הנקראות ביותר

המלחמה השקטה של האסלאם

זו משתוללת מטימבוקטו עד קשמיר ועתיד הדמוקרטיה הערבית כנראה תלוי בה

החדשות מקווי החזית המשניים משונות למדי: קנאים בהשראת אל קאעידה הורסים מסגדים בני 700 שנה בטימבוקטו, בפאתי הסהרה; טליבאן פקיסטנים מפוצצים לרסיסים עשרות צליינים, העולים להשתטח על קברי צדיקים; שני קברי צדיקים בקשמיר עולים באש בנסיבות מסתוריות.

מה להם המלחמה הזו נגד בניינים עתיקים ונגד שייח'ים מתים? ובכן, זו המלחמה הפחות-מסוקרת, המתנהלת בתוך האסלאם וסביבו זה שנים. למלחמה הזו נודעת השפעה, ישירה או עקיפה, כמעט על כל קונפליקט בחברה מוסלמית בת זמננו. זו מלחמתם של הטהרנים נגד הצופים (סופים). המתבוננים המערביים אינם שווי נפש. הם חושבים את הצופים לחלופה מתונה ורצויה לפונדמנטליסטים.

התקווה שאסלאם סלחני יוכל לעצור אסלאם לוחמני היא רבת ימים. הרוסים נתלו בה עוד באמצע המאה ה-19, כאשר היו זקוקים לבעלי ברית בין המוסלמים של צפון הקווקאז. הסלחנים היו חברי המסדר הצופי של הקאדיריה. הם נקראים על שם קדוש מהולל מן המאה ה-11, עבדל קאדר אל ג'ילאני (או גיילאני), שפעל ומת בבגדאד.

מאז, ובעצם עוד הרבה קודם, הצופים חזרו ובלבלו את רוב המתבוננים. הם אינם ניתנים להכללות, אולי חוץ מזו שהציע ברוס לורנס, פרופסור ללימודים אסלאמיים באוניברסיטת דיוק בארצות הברית. "שאלה אחת תוחמת את הגבול בין מוסלמים צופיים ללא-צופיים", הוא כתב, "האם הנביא מוחמד חי, או מת?".

הלא-צופי אומר: כמובן, מת גם מת, ינוח בשלום על משכבו, וכל מורשתו הלוא היא חקוקה בסלע, אין עורך ואין משנה. הצופי אומר: לאו דווקא, הנביא מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות הקדושים, מורי ההלכה הצופיים. הם קשורים אל הנביא בשרשרת מיסטית, ועל פיהם יישק דבר. הם מחוללים נסים, בחייהם וגם במותם.

הקדושים האלה הוסיפו את נופך המיסטיקה והמסתורין לאסלאם. כל אמונה זקוקה למרכיבים האלה כדי שתוכל להיות יותר מאוסף של מצוות, של טאבו ושל סנקציות. אמונה צריכה לחולל התרגשות בלב מאמיניה. זה מה שעשתה החסידות בשביל היהדות. אין זה מספיק שיהיה שולחן ערוך. צריך גם לרקוד על קברו של רבי נחמן.

הגמישות התיאולוגית הצופית הניבה כל מיני תוצאות באלף השנים האחרונות, מהן מנוגדות בתכלית. היא אפשרה התפתחות וריאציות של חוק אסלאמי לצד השאריעה, לפעמים אפילו בניגוד לשאריעה. הצופים המפורסמים ביותר היו משוררים רבי חן, שכתבו על אהבה ועל יין. אבל בין הצופים הנערצים ביותר (על מאמיניהם) היו פרשים נועזים ושולפי חרב, שהנהיגו מלחמות חורמה נגד פלישות אירופיות אל ארצות האסלאם: מצפון אפריקה ועד דרום מזרח אסיה, מהרי הקווקאז עד מזרח אפריקה. הצופים היו לעתים קרובות "המתונים", ולעתים קרובות "הקיצונים".

"דת עממית"

קשה להעריך את מספריהם. צופים אינם כסונים או כשיעים. אין להם מסגדים נפרדים, אין להם שכונות מגורים, אין להם שמות אופייניים. אפשר אולי להגיד כי כמעט כל המוסלמים היו פעם צופים, לעתים קרובות אפילו מבלי דעת.

