"אני אבא לשבעה ילדים - זה המקצוע העיקרי שלי"

רשף לוי מתאר איך מנווטים משפחה ברוכת ילדים, מסביר מה ההבדל בין התפקיד שהוא ממלא והתפקיד של אשתו, ומגלה מה הוא לוחש לכל ילד באוזן לפני השינה

רשף לוי הוא מסוג הגברים המעצבנים. מפוצץ בחוש הומור מלא באידיאלים, באומץ להזיז הרים ובאמביציה להצליח. וזה עובד לו. אולי זו העובדה שבעורפו נושפים מטפורית שבעה ילדים ושלכלכל בית של תשע נפשות מצריך לגייס את מרב היצירתיות.

הוא מופיע שלושה ערבים בשבוע, כותב ויוצר את העונה החדשה של "הבורר", ועל הדרך כותב מחזה שבו יופיע וכותב וגם לאחרים. אין לי מושג איך הוא עושה את זה.

אולי זו הגישה החיובית, כי אצל לוי החיים הם יותר מאשר הישגים, מספרים ותוצאות. דרך ההומור הוא מכיל את הכאב, מפרק את המורכבות של החיים, וזועק החוצה את התסכול. אולי הוא לא רואה את עצמו ככה, אבל בעיניי הוא הגבר האולטימטיבי - שיודע לעטוף הכל בעטיפה המצחיקה ביותר שיש לו בארסנל. הצחוק הוא גם דרכו הייחודית להעביר את המסרים הנוקבים ביותר דרך אגרוף בבטן הרכה של כולנו.

בשורה התחתונה אני אבא לשבעה ילדים. "זה מה שאני מגדיר כמקצוע העיקרי שלי. הבעיה המרכזית היא שזה מקצוע לא מכניס במיוחד, בעיקר מפסיד כסף, ואין לך שום סיכוי שלא להיכשל. כי בסופו של דבר בעוד עשרים שנה הם יסננו אותי כשאני אתקשר אליהם ויגידו 'אין לי כוח לחפירות שלו עכשיו'".

שבעה ילדים זה מפעל לא יצרני. "ארוחות ערב אצלנו בבית נראות כמו ערב ב'ארומה', כשהקופאי צועק: 'יוגב, סנדוויץ' חלו*מי'. אנחנו כבר לא נלחצים כמו פעם אם הילד נופל או מקבל מכה. מבחינתי, אם יש דופק אין סיבה לקום, כי הנשימה בדרך כלל חוזרת מעצמה. אנחנו נוסעים באוטו מאוד גדול - שישה מקומות, כשילד אחד תמיד מגיע אחרינו בטרמפים, ובערך מחמש בערב אנחנו מנסים לשכנע אותם שכבר מאוחר וצריך להתארגן לישון".

גם כשיש לך שבעה ילדים, יש לך רק שני ילדים קטנים. "זה תמיד רק שניים קטנים, כי הגדולים זה כבר סיפור אחר. מרגע שהם מתקלחים לבד ויודעים להסביר למה הם בוכים, זה הרבה יותר פשוט. בייחוד שבשלב מסוים יש לך יכולת להעניש אותם עונשים שהם מפחדים מהם, מה שגורם להם לפעול כמו שאתה רוצה".

כל ילד נולד עם אישיות משלו ואתה לא יכול לשנות אותה - רק לא לקלקל. "הדבר היחידי שאני עושה זה לטעת בהם את התחושה שהם יכולים להיות כל מה שהם ירצו, כשבלב אני מתפלל שהם ירצו רק דברים שמתאימים להם".

אני מקווה שהם שיהיו מאושרים ויספרו לכולם שזה בגללי. "כל ערב לפני שהילדים נרדמים, אני לוחש להם באוזן שהם הכי יפים בעולם, שהם הכי חכמים בעולם, ושהם יכולים להגשים כל חלום שאי-פעם יהיה להם".

החיים הם גלגל. "מעבר לגנטיקה שהעברתי להם (לשלושה מהם עין עצלה, לגדול הלבנת שיער מגיל 12), לכולם כישרון משחק שהם מנצלים כדי להתחזות לחולים בבוקר שיש להם מבחן. כולם מורדים באופיים ולא מקשיבים למה שאני אומר".

