נותן (טיפ-טיפת) כוח ללקוח

1. תיקון זעיר, מצטרף לפרט חדש קטנטן, בתוספת איזשהו תיקון הססני וחושש. זו תמצית דוח זקן. מתסכל, מעכב צמיחה, אבל זה מה יש.

2. דודו זקן באמת השתדל. הוא מבין ומודע לשלל החוליים ביחסי הבנקים והלקוחות הקמעונאים. סבסוד צולב, חסמי מעבר, פערי מידע, עיוותי מידע, הטיות לטובה והטיות לרעה, מרווחים קיצוניים, היעדר חלופה לפיקדונות. במקביל גם רווחיות נמוכה ביחס לבנקים מקבילים בעולם, היעדר רווחיות לבעלי המניות מהציבור המחזיק ברוב מניות הבנקים, התנהלות בזבזנית, עודף מעוות בכוח אדם והוצאות שכר מופרזות למנהלים ולעובדים.

3. זקן גם ידע היטב, עוד לפני שמונה לתפקיד המפקח וליו"ר הוועדה, שלא הוא יביא את המהפכה, ושאף אחד לא ציפה או מצפה שיביא. אילו היה מעז לבוא עם המלצה דרמטית אחת - הנגיד סטנלי פישר היה "מייבש" אותו בדרך החוצה; שרים וח"כים, בהשפעת הבנקים, היו ממסמסים את ההמלצה בתירוצים לאומיים כאלה ואחרים.

4. זקן יודע, הכול יודעים, ששינוי אמיתי בבנקאות לא יבוא בהחלטה אחת, חוק אחד, או ועדה אחת - יהיו חבריה רמים ככל שיהיו. גם זקן, בעיקר הוא, יודע שעוצמת הבנקים גדולה מדי, האיומים שלהם מפחידים מדי, הפוליטיקאים המחליטים חלשים ושטחיים מדי, החשש מערעור היציבות מכריע מדי, ו"המצב הנוכחי" - וכלל לא משנה איזה מצב (כשטוב אז למה לקלקל, כשרע למה להקשות...) - תמיד-תמיד לא מאפשר שינויים מרחקי לכת.

5. נגזר עלינו ששינוי משמעותי בבנקאות יבוא רק בצעדים קטנטנים, זעירים, בקושי רב ובמאמץ גדול, ובתנאי שהשינוי יורגש רק בעוד שנים, הרבה אחרי שהנגיד, המפקח והמנהלים באותה עת ייעלמו מהתודעה. הניסיונות לחזק את הציבור על חשבון הבנקאים נפתחו בהתמוטטות 1983, פשיטת הרגל בפועל של כל הבנקים בגלל ויסות מניות ועבירות פליליות של הבנקאים, שלאחריה פורסם דוח ועדת בייסקי (1985), ועדת החקירה הממלכתית לנפילת מניות הבנקים.

התנאים דאז, שליטת המדינה בבנקים והמלצות הוועדה ההיא היו הזדמנות נדירה ובלתי-חוזרת לשינוי המערכת. אבל הזדמנות זו הוחמצה בגדול (על ידי פקידים בכירים באוצר ובבנק ישראל, שאחרי כן השתלבו היטב בקצה הפירמידה של הבנקאות); רק חלקיק מהמלצותיה מומש. אחרי כן, ב-1993, באה ההחלטה להפריד את הבנקים הקטנים שהוחזקו על ידי שלושת הבנקים הגדולים, שברובה לא מומשה.

ב-1995 הוקמה הוועדה לבחינת אחזקות הבנקים בתאגידים ריאליים, שבראשה עמד דוד ברודט, אז מנכ"ל האוצר וכיום יו"ר לאומי. זו צמצמה את שליטת הבנקים בתאגידים ריאליים והפחיתה במידה מסוימת ומוגבלת מאוד את הריכוזיות הבנקאית. משם עברנו לוועדת בכר ולרפורמה בשוק ההון (2005), שהוציאה את קרנות הנאמנות וקופות הגמל מהבנקים (הערה: בהחלט נכון שההפקרות בדמי הניהול התפרצה לתודעתנו רק אחרי כניסתה לתוקף של חקיקת ועדת בכר ומכירת הקופות והקרנות מהבנקים לגופים המוסדיים; אבל האמת היא שדמי הניהול האפקטיביים שהבנקים גבו מחסכונות הציבור, במישרין ובעיקר בעקיפין, היו גבוהים לפחות באותה מידה. אלא שאת זה לא ראינו, משום שזה בוצע במחשכים, בסבך המורכב של ניגודי האינטרסים, סבסוד צולב ותשואות נמוכות במיוחד), ועכשיו באה הוועדה להגברת התחרותיות בבנקאות.

