אפילו לא עוד שקל אחד

הרעיון להעלות מסים מעיד שלא הושקעה יצירתיות ולא חשיבה אסטרטגית

הקולות הנשמעים במסדרונות האוצר להעלאת המסים לא רק שאינם צו השעה, אלא להפך - מבוססים על תפיסה שגויה מיסודה. אם קברניטי המשק ישקיעו ולו מעט בחשיבה "מחוץ לקופסה", הם יגיעו בעצמם לתובנה שניתן לנהל את תקציב המדינה מבלי להעלות מסים, אפילו לא בשקל אחד. אמנם, הגידול בגירעון מדאיג ודורש התייחסות מיידית, אבל סוף מעשה באסטרטגיה תחילה.

לפני כשנה נשמעו כאן זעקות המחאה, שהגיעו עד לחלונות הגבוהים וזכו להתייחסות פוליטית ומקצועית. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והשרים השכילו להבין שאת העיוותים יש לתקן ושהגיעה העת לפעול לצמצום הפערים החברתיים, באמצעות חלוקת הנטל הסוציו-אקונומי בצורה שוויונית יותר.

ראש הממשלה, שדיבר על החשיבות של הקלות המס לשכבות הביניים, שנעתר במהלך השנה האחרונה לדרישות עובדי המגזר הציבורי (אחיות, רופאים, פרקליטים) לתוספות שכר, ושאימץ את מרבית המלצות ועדת טרכטנברג - קיבל בסוף השנה שעברה החלטות אמיצות, שגררו בעקבותיהן העלאת מסים כבר במהלך שנה זו.

התקציב משקף את מדיניות הממשלה ואת סדרי העדיפויות שהיא רואה לנגד עיניה. לכן, יציבותו מהווה עוגן לחוסנה של הממשלה, לאחריותה ולדבקות במטרותיה, ויש בו כדי להשפיע על אמון הציבור בה ובמערכת הפיננסית, שאנו כה חרדים לה.

נפגע פעמיים

רעיון העלאת המסים, לרבות העלאת שיעור המע"מ ב-1%, מעיד שלא בהכרח הושקעה יצירתיות, ואף לא נערך תהליך חשיבה אסטרטגי. העלאת המסים בלחיצת כפתור - הינה הפתרון הקל, כמו גם העלאת המע"מ באופן גורף.

ראשית, הוא עומד בניגוד מוחלט למדיניות צמצום הפערים החברתיים, שאותה אימצה הממשלה בעצם תמיכתה בהמלצות ועדת טרכטנברג. שנית, המע"מ הינו מס רגרסיבי, שנגבה באופן אחיד מכלל שכבות האוכלוסייה, והעלאה גורפת לא רק שאינה מועילה לשכבות החלשות הזקוקות לסיוע, היא אף פוגעת בהן פגיעה אנושה. שלא לדבר על מעמד הביניים, שבלאו הכי סובל מנטל מס גבוה, שנפגע פעמיים - לא רק מיצירת עומס נוסף, אלא גם מפגיעה בהכנסתו הפנויה, זו שאמורה לתרום להגברת הצריכה, לעידוד הצמיחה ולשיעורי תעסוקה גבוהים.

כך, אותם שני העשירונים העליונים, שמשלמים כ-85% מהיקף המסים, משרתים בצבא ותורמים לתעסוקה - נפגעים שוב.

חשוב לציין כי בתקופת המשבר העולמי, המדיניות הכלכלית הוכיחה את עצמה והציבה את ישראל ביתרון תחרותי מול הכלכלות החזקות, גם ביחס ליעד המרכזי של שמירה על שיעור אבטלה נמוך. ישראל היא אי של יציבות, ולא רק במזה"ת. לעומת מצבן הכלכלי הרעוע של מדינות באירופה ובארה"ב, ישראל מוכיחה את עצמה כחלופה אטרקטיבית עם שיעורי צמיחה חיוביים וחוסן של המערכת הבנקאית.

האם יש דרך אחרת לשיפור המצב? האם ניתן לבחור במתווה פחות מקובל? אולי מומלץ לוותר על העלאת מסים נוספת, ובמקום זאת לקצץ משמעותית דווקא בצד ההוצאות? ללא ספק זהו הפתרון הקשה, אך הוא המתאים יותר. אולם דווקא היום, כשהממשלה נהנית מקואליציה רחבה, הוא אפשרי ויש לראות בו אתגר והזדמנות פז.

אז מה ניתן לעשות בצד ההוצאות? ראשית, לקצץ ב"בשר החי". על ראש הממשלה להוביל קיצוץ אמיץ בצד הוצאות הממשלה, ללא יוצא מן הכלל, כולל תקציב הביטחון. הביטחון הוא סלע קיומנו, אולם לא פחות חשובים הם הנושאים החברתיים. בנוסף, יש להקפיא פרויקטים ובכך לדחות את ההוצאות הצפויות לזמנים טובים יותר.

זאת ועוד. על הממשלה לזרז גביית הכנסות לקופת המדינה. ניתן לעשות זאת בכמה דרכים: ראשית, במקום להגדיל את נטל המס, יש להגדיל את מעגל משלמי המס. נכון עשה מנהל רשות המסים, דורון ארבלי, שעם כניסתו לתפקיד הפגין מנהיגות ודאג לתוספת משמעותית של תקני כוח אדם. צעד זה יתרום לנוכחות מוגברת של רשות המסים בשטח וישדרג את כוח ההרתעה, מה שיגדיל את אוכלוסיית משלמי המס ויקל על המאבק בתופעות ההון השחור. בנוסף, יש לפעול לזירוז הסכמי פשרה בתיקי המס העומדים בערכאות האזרחיות בבתי המשפט, זאת במטרה לזרז את התקבולים ולהגדיל את הכנסות המדינה. מאותה סיבה מומלץ לשקול את הארכת הוראת השעה לגילוי מרצון - המסתיימת בסוף החודש - ואף להעניק הקלות נוספות גם בנושא זה על מנת להשיב "הביתה" את ההון הרב הנמצא בחו"ל. אולי גם הגיעה העת לקבל החלטות באשר לביטול פטורים ממס, שחלקם הפכו למעין "פרות קדושות".

עם מעט חשיבה אסטרטגית, עשויה מדינת ישראל, שהוכיחה עד כה חוסן כלכלי, להפיק תועלת גם מהמצב הנוכחי. הוויתור על רעיון העלאת המסים, לטובת צמצום צד ההוצאות, עשוי לגרום לתוצאה הפוכה ודווקא לתרום לגידול בהכנסות המדינה, שכן עלייה של כל אחוז בשיעור הצמיחה תורמת לגידול של מיליארדים בהכנסות ממסים. אם זה המצב, אולי צו השעה הוא חשיבה אסטרטגית מעמיקה ומושכלת, ולאו דווקא העלאת מסים.

הכותב הוא שותף-מנהל ב-RSM שיף הזנפרץ, לשעבר נשיא לשכת רו"ח