תביעה: "החוקר הבכיר" קיבל לבד תמלוגי ענק על פטנטים

ערן שרון ועידן אלרוד, דוקטורנטים באוניברסיטת ת"א ועובדי סנדיסק, גילו כי המנחה שלהם, פרופ' סימון ליצין, קיבל תמלוגים על פטנטים שפיתחו עבור החברה

את הסיפור הזה אף אחד לא רוצה להוציא החוצה. כל הצדדים המעורבים בו היו מעדיפים לסגור עניינים בשקט, בלי תקשורת שתחשוף סודות מסחריים והסכמים מעוררי תמיהות; בלי פנייה לערכאות משפטיות שעלולות לקבוע תקדימים מסוכנים, כאלה שיאירו פינות אפלות ביחס של האקדמיה כלפי תלמידי המחקר שלה, ויציבו סימני שאלה לגבי מרקם היחסים העדין שבין האקדמיה לתעשייה. בסיפור הזה, לכולם, בלי יוצא מן הכלל, יש מה להפסיד; כסף, שם טוב, יוקרה ואמינות - הכול מונח כאן על כפות המאזניים.

כדי להבין מה קורה, צריך לחזור 22 שנים אחורה. פרופ' סימון ליצין, אז עדיין ד"ר ליצין, עולה ארצה מברית-המועצות ומקבל הצעות מפתות כמעט מכל האוניברסיטאות בארץ. הוא בוחר בחוג להנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב ומתחיל לעסוק בהוראה ובמחקר. כמה שנים אחר כך יתוודע ליצין לערן שרון ולעידן אלרוד, שני תלמידי מחקר מוכשרים. הוא הנחה אותם בתזה, ובהמשך גם בדוקטורט, ששרון סיים ושאלרוד הפסיק לעת עתה.

במקביל ללימודיהם, החלו אלרוד ושרון, בהמלצתו של ליצין, לעבוד בחברת אם-סיסטמס, ממציאת הדיסק און-קי, שהתמזגה ב-2006 לתוך סנדיסק. ליצין כבר עבד שם. ענקית ההיי-טק האמריקאית, שמתמחה בזיכרונות פלאש, זיהתה את יכולותיו וקשרה אותו אליה בעבותות של כסף ושל חוזים שמונעים ממנו לפזול לעבר המתחרים. אלא שליצין לא היה לבד. התעקשותו להישאר איש אקדמיה (הוא אף שימש כראש החוג ב-4 השנים האחרונות) הביאה איתו לכל עסקה גם את רמות, החברה למסחור טכנולוגיות של אוניברסיטת תל-אביב. רמות גובה את חלקה של האוניברסיטה מכל המצאה טכנולוגית שפותחה באקדמיה ושעוברת לשימוש מסחרי בתעשייה.

ליצין היה, עבור רמות, תרנגולת שמטילה ביצי זהב. הוא פיתח תגליות יקרות ערך בתחום זיכרונות הפלאש. סנדיסק רשמה אותן כפטנטים שלה, ככל הנראה כדי לחסוך מהאוניברסיטה את עלות הרישום, וזיכתה את רמות בתמלוגים. 60% מהתמלוגים הגיעו לתקציבה המתדלדל של האוניברסיטה ו-40% הגיעו לליצין, חלוקה שמקובלת כיום בכל האוניברסיטאות בארץ, למעט בטכניון, שם נהוג יחס של 50:50 בין האוניברסיטה לחוקר הבכיר.

עד כאן, הכול נראה פשוט. נכון, מרבית החברות המסחריות היו מעדיפות שלא לשתף את האקדמיה ברווחים שלהן רק מפני שמדען מהסגל האקדמי חלטר אצלן. אבל בניגוד למקרים שבהם ניסתה התעשייה לעקוף את האקדמיה, כאן לא היו התחכמויות, למעט בעיה אחת קטנה - ליצין לא פיתח את התגליות האלה לבדו. אלרוד ושרון, שעבדו לצדו בחלק גדול מהתגליות, לא קיבלו דבר מהתמלוגים. האם דרישתם לקבל חלק בתמלוגים היא תביעה לגיטימית, כפי שמאמינים השניים, או ניסיון סחיטה כפי שסבור ליצין? כאן בדיוק מתחיל הסיפור שלנו להסתבך.

תמלוגים? ומה איתנו?