זה התחיל להשתנות במאה ה-18, כאשר מתקנים אנטי-מערביים ייחסו את חולשת האסלאם ואת שקיעתו הפוליטית לצופיזם. המפורסם במתקנים היה מוחמד אבן עבדל אל-ווהאב, שאת האידיאולוגיה שלו אימצו מייסדי ערב הסעודית. "ווהאביזם" נעשה ענף יצוא מרכזי של ערב הסעודית. ראשוני אל קאעידה תפסו עליו טרמפ.

משטרים חילוניים או פחות-דתיים במזרח התיכון ניסו להשתמש בצופים. המהפכה המצרית חוגגת השבוע את יום הולדתה ה-60 בנסיבות שמחולליה לא היו מעלים על דעתם. גמאל עבד אל נאצר העמיד את האחים המוסלמים בראש רשימת אויביו. הוא קיווה שהצופים יספקו קו הגנה. הוא מיסד את ארגוניהם, מימן אותם ועודד מה שקוראים "דת עממית", בניגוד לאסלאם הפורמלי והנוקשה. הביטוי המפורסם ביותר של הדת העממית הוא ה"מוואליד", ימי ההולדת של בערך 200 קדושים, שהמצרים חוגגים ברוב עם, למורת רוחם של הטהרנים.

הצופים תמכו במשטר, מבלי לנסות ליצור כלים פוליטיים משלהם. כאשר נפל חוסני מובארק, בתחילת 2011, מנהיגי הצופים הקימו את "מפלגת השחרור המצרית", שנועדה להתחרות באחים המוסלמים. היא נחלה כישלון חרוץ בבחירות לפרלמנט. הם אמנם נמנעו מלתמוך בגלוי במועמד כלשהו לנשיאות, אבל לא היה כמעט ספק שתמיכתם נתונה לגנרל אחמד שאפיק, צופי בעצמו.

הערכה מקובלת מעמידה את חלקם של הצופים על 20% מאוכלוסיית מצרים. מי יודע. אבל ברור שהמספרים ניכרים. הם עוזרים להסביר כיצד זה הגנרל שאפיק קיבל 48% מן הקולות.

עכשיו המפלגה הצופית עומדת בעימות גלוי עם ממשלת האחים המוסלמים. היא גינתה כ"לא-איסלאמית" את החלטתו של הנשיא מורסי לחזור ולזמן את הפרלמנט, נגד פסיקת בית המשפט העליון. "מוסלמים אמיתיים מצייתים לחוק", הכריזו מנהיגי הצופים.

הקול הצופי הצף

קשה להעריך את משקלם הפוליטי של הצופים בארצות אחרות. נראה שמצביעים צופיים הם אלה שבלמו את האחים המוסלמים בבחירות בלוב, וקבעו בזה תקדים מעניין בתהליך הדמוקרטיזציה של העולם הערבי. הצופים האלה שייכים למיסדר הסנוסי, שמילא תפקיד מרכזי בעצמאות לוב. ראש המסדר נעשה מלך לוב ב-1952, והופל 17 שנה אחר כך. מפת לוב מלאה תזכורות לנוכחות הצופית.

הצופיזם נחלש בעולם הערבי בעשרות השנים האחרונות. הוא נרדף עד צוואר בחצי האי ערב ובטורקיה, מסיבות מנוגדות. בסעודיה הוא נרדף מפני שאיננו אסלאמי מספיק; בטורקיה הוא נרדף מפני שהיה אסלאמי מדי. בעיראק של סדאם חוסיין הוא הולאם ונוצל. בסוריה הוא לפעמים נרדף ולפעמים לא. בזירת המיליטנטיות הוא יתקשה להתחרות בג'יאהדיסטים. אבל אם תתבסס דמוקרטיה, ואם ממשלות יואילו להעמיד את עצמן למשפט הבוחר, מצביעים צופיים עשויים להיות לשון מאזניים ולחזק מגמות מתונות.

קצת קשה להאמין שמשהו מעין זה עלה אי פעם על דעתו של עבדל קאדר אל גיילאני, אבל חזקה עליו שהוא לא יופתע. הוא אמר פעם לחסידיו, "אני מתבונן בכם, בכל מקום". בוודאי גם מאחורי הפרגוד ובתוך תיבת הקלפי.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתתיקו סטטיסטי