אללה זקוק לעזרתנו

רוצים שייטים אולימפיים אלופי שחמט וג'ודו כלות וחתני נובל? שלמו ויהיו לכם

לי קורזיץ היא אלופת עולם ושייטת מחוננת. בשבוע שעבר היא הסבירה לעם ישראל כמה היא השתדלה, כמה היה לה חשוב להביא מדליה לעם היושב בציון. היא גם הסבירה לנו שהרוחות היו לרעתה ובכל מקרה "הכול מן אללה". וזה מה שאללה רצה.

אז זהו - שלא. בעובדה שבראשונה זה 20 שנה ישראל חוזרת מהאולימפיאדה ללא מתכות כלשהן, אין את מי להאשים זולת את עצמנו. ישראל לא מאמינה במצוינות. ישראל לא מאמינה במצוינים. למען האמת - ישראל אוהבת לחבק את המצוינים, אבל לא לטפח אותם. שיסתדרו. הם מצוינים - הם בוודאי יסתדרו בעצם.

בישראל מתחרים שני אתוסים מנוגדים על התקציבים והרוח הציבורית: האתוס הראשון הוא מצוינות. האתוס השני הוא שוויון וצמצום פערים. האתוס השני ניצח. בחינוך, בתרבות, בספורט, בשחמט, במדע ובחדשנות אנו מצפים מהמצוינים להסתדר בעצמם. אחרי שיצליחו - ראש הממשלה יתקשר לברך, שרת החינוך תגיע להצטלם, הנשיא יחבק, ועם ישראל יחגוג את זקפתו הלאומית.

אנחנו אוהבים שייטים אולימפיים, אלופי ג'ודו, אלופי שחמט, זוכי פרס נובל, ממציאים ויזמים. אנחנו פשוט לא אוהבים לשלם על זה. האמת היא, שאנחנו לא צריכים לשלם. אנחנו צריכים להשקיע. מצוינות היא עסק ריווחי, וכמו כל עסק ריווחי הוא דורש השקעה. השקעה שתניב כבוד, רווחה, ידע, הכרה ויכולות שיגדילו את העוגה לכולנו.

מצוינות זו לא מותרות

ברור שצריך לצמצם פערים. ברור שצריך להשקיע בשכבות החלשות או המוחלשות. אבל, לצערנו או לשמחתנו, העולם מורכב יותר. למנהיגים אין את האופציה הקלה של "או-או" - או חיסול פערים או עידוד מצוינות. כל מדינה חפצת חיים וכל ארגון החושב על עתידו חייב לעשות "גם וגם". בישראל עידוד המצוינות נפל הרבה מאחור.

זכורים לי דבריו של שר בממשלת ישראל, שהתבטא לפני מספר שנים והוכיח אותנו על כך ש"איך אנחנו מעזים להקים אופרה חדשה לזקנה בתל אביב, בזמן שלזקנה בנתיבות אין מה לאכול?"..את החשיבה הזאת ניתן להכיל גם על בוריס גלפנד וגם על לי קורזיץ. ואכן כן - כך אנחנו מתנהלים. ניהול מדינה ראוי שיופקד בידי מי שמסוגל לעשות יותר "גם וגם", מי שמבין שהרווחה וההצלחה של כולנו תלויות בהשקעה ארוכת טווח במצוינים.

בתחומים מסוימים מצוינים שווים אינסוף. לא ניתן להחליף מתכנת גאון ב-500 מתכנתים בינוניים. לא ניתן להחליף מדען זוכה פרס נובל ב-50 מדענים ממוצעים. לא ניתן להחליף אצן אולימפי ב-10 רצים טובים פחות. ההשקעה במצוינות היא ההשקעה הטובה ביותר שאותה נוכל לעשות - עבור כולנו.

מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל קורסת. בריחת המוחות האקדמית הפכה לשיטפון. את מצב הספורט האולימפי בישראל כולנו רואים כעת. על תרבות ואמנות כבר מזמן הפסקנו לבכות. מצוינים זקוקים לקרקע, לטיפוח ולהשקעה. הם גם זקוקים לצילום, לחיבוק ולטלפון אחרי המדליה. עבורי, קורזיץ היא סיפור הצלחה מעורר השראה. סיפור של אלופה למרות ולא בגלל. סיפור שצריך לצלצל כאזעקה באוזנינו. הסיפור של קורזיץ הוא הסיפור של בוריס גלפנד. הוא גם הסיפור של אלפי מדענים ישראלים שנאלצו "לברוח" מכאן. זהו האתוס שהפסיד בקרב על הרוח הישראלית - אתוס המצוינות.

ישראל מדינה קטנה - אין לנו הרבה ברירה. מצוינות היא לא מותרות עבורנו. היא לחם עתידנו.

הכותב הוא יזם חברתי, יו"ר Space IL ומייסד אלדין