זו לא הפעם הראשונה שבה עובדי מחקר זוטרים נאבקים על זכויותיהם לתמלוגים מול חברי סגל ותיקים ומקושרים. התקנון באקדמיה בהקשר הזה פרוץ. תלמידי תואר שני ושלישי תלויים למעשה בטוב-לבו של המנחה שלהם. האם יוסיף את שמם לטופס ה-IDF, שבו הוא מצהיר על המצאתו, או שיציג את עצמו כנהנה הבלעדי מאותה תגלית. טופס משלהם הם אינם יכולים למלא, כיוון שההנחה היא שלא הגיעו להמצאה בעצמם, אלא בעזרת המרצה שמנחה אותם. וכאשר מדובר בהמצאה משותפת, "החוקר הבכיר" (יש מונח כזה בתקנון הפטנטים), הוא שאחראי על מילוי הפרטים.

לו היה מקרה כזה מגיע לבית המשפט, הייתה אולי נקבעת הלכה בעניין, אלא שהמקרים הללו נסגרים לרוב מחוץ לכותלי בית המשפט, וגם כשכבר מוגשת תביעה, היא נסגרת לרוב בהסכם פשרה חשאי, שמשתלם לכולם: לאוניברסיטה, מוסד ציבורי כזכור, שלא נלהבת מהצגתה כגוף שלהוט למסחר את המצאותיהם של חוקריו; לחוקרים, שמעדיפים לדבוק בדימוי המדען מאשר בדמות המתעשר החדש; ולחברה המסחרית, שמעדיפה שלא להבליט את התשלום, כדי שלא יופיעו עוד חוקרים, שעלולים לדרוש את חלקם, ועל הדרך גם לחשוף סודות מסחריים, פרי העבודה המשותפת.

החשש מחשיפת סודות מסחריים כה גדול, שהתעשייה אף מציבה תנאים מגבילים למדענים שעובדים בשירותה, לגבי פרסום מאמרים מדעיים, כדי שלא יזלגו מהם פרטי מידע אסורים בטרם עת. היא אף מדירה אותם מחלק מהפגישות שנערכות בחברה, כיוון שהיא מעריכה שמידת נאמנותם שונה מזו של העובדים האחרים.

במקרה של אלרוד ושרון, העניין מורכב במיוחד. אין מחלוקת על כך שהשניים עבדו עם ליצין על רשימה של 55 פטנטים ובקשות לפטנט. שמם מופיע שם, ואיש אינו מערער על כך. השאלה היא באיזה כובע הם עבדו על אותן תגליות. בטופסי ה-IDF שמילא ליצין נקבע כי חלקו בהמצאות הוא 100%. הנימוק הרשמי לכך ששרון ואלרוד נותרו בחוץ הוא שהשניים היו, במרבית התקופה המדוברת, עובדים מן המניין באם-סיסטמס ובהמשך בסנדיסק, ולימודיהם באוניברסיטה היוו פרט שולי בכל העסק; כשעובד בתעשייה ממציא המצאה, הפטנט נרשם על-שם החברה והוא אינו זכאי לתגמולים.

"אם יקבלו את דרישותיהם של ערן ועידן, אז כל חברת סטארט-אפ, שעובדים בה סטודנטים לתארים מתקדמים, תצטרך לשלם תמלוגים לאוניברסיטה", מלינים קולגות של ליצין מהמחלקה להנדסת חשמל. "זה הרי אבסורד. אנשים כמו ערן ועידן נהנים מתנאים של היי-טק, ממשכורת מכובדות, מבונוסים שקיבלו מסנדיסק על אותן המצאות. רק כשהתגלית הופכת יום אחד למסחרית, הם נזכרים שהם גם היו באקדמיה באותו הזמן".

הטענה הזו, יש מי שמציינים מנגד, בעייתית מעט, שכן אלרוד ושרון עבדו בחברה בעלת קשרי עבודה רשמיים עם רמות, ולא בסטארט-אפ אקראי. מה שכן, זיכרונם של השניים אכן שב אליהם כנראה לפני כשנתיים, כשליצין עשה את מה שמתברר כיום כטעות גדולה מבחינתו, והציע להם להשתתף, בזמנם הפנוי, במחקר חדש שלו, שעשוי להוות פריצת דרך מדעית ומסחרית. "יש לי כסף מהתגמולים", הסביר להם בגאווה את מקורות המימון שלו.

