מנהיגים של רעיות ומגדלים

כשהראש נתון לשיגיונות הרעיה, רדיפת ממון וגאדג'טים, מה יועילו התייעצויות?

כשלעצמי, אני לא נורא נבהל מכך שראש הממשלה לא התייעץ עם הקבינט הביטחוני בעניין המשט הטורקי. או בכלל. כשאני עובר על רשימת החברים בקבינט, אני לא רואה שם מישהו שיכול להאיר עיניים, בין של ראש הממשלה ובין בכלל. אדרבה, פנייה אל חבורת הקבינטאים עלולה לגרום רק "בלבול של הנושא", כפי שאומרים האנגלים.

התקלות שעליהן מצביע מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, נובעות לדעתי מבעיות אחרות, שגם בהן עוסק המבקר בימים אלה. למשל, המריבות והמאבקים בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל, ובין לשכותיהם, וכל מה שהם מייצגים. אנחנו רואים בשנים האחרונות שהצמרת הביטחונית-מדינית, בעיקר הביטחונית, מבלה את רוב עתותיה בהתכתשויות כאלה.

כאשר שר הביטחון מוגיע את מוחו האנליטי למטרת הדחתו וחיסולו הציבורי של הרמטכ"ל - ללא כל סיבה עניינית - אתה לא יכול לצפות ממנו לעסוק בצורה יעילה גם בנושאים שעל הפרק. ודאי לא במשט של כמה עשרות תמהונים, כפי שהעריכו רבים, וגם ברק.

עסוקים בענייני רעיות

הרמטכ"ל, כמובן, לא יכול לשבת בשקט כאשר הממונה עליו חותר תחתיו. אז הוא יושב עם יועציו ועם עוזריו על המדוכה. ואל יקל הדבר בעיניכם. לנושאים כאלה מוקדשים שעות, ימים, שבועות. בקשות להיפגש איתם בתקופות אלה בנושאים רלוונטיים - נדחות. הם עסוקים, כך נאמר למבקשים. הם בדיונים, מסבירות המזכירות במבוכה.

לרבים נשמעים הסברים אלה רציניים - נו מה, ברור שראש ממשלה ושר ביטחון הם אנשים עסוקים. הם, המבקשים, לא תמיד יודעים שבמקרים רבים הם עסוקים בתככנות, בתחמון, במאבקי יוקרה, במלחמות אגו, וגם בהקראת שיריו של המשורר הדגול שמואל בן-ארצי, אביה המנוח של הרעיה שרה או בשיטוט במגדלי המגורים של תל-אביב עם הרעיה נילי, כדי לחפש דירה עממית, "כמו כולם".

איך הנשים הפכו לרעיות

השבוע קיבל חוקר המים ד"ר דניאל הלל את פרס המזון הבינלאומי. באחד הראיונות סיפר כיצד זמן קצר לאחר שהוא וחברים ייסדו יישוב חדש, הגיעה למקום מכונית וממנה יצא ראש הממשלה דוד בן-גוריון. מה אתם עושים פה, שאל, והם סיפרו: "אשתי ואני רוצים לבוא לגור פה". והם באו. ולא, זה לא היה במגדלי אקירוב, גם לא בקיסריה, אלא בשדה בוקר.

כמעט בכיתי כשקראתי את הסיפור הנפלא הזה, וחשבתי: ברור שהזמנים השתנו, אבל למה המנהיגים השתנו כל כך? למה נשותיהם הפכו לרעיות?

בהעדר קבינט

בן גוריון הצליח להחליט על הקמת המדינה בלי שהיה לו קבינט או ממשלה. ודאי שהוא התייעץ, אבל לא עם גוף, אלא בעיקר עם אנשים שאפשר היה לסמוך עליהם שהם יודעים על מה הם מדברים. מה שאי אפשר לומר על רוב האנשים שהחוק מחייב להתייעץ איתם.

לפי הידוע, המבינים דווקא התנגדו להחלטה, אמרו שאין סיכוי לעמוד בפני מדינות ערב. כך שבסופו של יום ההחלטה - החלטה מטורפת בחוצפתה ובתעוזתה - הייתה של אדם אחד. אבל איזה אדם.

מבחן של איזו תוצאה?

זאת הנקודה. האדם העומד בראש. המנהיג. כשהראש נתון לשיגיונות של רעיה, לשטויות של עשירים, לרדיפת ממון ולגאדג'טים, לחיזור אחר עיתונאים, להופעות בטלוויזיה, למאבקים על כבוד וסמכויות ושאר שטויות; כאשר לא נשאר הרבה זמן לענייני מדינה, למה אפשר לצפות? באין מנהיג, מה יועילו התייעצויות וכל השאר? כשהמנהיגות היא ביבי-ברק הנהנתנים, קלי הדעת, השרלטנים; כאשר הציבור חוזר ואומר 'זה מה שאנחנו רוצים' - אז זה מה שהציבור מקבל.

תפסיקו לקטר ותנו להם, לאנשים שאתם בוחרים, להמשיך לקלקל את העניינים בשקט. איך אמר ביבי? "במבחן התוצאה, האזרחים בטוחים". אני חשבתי שבמבחן התוצאה איבדנו במרמרה את טורקיה. המנהיג ביבי כנראה לא שם לב לזה. וגם אתם לא.

matigolan@globes.co.il