6. הוועדה הבינה שלא תוכל לפרוץ את המצור האדיר שהטיל משרד המשפטים, בראשות שר המשפטים יעקב נאמן, וגם שני הבנקים הגדולים על תיקון "חוק נתוני אשראי", החוק המעוות שהתקבל ב-2002. הכוונה הייתה לתקן את החוק הקיים, להתאים אותו לקורה בעולם. זה אומר, לאפשר ללשכות האשראי (Credit Bureau) להנפיק גם מידע חיובי, ולא רק שלילי. זה היה מאפשר ללקוחות טובים, משקי בית ועסקים קטנים ובינוניים לקבל תנאים טובים יותר בבנק אחר, על סמך היסטוריה חיובית בבנק-האם.

זה היה משחרר לקוחות קמעונאיים משביים, ופותח את השוק לתחרות שנסמכת על האיכות, היכולת ותודעת ההחזר של חוב. מידע חיובי על לקוחות היה מאפשר לבנקים הבינוניים והקטנים לפרוץ את הסגר ולהתמודד ברצינות רבה בשני הבנקים הגדולים, לאומי והפועלים, האוצרים בקרבם את המידע על רוב הלקוחות.

יש לציין, כי כאשר הוביל הח"כ לשעבר אברהם פורז את חוק נתוני אשראי, הוא כלל גם חובת מסירת מידע חיובי, כמו בחוקים מקבילים בעולם המערבי. אלא שהוא וחברי הכנסת בוועדת הכספים נתקלו בלחצים אדירים של שני הבנקים הגדולים שהתנגדו למידע חיובי, מול ניסיונות של הבנקים הבינוניים דאז דווקא לעודד חובת מסירתו. המחלוקת כמעט וקרעה אז את איגוד הבנקים. בסופו של דבר הגדולים ניצחו, והתוצאה היא חוק מסורס, שכולל רק חובת מסירת מידע שלילי.

7. עשר שנים אחרי ניסתה ועדת זקן לתקן את החוק, ואולם מרגע שמשרד המשפטים, וכנראה גם המשטרה, החלו לדבר על סודיות, פרטיות וחשש מחשיפת נתוני לקוחות - קלטה הוועדה שהיא מסונדלת. אחרי התלבטויות רבות החליטו החברים לנקוט אסטרטגיה של עקיפת ההתנגדויות.

כך באה לעולם אחת ההמלצות המאולצות, אבל מהחשובות בדוח: תעודת זהות בנקאית אישית. זה אומר לחייב הבנקים לשלוח לכל לקוח, כמה פעמים בשנה, מסמך קבוע וזהה לכל הבנקים, שבו מידע על מצבו הבנקאי. לצד המידע הכספי יבוא גם ציון דירוג הלקוח במערך הדירוג של הבנק עצמו.

כל בנק מחזיק כיום מערך דירוג לקוחות של עצמו. הדירוג לא אחיד, ונקבע על פי קריטריונים שנקבעו בבנק עצמו. ההמלצה מדברת על כך שבתעודת הזהות הבנקאית האישית ירשום כל בנק, במספרים, את תחומי הדירוג שלו וגם את הדירוג האישי של הלקוח (למשל, הלקוח מדורג בדרגה 3 מתוך דירוג של 1-20). עם המידע החיובי יכול הלקוח לבוא לבנק אחר או לתאגידים נותני אשראי אחרים, ולקיים ביניהם תחרות על מחיר האשראי.

8. האם תעודת הזהות הבנקאית תעבור? אפשר שכן, ולו רק בגלל התודעה החברתית הנוכחית. עם זאת, יתכן שזה יביא לפיצול בתוך איגוד הבנקים, שני הגדולים נגד כל האחרים, ובראשם המנכ"ל התחרותי ביותר - אלי יונס ממזרחי טפחות. יש לציין כי מאז כניסתו של משה פרל לתפקיד מנכ"ל האיגוד, נשמר בקפידה המצב שבו העמדה הרשמית של האיגוד מחזיקה כל עוד כל הבנקים תומכים. זו איננה החלטה כתובה, אבל בפועל זה מה שנהוג בשנים האחרונות. האם תמימות הדעים תחזיק מעמד גם הפעם - או שתפרוץ מלחמה פנימית?

9. קל מאוד יהיה להפוך גם את התקווה הקטנה הזו לכלום. מה שחשוב זה הנוסח של המסמך כפי שיוכתב על ידי המפקח על הבנקים. לחץ של משרד המשפטים (בתירוץ של חובת זהירות משפטית) והבנקאים הגדולים (שדואגים לעצמם), שיביאו ל-ת.ז שתכלול פרטים חיוורים וחסרי חשיבות. זה יהפוך את הנייר הזה לסוג של טיפוח תחרות קוסמטית מבית הנגיד.

10. שתי המלצות נוספת עם תקווה: אישור פתיחת חשבון חדש באינטרנט וגם הקמה והפעלה של בנק אינטרנטי - בין על ידי תאגיד פיננסי קיים, בארץ או בעולם, או בתאגיד חדש שיקום לצורך זה. בשני המקרים, מעבר לחסמים הכספיים, צריך קודם כל לבצע שינויים בצווי החוק למניעת הלבנת הון. השאלה היא האם משרד המשפטים האחראי על החוק יסבך גם את זה.