הכרעה סבוכה

הכרעת דינו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, מהווה בראש ובראשונה מבחנם של שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, בראשות הנשיאה מוסיה ארד. זאת, לא רק בשל ההיבט התקדימי: זהו המשפט הראשון בישראל שבו ישב ראש ממשלה לשעבר על ספסל הנאשמים; וגם לא רק בשל ההיבט הציבורי: זהו משפט השחיתות הראשון שבו הואשמה דמות כה בכירה בניצול בוטה של התפקידים הממלכתיים לצורך העשרת הכיס הפרטי; אלא גם, ובעיקר, בגלל ההיבט התקשורתי: על השופטים לברור היטב את העובדות, הראיות והמסקנות המשפטיות מתוך בליל הטענות שהשמיעו התביעה וההגנה, הן בין כותלי בית המשפט והן בזירה הציבורית והתקשורתית.

אפשר שהכרעת הדין תיקרא כמסמך המצהיר על המובן מאליו. בחקירות השונות, אך השלובות זו בזו, של פרשות טלנסקי, ראשונטורס ומרכז ההשקעות, מצאו החוקרים והפרקליטים קצות חוט רבים מאוד, שהעידו - כל אחד בנפרד ובהשתלבותם יחד על-אחת-כמה-וכמה - על התנהלות מושחתת לכאורה של אולמרט, בתפקידיו כראש העיר ירושלים וכשר התמ"ת. החל מכרטיס "אולמרט פרטי" שהתקיים בסוכנות הנסיעות, החשבוניות הצולבות שנשלחו לארגונים שונים, רישומי מזומנים ביומני האאוטלוק של שולה זקן, ומעטפות המזומנים שקיבל מטלנסקי בפגישותיהם בבתי-מלון ניו-יורקיים ובלשכת השר בירושלים.

במונחים קולנועיים, כל אחד מאלה עשוי לשמש "אקדח מעשן". ועדיין, המבנה המשפטי שיצרה הפרקליטות, ושבו היא ניסתה לשכנע את השופטים ארד, יעקב צבן ומשה סובל, איננו מבנה של בטון יצוק. ההרשעה איננה מובטחת, ואפילו בפרקליטות יהיה מי שיודה בכך בחדרים סגורים.

בדומה לפרשת הולילנד ששלב ההוכחות בה החל בשבוע שעבר, גם בפרשות שעמדו בלב האישומים בבית המשפט המחוזי בירושלים, עשתה הפרקליטות מאמץ ניכר לא להסתמך רק על דבריהם של עדי המפתח, אלא להרבות בהגשת ראיות עצמאיות, מסמכים ניטרליים שעל אמינותם קשה לערער. בפרשת "מעטפות הכסף" מדובר היה כמעט בהכרח, נוכח האופי הפריך של עדות טלנסקי. את אותו סוג של רצח אופי שהסנגורים במשפט הולילנד מבקשים לעשות כעת לעד המדינה ש"ד, עשו הסנגורים עוד קודם לכן לאיש העסקים התמהוני מברוקלין. גם עו"ד אורי מסר ספג ניסיונות לציירו כעד מפוקפק.

כאחד האדם

המשימה שהוטלה ומוטלת על כתפיהם של השופטים היא אפוא סבוכה במיוחד. מצד אחד, להתעלם ממבול הספינים ששטפו את בית המשפט; אחרי שיועצי התקשורת של אולמרט הפיצו מדי יום את גרסתם הסובייקטיבית להתרחשויות, ופרקליטי שני הצדדים תידרכו את העיתונאים. מצד שני, להתעלם מהמשמעויות הפוליטיות של ההכרעה ומהשפעתו הפוליטית, הנוכחית והפוטנציאלית, של הנאשם המרכזי. מצד שלישי, להבין את כובד משקלם של האישומים על רקע התפקידים הבכירים שבהם כיהן; ומצד רביעי, להעניק לנאשם אולמרט את יומו בבית המשפט, ולהקפיד על זכויותיו כנאשם בהליך פלילי, כאחד האדם.

הסימנים המקדימים מעידים כי השופטים עומדים לצלוח את מבחנם הכבד בשלום. אלא שבכל מקרה נראה כי על פסק-דינם יוגש ערעור לבית המשפט העליון. אם אולמרט יורשע, יתקיים בוודאות סיבוב נוסף. אם הפרקליטות תספוג מפלה, אפשר שכובד משקלו של היושב בכס היועץ המשפטי לממשלה יוביל לקו פייסני יותר. בתווך, אם לא יוחלט על זיכוי גורף, לרוחב החזית כולה, ולו מחמת הספק, יתקיים שלב הטיעונים לעונש אחרי פגרת בית המשפט, בחודש ספטמבר.