מפיק "ספרות זולה": "הייתי רוצה להפיק סרט גדול בישראל"

"אם הייתי נכנס לתעשייה רק כדי להרוויח כסף הייתי מפיק פורנו", כך אומר המפיק האמריקני ריצ'רד גלדסטיין (51), שהגיע בשבוע שעבר לארץ כאורח פסטיבל סדנאות הקולנוע והטלוויזיה ה-14 בסינמטק תל-אביב, שיימשך עד ה-30 בחודש.

"מה שאני מחפש זה סיפור טוב, רגש, עניין. לצערי קשה יותר ויותר להפיק סרטים כאלה. האולפנים מתעניינים או בשוברי קופות ענקיים עם פוטנציאל לסרטי המשך, או בדרמות אינטימיות בתקציבים מינימליים. כל מה שבאמצע פשוט נמחק".

גלדסטיין הוא אחד מבכירי התעשייה שהתארחו באירוע (לצד נשיא קבוצת "וורנר טלוויזיה" ברוס רוזנבלום, המפיק והבמאי דייויד נולר וכן הישראלים יוסף סידר, קרן מרגלית, אדיר מילר ועוד), שבמהלכו התקיימו סדנאות, פאנלים ומפגשים אישיים במטרה להעניק כמה שיותר כלים מקצועיים לאנשי התעשייה המקומיים, ותיקים או בתחילת דרכם. גלדסטיין יועד להרצות על תהליך הפקה של סרט, אבל הוא הראשון להודות שהאירוע חרג מהר מאד ממתכונתו המקורית.

"שלחתי למשתתפים תסריט לקריאה מוקדמת, כדי שנעבור עליו ודרכו אדגים את הדרכים הטובות ביותר לקדם את ההפקה מרעיון על הנייר לסרט. הבנתי בתוך כמה דקות שכמעט אף אחד לא קרא את התסריט. רצו רק נתונים. שאלמד אותם איך לקדם סרטים שהם רוצים לעשות".

- יש נוסחה לזה?

"לכל סרט יש נישה שונה, אבל כמה כללי יסוד נכונים תמיד. קודם כל, איך למכור את הרעיון בפגישה ראשונה עם משקיעים פוטנציאליים, איך מתמצתים במינימום משפטים את העלילה כך שתישמע מעניינת עד כמה שניתן ותעורר סקרנות, מי קהל היעד שלך, על איזה תקציב אתה בונה, האם אתה כבר מעוניין בבמאי מסוים או בשחקן ספציפי".

בזכות השיווק והאריזה

את הקריירה שלו החל גלדסטיין באמצע שנות ה-80 כאשר ספריות הווידיאו היו בשיא תהילתן. הוא עסק בעיקר ברכישת זכויות הפצה ובהדרגה החל להתעניין גם בגיוס כספים להפקות עצמאיות קטנות. בתחילת שנות ה-90, הכיר את האחים הארווי ובוב ווינסטיין שניהלו את חברת Miramax - רגע לפני שהפכה לאימפריה, ושיתוף הפעולה הוליד כמה מהסרטים הבולטים של העשור.

"הפרויקט הראשון שלי מולם היה 'כלבי אשמורת' של קוונטין טרנטינו", הוא נזכר. "הם הפיצו את הסרט אחרי שסיימנו להפיק אותו וזו הייתה הפעם הראשונה שבה גייסתי את מלוא עלות ההפקה, כי למרות שקוונטין היה אלמוני לחלוטין הכתיבה והחזון שלו היו כל-כך מקוריים ורעננים שהיה לי ברור שההימור ישתלם, למרות שלא האמנתי בעצמי עד כמה.

"'ספרות זולה' הופק בעלות של 8 מיליון דולר וגרף 230 מיליון רק בבתי הקולנוע. אין דרך לחשב מראש תופעה כזו. אני יכול רק להיות מאושר שזה קרה לי".

האחים ווינסטיין ידועים כמי שפצחו את קוד האקדמיה. הסרטים שהם מפיקים זוכים כמעט מדי שנה בשלל פרסי אוסקר. איך הם עושים את זה?

"הם יודעים לארוז ולשווק, חד וחלק. בכל השנים שבהן עבדתי מולם הפקתי בפועל והם קיבלו סרט מוכן, אבל ידעו למכור אותו בצורה מושלמת. זה כמו מסעדה, שבה סגנון ההגשה חשוב לא פחות מהטעם. לבשל טעים הרבה יודעים, אבל להגיש נכון זו אמנות".

- עד כמה אנשים מחוץ לתעשייה מודעים לתפקידו של המפיק?

"תמיד מפתיע אותי עד כמה הם לא. קודם כל אני לא משקיע מכספי הפרטי בהפקות אלא מגייס כסף. משכנע משקיעים לממן פרויקטים, ואז מפקח על התנהלות ההפקות מול הבמאי והצוות על הסט, כדי לוודא שהכול מתנהל לפי התכנון המוקדם.

"המפיק הוא האבא של הסרט והבמאי הוא האימא שלו, ובשום אופן לא רבים מול הילדים. זה אומר שעל הסט אני לא מדבר ישירות עם השחקנים, כי זה תפקידו של הבמאי, ואנחנו יכולים להסתגר במשרד ולצרוח זה על זה שעות אבל בסופו של דבר נצא עם אמירה אחידה לגבי התיקונים שיש לבצע".

- איך אתה מסביר את העובדה ששחקנים דגולים כמו רוברט דה נירו, אל פצ'ינו או דסטין הופמן לא מצליחים בשנים האחרונות להשתלב בסרטים ההולמים את כישוריהם?

"האולפנים הגדולים מחזרים בעיקר אחרי צעירים ובני נוער, והם לא ישקיעו בסרט אם גילה של הדמות הראשית 60 או 70. הברירה העומדת בפני שחקנים כאלה היא להסתפק בדרמות עצמאיות קטנות, או לגלם תפקידי משנה לצד כוכב צעיר. מריל סטריפ עשתה את זה מול אן האתאווי ב'השטן לובשת פראדה', ומייקל קיין מול טובי מק'גווייר ב'חוקי בית השיכר' שהפקתי. מייקל ממשיך לעבוד כל הזמן כי השכיל להתגמש ולהתפשר".

- עד כמה אתה מכיר את תעשיית הקולנוע בישראל, ומהם לדעתך סיכויי ההצלחה של יוצרים ושחקנים מקומיים בשוק הבינלאומי?

"ראיתי רק מעט סרטים ישראלים, אבל אין ספק שיש לכם אנשי מקצוע ראויים שיש להם הכישורים לביים הפקה הוליוודית. לגבי שחקנים זה בעייתי מעט יותר בגלל המבטא. שחקנים בריטים או אוסטרלים כמו ראסל קרואו, טום הארדי או מייקל פסבנדר אימצו בקלות יחסית מבטא אמריקני, אבל לישראלים קשה הרבה יותר. אתם צריכים גם להבין שסיפורים על השירות הצבאי או הפוליטיקה המקומית עשויים להגביל את עניין הצופים שנושאים כאלה לא מדברים אליהם. הייתי רוצה להפיק סרט גדול שיתרחש ויצולם בישראל, אבל באנגלית, ועם סיפור שיהיה לו פוטנציאל להגיע לקהל יעד רחב בארצות-הברית. גם ניצלתי את הביקור הנוכחי לכמה פגישות עבודה בנדון, למרות שמוקדם לתת פרטים ספציפיים".