פסל הזיכרונות: אדמונד דה ואל מספר על המסע החשוב בחייו

הסופר והפסל - אדמונד דה ואל, למד אמנות באנגליה וביפן והמשיך לקריירה בתחום, כשיצירותיו מוצגות בעשרות מוזיאונים.

ירושה שקיבל - 264 פסלונים יפנים מיניאטוריים שנקראים "נצוקה", הובילה אותו לצאת למסע לגילוי זהות האדם הראשון במשפחתו שאסף את הפסלונים הללו. מסעו עוקב אחר משפחת אפרוסי - שושלת רבת עוצמה של בנקאים יהודים, שהשפיעה רבות במאה ה-19 בפריז, וינה ואודסה, אך במאה שאחריה נסתם עליה הגולל. הנאצים החרימו כמעט את כל רכושה ב-1938, ועד תום מלחמת העולם השנייה הדבר היחיד כמעט שנותר ממנה היה אותו אוסף של פסלונים. מסע זה, שמתחיל ב-1871 ומסתיים ב-2009, מונצח בספרו המצליח "הארנבת עם עיני הענבר", שנמכר בחו"ל ביותר ממיליון עותקים ובארץ נמכרו ממנו יותר מ-20 אלף עותקים.

"מאז שהגיעו אליי הפסלונים, הרגשתי שאם לא אמצא את הזמן לעשות את המסע הזה, אני תמיד אתחרט על כך", הוא אומר. "אבי נעשה מבוגר יותר וילדיי גדלים וזו ההזדמנות שלי לגרום לשיחה הזו בין הדורות להתקיים".

- איזו דמות ספרותית או היסטורית היית רוצה לפגוש?

"את צ'ארלס אפרוסי, פטרון האמנות בן המאה ה-19, שספרי האחרון עוקב אחר סיפורו. הוא היה בעל אוסף ייחודי של 264 פסלונים יפנים מיניאטוריים. הייתי רוצה לשאול אותו איזה פסלון הוא החביב עליו".

- עם איזו דמות ספרותית אתה מזדהה?

"עם ריצ'רד הניי (Richard Hannay) מהספר '39 צעדים' של ג'ון באקן, כי המקום החביב עליי בעולם הוא הרי סקוטלנד המרוחקים ואף אחד לא תיאר אותם באופן כה מרטיט כמו באקן. זה היה הספר האהוב עליי כילד ואחד האהובים על ילדיי היום".

- מיהם הסופרים שהשפיעו עליך?

"וולטר בנג'מין ('יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני', 'היסטוריה קטנה של הצילום'), וינפריד גיאורג זבאלד ('המהגרים', 'אוסטרליץ', 'טבעות שבתאי') והמשוררת האמריקנית אמילי דיקנסון".

- איזה סרט, תוכנית טלוויזיה או מוזיקה עוררו בך השראה?

"קשה לי להצביע על משהו ספציפי. באופן כללי, מוזיקה היא מרכזית במה שאני עושה. אני מבלה את ימיי בסטודיו בהאזנה למוזיקה מכל הסוגים וחלק גדול מהספר 'הארנבת עם עיני הענבר' נכתב כשאני מאזין למוזיקה מווינה ומפריז".

- מהי לדעתך הדרך הטובה ביותר לעודד קריאה בקרב ילדים?

"להקריא להם בכל ערב ולהמציא סיפורים. כל נסיעה ארוכה במכונית צריכה להיות הזדמנות לסיפור סיפורים".

- מהו ספר הילדים החביב עליך?

"'דברי ימי נרניה' של קלייב סטייפלס לואיס, בגלל שהעולם המדומיין שמתואר שם, נטווה באופן משכנע. כילד גם אהבתי את העובדה שהילד הכי קנטרני ונוטר טינה שם נקרא אדמונד, כמוני".