אם אין דמעות וסחיטה רגשית, הם לא מקבלים שום דבר. "שום דבר לא בא בלי עבודה קשה, זה עיקרון מאוד ברור אצלי. אני מאוד נחוש בדרך שבה אני מחנך אותם. לדוגמה, אני, כמו רוב ההורים בארץ, לא קונה להם דברים מיותרים כמו אייפד או אייפון, אלא אם הם בוכים ומספרים שלכל החברים שלהם יש. ככה הם לומדים מגיל צעיר איך העולם מתנהל".

מעצבן אותי חוסר היכולת שלהם להבין את הקשר בין האוכל שהם אוכלים והעבודה שאני עושה. "אני מופיע הרבה בערבים בכל מיני הופעות מכורות מראש וקופות פתוחות בסופי שבוע (לוי יופיע ביום שישי הקרוב, 1.6, ב-22:30, באולם זוהר בקריית טבעון). בשאר הזמן אני בבית, כותב את 'הבורר' או עובד על סרט חדש, ואת זה אני עושה כשהילדים מסביבי. אני כמו שרת, או כמו עובד כללי של החברה, ואשתי זה ההנהלה הבכירה והדירקטוריון".

אנחנו דור של הורים פחדנים. "הילדים לא עושים שום דבר. לא נוגעים בסכין מטבח. הילדים שלנו יתגייסו ובתורנות מטבח הראשונה יגידו להם 'תחתוך סלט', והם יענו: 'אבא עוד מעט יבוא ויחתוך, זה מסוכן מדי בשבילי'".

חרטות בחינוך זה בעיקר עניין נשי. "לעומתן, גברים נוטים להאשים את הילד בכל דבר. זאת נטייה שלנו לבנות לעצמנו קו הגנה: 'אם הוא לא אכל צהריים זה לא בגלל ששכחתי לבשל או לשאול אותו, זה בגלל שהוא לא אמר שהוא רעב. נכון, הוא בן שמונה חודשים, ועדיין לא מדבר, אבל שלא יבוא אליי בטענות אם הוא לא גאון ורבלי'".

אנשים מאוד מוטרדים בענייני דמיון לילדים שלהם. "כשילד נולד זה כמו קלסתרון שעובר מיד ליד בין הדודות במשפחה, שמנסות לפענח למי הוא דומה. במשפחה שלי לא היינו זקוקים לפריצת דרך בחקירה - כולם יוצאים שכפול גנטי של אשתי. יש בזה גם צד מרגיע: אם אחד מהם חס וחלילה יצטרך השתלת כליה, ברור לי שרק היא תתאים".

מוות זה חוסר צדק משווע. "הידיעה הברורה שנמות גורמת לי לחיות את החיים כאילו כל יום הוא מתנה שצריך להספיק למצות אותה".

רגע פרטי

יומולדת כפול 5

הבן הגדול שלי כבר בן 3. וואו. רצה גורלו והשנה נפל התאריך על יום הזיכרון. החלטנו לדחות את הבשורה לילד ביום אחד, כי גם ככה תפיסת הזמן של בני גילו היא לא משהו (ואם אני טועה, אז הוא כבר יתחשבן איתי בלאו הכי בעתיד, וממילא בפעם הבא שתהיה חפיפה בין התאריכים הוא יהיה מספיק גדול להתבאס מהעיתוי בעצמו).

אז החלטנו על אירוע מצומצם מאוד, שיצא משליטה והתפתח באופן עצמוני לחמישה אירועים בסדר גודל קטן שהתפרסו על פני שבוע. באיזה שלב בחיים חגיגות יום ההולדת הפכו לפסטיבל מתגלגל? לעתים נדמה שהאהבה לילד עומדת ביחס הפוך לרמת ההשקעה באירוע.

זה התחיל בפארק, נמשך בפארק אחר, ופה עוד ארוחת ערב ושם גלידה עם חברים, והסתיים בפינאלה הגדולה של הגן. אבל רגע, מה אני מבלבל את המוח. א' בני היקר, אין שום מאמץ שלא שווה את החיוך הכובש שלך אחרי שהצלחת חמש פעמים לכבות את הנרות על העוגה בנשיפה אחת. מזל טוב.

צרו איתנו קשר *5988