות, אז לא נהיה פה. צריך לאפשר לחיילים הדתיים לחיות על-פי אמונתם, ונותנים להם. אין שום בעיה להיות חייל דתי בצבא. שום בעיה. שירת הנשים בבה"ד 1 היא דוגמה של הפיכת הטפל לעיקר. את הצדקנות הפכנו לעיקר ואת המטרה של שמירת הצבא הפכנו לטפל. שלא לדבר על כך שמבחינה הלכתית היה אסור להם לצאת".

כי הם הלבינו את פני השרות?

"בעיקר. לא הייתה שום סיבה שייצאו, ואם אין שום סיבה, אז זה שאתם יוצאים, זו הלבנת פנים. הם עברו על 'ואהבת לרעך כמוך'".

או שכמו שאת מרגישה מוזר לומר קדיש בבית כנסת, בשביל בחורים שגדלו בישיבות ובהסדר, שירת נשים היא כמו ציפורן על לוח. חוויה של תלישות גמורה. הם לא שמעו מעולם אישה שרה.

"זה ממש לא נכון. הם שומעים רדיו. שלא יבלבלו את המוח. הם חיים במדינה הזו. הם לא חרדים. ודבר שני, בדיוק מצאת את מקום כאבי. שזה העיקר של חיי החיילים האלה, שלא לשמוע שירת נשים. במקום ללמד אותם איך לשמור על יחסים בין המינים בצורה שפויה ומאוזנת, אנחנו הפכנו אישה לדמון. ותראי לאן זה מגיע: אבות לא יכולים לראות ילדה בכיתה ג' מופיעה ושרה. מה, אנחנו פדופילים? היצר כל-כך מפחיד אותנו, שאנחנו כולאים וכולאים וכולאים, ומדמיינים שזה מה שיעזור לנו".