אוזניהם של השניים נזקפו. תגמולים? ומה איתנו? גם אנחנו היינו שם.

על איזה מחשב עבדו?

מרבית הפטנטים קשורים לפרויקט המגנטון, פרויקט במימון המדען הראשי של משרד התמ"ת, שבו נטלו השניים חלק כדוקטורנטים באוניברסיטה. נשמע כמו ניצחון בטוח לשני הדוקטורנטים? מתברר שהיו מי שחשבו על האופציה הזו לפניהם. כחלק מההסכם שנחתם בזמנו בין רמות לסנדיסק, הסדירו שני נספחים סודיים גם את העניין הפעוט הזה.

מדובר בכתב שיפוי של סנדיסק כלפי רמות, שבו היא מתחייבת לשפות את רמות, למקרה שאחד מעוזרי המחקר שעבדו עם ליצין ידרוש את חלקו, ובמכתב שבו מבטיח מנכ"ל רמות בזמנו זאב וינפלד לסנדיסק כי רמות לא תטען שההמצאות, שהושגו על-ידי אלרוד ושרון במהלך עבודתם בסנדיסק, שייכות לה, אלא אם כן הן הושגו תוך כדי שימוש במשאבי האוניברסיטה, או במסגרת מקרים אחרים שנכללים בתקנון.

כדי להבטיח שרמות תעמוד בהבטחתה, מספרים גורמים באוניברסיטה, התחייב ליצין בפני סנדיסק לא לעבוד עם אלדור ושרון במסגרת האוניברסיטה, וסנדיסק הביאה את זה בחשבון כששכרה את שירותיהם של השניים.

איך אפשר לעמוד בהתחייבות כזו? הרי לא מדובר בתגלית מתחום מדעי החיים הדורשת חומרי מעבדה וגבולות עבודה ברורים. מדובר בעבודה על מחשב, שיכולה להיעשות כמעט מכל מקום, ולא מן הנמנע כי השלושה עסקו בה גם במפגשים באוניברסיטה. על כך התקשו נציגי כל המעורבים להשיב. האם ידעו אלרוד ושרון על הדיל שנסגר מאחורי גבם? האם יכלו בכלל להשפיע על המהלכים או שהדבר היה עולה להם במשרותיהם בסנדיסק?

חבריהם למחלקה טוענים שלא היה להם מושג. פרקליטם, עו"ד ערן פרזנטי, סירב להגיב. גם פרקליטו של ליצין, עו"ד ישראל וולנרמן, אסר על המדען להתראיין לכתבה.

גורמים אוניברסיטאיים טוענים כי ליצין עדכן את שני הדוקטורנטים על-אודות ההסכמים הללו במהלך שיחה בעל פה, אבל כל עוד התגליות לא הפכו מממצא מדעי לעסק רווחי, לא היה נראה שזה מעניין אותם. "כל עוד ערן ועידן לא ידעו שקופחו בקטע הכספי, הם לא עשו מזה עניין", מסביר מי שהכיר את השניים, "כי משחקי כבוד וקרדיט לא עניינו אותם. כמו רוב עוזרי המחקר הם אנשים די צנועים. יכול להיות שאילו היו מתייחסים אליהם בהגינות מלכתחילה, זה לא היה מתגלגל ככה".

הכדור נמצא כיום בידיים של רמות. עד לסיום הבירור משלמת רמות לליצין רק שליש מהתגמולים שקיבל עד כה, שני השלישים הנותרים מוקפאים לעת עתה. עבור אלרוד ושרון זה יכול להוות סימן אופטימי לכך שטענותיהם נשקלות ברצינות. ליצין, אגב, לא הביע התנגדות להקפאה, כנראה מתוך הנחה שהיא תוסר בקרוב, ואולי גם כדי לשמור על שקט יחסי. האם יחלקו אלרוד ושרון בשני השלישים הנותרים? בטכניון, למשל, נהוג שהמרצה הבכיר והסטודנט מתחלקים בתגמולים שווה בשווה, כך שכל אחד מקבל 25% מהסכום הכולל, ואת ה-50% הנותרים מקבלת האוניברסיטה. ייתכן שדין דומה יינקט גם כאן.

