סוד כמוס ביותר: אין ספורט בישראל

שבועיים באי הבריטי הצליחו לחשוף 20 שנים של סוד כמוס ביותר - אין ספורט בישראל, וכשאין ספורט, קשה להגיע למשחקים האולימפיים ולשוב מהם עם מדליה. שישה יחידי סגולה זכו בשבע מדליות מאז 1992, אבל הם היוצא מהכלל שאינו מעיד על כלום. שלושה מהם דחפו בהישג שלהם את העגלה ארבע שנים נוספות (גל פרידמן באטלנטה, מיכאל קלגנוב בסידני ושחר צוברי בבייג'ין), אבל הדרך הגיעה לסיומה בלונדון.

כיצד ניתן לצפות למדליה אולימפית, פסגת ההישגיות הספורטיבית בעולם, אם שיעור העוסקים בספורט תחרותי במדינה הוא כאחוז אחד מכלל האוכלוסייה? מניין יצמחו אלופים אולימפיים אם בכלל אין בסיס של ילדים ונוער, ולא תשתית ראויה של ספורטאים בדרג הביניים? הספורט בישראל משול יותר לקו דק ולא לפירמידה, כי בשביל פירמידה צריך בסיס וצלעות ונפח. הספורט הישראלי נעדר את כל התכונות האלה.

מאז משחקי סידני 2000 משוגרים למשחקים האולימפיים כ-40 ספורטאים. כלומר, בכל מחזור אולימפי יש קבוצה של משוגעים לדבר שמקדישים את חייהם להכנות האולימפיות, טסים למחנות אימונים, צוברים ניקוד בתחרויות עלומות יותר או נחבאות אל הכלים פחות, מגשימים את השאיפה שלהם למצוינות אישית. המערכת לא מפריעה להם, היא מעודדת אותם, שאלמלא היו, לא היה בה צורך. מצד שני, המערכת לא מסוגלת לשבור את תקרת הזכוכית ולהגדיל את מספר הספורטאים שיתמודדו כראוי, קודם כל בישראל בתחרות פנימית אמיתית, ורק אחרי זה בחו"ל, ובכך להגדיל הסיכוי להישג אולימפי.

ומי זו המערכת? בראש ובראשונה המדינה, שמאז 1948 לא קבעה מדיניות ברורה ואחידה לטיפוח הספורט ותרבות הספורט בישראל. אליה מצטרפים המוסדות המקצועיים - הוועד האולימפי, מרכזי הספורט, איגודי הספורט והיחידה לספורט הישגי - ממשיכים בקו של האין אונים המתקיים שנות דור, ולא מביאים לשינוי מערכתי בתפישת הספורט בישראל.

המערכת פועלת בשלושת העשורים האחרונים תחת התפישה, שזכייה במדליות היא העיקר. הבעיה היא שהמערכת שכחה להכין את השטח - למצוא את האדמה המתאימה (מתקנים), לחפש אחר הנוטעים הטובים (מאמנים) ובעיקר לחרוש את השדות ולהצמיח ספורטאים רבים. כל זה לא נעשה, וכך נותר הספורט הישראלי נשען על מספר צנוע של ספורטאים, שעשרים שנים של הצלחות יצרו צל כאילו יש פה ספורט, אבל הצל הזה התפוגג.