כשבעל מגיש תביעת מזונות נגד עצמו

בואו ותראו לאיזה אבסורד מביא מירוץ הזוגות המתגרשים בין בתי הדין

אחת מן הרעות החולות הגדולות של דיני המשפחה בישראל הוא "מרוץ הסמכויות" בין שני בתי משפט באותה מדינה, אשר להם סמכות מקבילה לדון באותם נושאים. מי שמגיש תביעה ראשון הוא "הזוכה" בסמכות גם אם התביעות הוגשו באותו היום ובהפרש של מספר שעות.

לאיזו רמת אבסורד מביא המרוץ בין בית הדין הרבני לבית המשפט לענייני משפחה ניתן ללמוד מתביעת מזונות אישה, שהוגשה לא מכבר לבית המשפט לענייני משפחה ע"י לא אחר מאשר הבעל, שהיה מעוניין שדווקא בית המשפט ידון בנושא המזונות ולא בית הדין הרבני.

האישה מצידה הגישה תביעת מזונות לבית הדין הרבני, וטענה שבית המשפט לענייני משפחה לא יכול היה לרכוש סמכות קודמת, מאחר שהבעל לא יכול להגיש תביעה לחייב את עצמו במזונות. בית הדין הרבני קיבל את טענת האישה ופסק שניסיונו של הבעל לרכוש סמכות באמצעות תביעה נגד עצמו הוא לא פחות מהזוי.

למרבה הצער מרוץ הסמכויות אינו מפסיק בהכרח גם לאחר שהתביעות הוגשו ואף יושבו, והוא אינו מוגבל רק לסיבוב ההתדיינויות הראשון שבין הצדדים. כאשר לאחר הגשת כתבי הטענות הצדדים מגיעים להסכם באמצעות הליך גישור או משא ומתן בין עורכי הדין מחוץ לכותלי בית המשפט, העובדה שההסכם אושר ע"י בית המשפט לענייני משפחה אינה מקנה לו סמכות אוטומטית לדון בתביעות עתידיות אם יוגשו כאלו.

כך לדוגמא גם אם ההסכם אושר בבית המשפט לענייני משפחה, הבעל יוכל להגיש תביעות להפחתת מזונות או הפרת הסכם הגירושין לבית הדין הרבני.

אף ניסיונות של הצדדים להתנות מראש על נושא הסמכות בהסכמים בינהם אינם עולים תמיד יפה. לפני מספר שנים בג"ץ דן בעתירה של אישה כנגד סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעותיו של בעלה לשעבר, לאחר שההליכים הקודמים בין הצדדים הסתיימו בהסכם גרושין, במסגרתו נכתב סעיף על פיו אם לאחר הגירושין יתגלעו חילוקי דעות בין בני הזוג, בני הזוג מתחייבים להגיש את התביעה לבתי הדין הרבניים בלבד.

בג"ץ קבע שלבית הדין הרבני אין סמכות מכח החוק מאחר שהתביעה היתה סביב ענין רכושי לאחר פקיעת נישואי הצדדים, ולא בענין של "נישואין וגירושין". במקרה שבו לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בתביעה על פי חוק, תניה של הצדדים על סמכות השיפוט, אינה יכולה לייצר סמכות יש מאין, ולכן בית הדין הרבני אינו רשאי לשון בתביעה.

במקרה ההפוך בית הדין הרבני הגדול קבע שאין תוקף לסעיף בהסכם גירושין שבו הסכימו הצדדים שכל תביעה עתידית בינהם תידון בבית המשפט לענייני משפחה. על אף ההסכמה, הבעל הגיש תביעה לבית הדין הרבני, אשר פסק שלא ניתן לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני בהסכמה בין הצדדים, מאחר שמדובר בסמכות יחודית המוקנית לו ע"י חוק.

יש לציין שעמדה זאת טרם עמדה בבחינת בג"ץ וספק רב אם תתקבל על ידו, שכן במקרה אחר בג"ץ הביע את דעתו שהסכם בין בני זוג הקובע שהסמכות לדון במזונות האישה תהא לבית המשפט לעניני משפחה בלבד, גובר, ומקנה סמכות יחודית לבית המשפט.

פתרון אפשרי שטרם נבחן בפסיקה הוא הכללת תנאי הקובע סמכות בהסכם הגירושין, והוספת סנקציה מפורשת על הפרת תנאי זה.

כך, גם אם לא יהא בתנאי כדי לחסום את הצד השני מלהפר אותו באמצעות הגשת תביעה לערכאה שאינה מוסכמת, אולי יהיה בסנקציה אשר תחייב אותו כדי להרתיע אותו מפני התנהלות קלוקלת זאת.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה בגלובס