"זה לא אישי"

מכל הצדדים המרכיבים את העסק הרגיש הזה, מעניין במיוחד לבחון את ההתנהלות של האוניברסיטה בפרשה. היא מאפיינת חשיבה של סוחר ממולח יותר מאשר של חוקרים במגדל שן. זה מתחיל בפנייתם הראשונה של שרון ואלרוד למנכ"ל רמות, אשר לא זכתה להרבה התייחסות. רק כשחזרו בליווי עורך דין שאיים בפנייה לערכאות, הבינו ברמות שכדאי להקדיש לשניים יותר תשומת לב.

גם היחס לסנדיסק מחושב מאוד. ליצין מהווה גורם הכנסה משמעותי עבור רמות, ולכן היא אינה יכולה לפעול בגסות כלפי סנדיסק, שמשלמת ביד נדיבה כל-כך על שירותיו. מצד שני, היא חייבת לנער את חברת ההיי-טק, שעושה ככל יכולתה, כדי להראות שהסכסוך הזה נוגע לחלוקה פנימית של התמלוגים באוניברסיטה ושאין לה כל קשר אליו.

עו"ד יואב אסטרייכר, המייצג את סנדיסק, טען השבוע כי "אנחנו לא רואים את העניין כסכסוך שקשור אלינו. סנדיסק מצפה מכל מי שחתום על הסכמים מולה לכבד את התחייבויותיו החוזיות".

התגובה הזו מעניינת כיוון שהיא מזהירה בעדינות את כל השחקנים בזירה ממעשים נמהרים מדי, ובעיקר מחזירה תשובה ברורה ללחצים שהפעילה רמות על סנדיסק מאחורי הקלעים. רמות לא היססה לדרוש מסנדיסק שתורה לעובדים שלה לרדת מהעץ. היא נופפה במכתב השיפוי, ובעיקר הבהירה לסנדיסק את המשמעות הכואבת שתהיה להחלטה להחשיב את אלרוד ושרון כעובדי האוניברסיטה - סנדיסק תאבד את זכויותיה בחלק מהפרויקטים, הסכם הרישיון שנחתם בין הצדדים יבוטל. לא נעים.

אבל כל זה נאמר כאמור בפגישות עבודה לא רשמיות. דוברת האוניברסיטה סירבה להתייחס לדברים והסתפקה בתגובה: "השגותיהם של אלרוד ושרון עומדות לבירור בפני ועדת הפטנטים האוניברסיטאית, בהתאם להוראות תקנון הפטנטים של האוניברסיטה".

ועדת הפטנטים אמורה להתכנס בספטמבר כדי לדון ברשימת הפטנטים המשותפים לליצין, לאלרוד ולשרון; לקבוע מה היה חלקו של כל אחד מהם בכל המצאה; ויותר חשוב, להחליט אם נחשבו אלרוד ושרון לעובדים של האוניברסיטה או לעובדים של סנדיסק בשעה שעברו אליה.

מה תחליט הוועדה? קשה לדעת. יש סיכוי לא רע שהדברים ייסגרו בפשרה חשאית עוד לפני שתתכנס. הכסף יחליף ידיים, וכולם ימשיכו הלאה, חשדנים ופגועים יותר מכפי שהיו לפני שהסכסוך החל. אלרוד ושרון נפגעו מליצין, שהיווה עבורם מעין מנטור, ופעל לשיטתם מאחורי גבם. ואילו ליצין נפגע מהצמד שטיפח כאילו היה ילדיו, עד שבאו ודרשו ממנו כספים, במה שנראה לו כסחטנות לא הוגנת.

ליצין מנחה גם כיום סטודנטים, אבל כבר לא משתף אותם בתקציבי מחקר, מחשש שיקבל בעתיד תביעות דומות. בחוג להנדסת חשמל מספרים כי לא ישן בלילות בגלל המקרה. "זה כאב לו מאוד", מספר מרצה בחוג. "הוא משווה את מה שקרה לו לתרמיות שהופיעו בסרט 'הרשת החברתית' ובסדרה 'מסודרים', כשדקה לפני אקזיט גדול צצים אנשים וטוענים שגם להם מגיע".

- הוא בכלל מדבר עם אלרוד ועם שרון?

"עד שלב מסוים כן. הם אמרו לו שזה לא אישי. הם רק רוצים את הכסף".

צרו איתנו קשר *5988