האם בגלל תקנה המשק יאבד 7% מיכולת ייצור החשמל?

מהו האבסורד שמאחורי התקנה שמאיימת להפיל את תחנת הכוח הפרטית הגדולה במדינה, ולמה רק הבנקים מרוויחים ממנה?

בימים הקרובים ייחרץ גורל מיזם תחנת הכוח הפרטית הגדולה במדינה. 4 מיליארד שקל מתכוונת דליה אנרגיות להשקיע בהקמת תחנת כוח בצפית שתספק 870 מגוואט. המשק, שצמא כידוע לכל מגוואט נוסף, מחכה לתחנה הזו כבר 6 שנים, והיזמים כבר שרפו 150 מיליון שקל על הליכי התכנון והאישורים. עכשיו מתברר כי בישורת האחרונה לפני תחילת העבודות צצה משוכה בלתי עבירה: דליה לא עומדת באחד מהתנאים שנקבעו בחוק לקבלת רישיון קבוע לייצור חשמל.

תקנה 20 לתקנות משק החשמל מחייבת כל יזם תחנות כוח להעמיד הון עצמי בהיקף 20 אחוז משווי התחנה. במקרה של דליה, מדובר על כמעט 800 מיליון שקל - סכום שליזמים אין שום יכולת "להביא מהבית". כך נולד פתרון יצירתי, שלפיו 60% מהסכום המבוקש יגויס באמצעות הנפקת מניות בכורה למשקיעים המוסדיים שמספקים את המימון להקמת התחנה.

אילו יזמי תחנה סולארית קטנה היו מציעים רעיון כזה - הם היו נזרקים, מן הסתם, מכל המדרגות. אבל אם פרויקט כמו דליה יירד לטמיון זו תהיה מכה למשק החשמל. הדילמה מונחת עכשיו לפתחו של שר האנרגיה ד"ר עוזי לנדאו במלוא עוצמתה: אם ילך לקראת דליה - יחשוף את עצמו לתביעות מצד יזמי חשמל אחרים. אם יתעקש על קוצה של התקנה - המשק עלול לאבד 7% מיכולת ייצור החשמל. מה לעשות? בינתיים לנדאו מהסס.

אין ספק שתקנה 20 היא צרה צרורה ליזמים ולרגולטור כאחד. אבל האם היא מוצדקת בכלל? "זו תקנה אבסורדית", טוען יובל הררי, סמנכ"ל הכספים והאסטרטגיה של היזמית הסולארית סאנפאוור, "אין בה קשר לוגי בין המטרה לבין האמצעים שאמורים להביא להגשמתה".

הררי הוא מומחה למימון פרויקטים, שטיפל בין היתר בסגירות הפיננסיות של כביש 431 ותחנת הכוח דוראד. המאבק בתקנה 20 הפך אצלו בחודשים האחרונים לעניין עקרוני. נכון, גם החברה שבה הוא עובד כיום תצא נשכרת מביטול התקנה, אך זה עדיין לא אומר שהוא איננו צודק. "מי שניסח את התקנה פשוט לא הבין מימון", אומר הררי. "התכלית של התקנה היא למנוע מפרויקטים של תשתית לאומית להגיע לפשיטת רגל. זה רעיון ראוי, רק שהאמצעי שנבחר - שמירת הון עצמי מינימלי - אינו מסוגל להקנות לפרויקט חסינות מפשיטת רגל".

לשם המחשה מביא הררי את סיפור קריסתה של חברת EMG, יבואנית הגז המצרי לישראל. "גורלו של פרויקט לא נחרץ על פי יחס ההון העצמי לחוב, אלא לפי יציבותו התזרימית", אומר הררי. "הגורם המכריע הוא העמידה ביחסי הכיסוי והתזרים החופשי שהפרויקט מייצר. אם ניקח כדוגמה את EMG, מה שהפיל את החברה היה עצירת ההכנסות ממכירת גז. אם היה ל-EMG יותר הון עצמי - זה לא היה מציל אותה מפשיטת רגל, אלא רק מיטיב את מצבם של הנושים".

במלים אחרות דרישת ההון העצמי מסייעת לבנקים במקום למדינה?

"הבנקים הם היחידים שנהנים מהתקנה הזו. המדינה מפסידה כי כשהיא דורשת מהיזם לשים את הכסף בצד למשך חיי הפרויקט, התוצאה היא שכסף שאפשר היה להשתמש בו כדי להגדיל את התל"ג שוכב בפיקדונות. זה מביא לפגיעה במשק, מקשה על כניסת יצרני חשמל פרטיים ופוגע בקידום התחרות במשק החשמל, ובעקיפין, מעלה את תעריפי החשמל".

האם הדרישה הזו מקובלת גם בפרויקטי תשתית לאומיים אחרים?

"היא לא הופיעה באף מגה-פרויקט שיצא במסגרת מכרזי האוצר, כולל הפרויקטים הסולאריים של אשלים, מתקני ההתפלה או הכבישים. לא נראה לי שבאוצר חושבים שהאיתנות הפיננסית של כביש 6 פחות חשובה למשק מזו של מתקן סולארי בינוני בנגב".

ממשרד האנרגיה והמים נמסר בתגובה, כי "דרישות הון עצמי נועדו לצורך הבטחת יציבות ואיתנות פיננסית של מקבלי רישיון מטעם המדינה והן מקובלות בשורה של ענפים במשק כגון בנקים, חברות ביטוח וכדומה. מתן רישיון אינו מכרז. ולכן ההשוואה אינה במקומה.

"במסגרת תקנות משק החשמל, הוחרג מכרז ספציפי, שפורסם על פי החלטת ממשלה (אשלים), ובו נקבע הסדר אחר להוכחת איתנות כלכלית ועמידה במלוא ההתחייבויות של הזוכה במכרז".

צרו איתנו קשר *5988