אולימפיאדת ההפחדות

נוסחת הקסמים של נתניהו ושטייניץ: להפציץ בתחזיות כלכליות פסימיות

אמנם החמצנו את אולימפיאדת לונדון, אבל אנחנו מובילים באולימפיאדת ההפחדות. הנה, למשל, הדברים הראשונים שאמר אבי דיכטר, השר החדש להגנת העורף, שהציבו במקום הראשון בדירוג המפחידים: יש איום אסטרטגי מהצפון ומהדרום, ויש איום קיומי, בראשונה מאז קום המדינה, מצד איראן.

הוא עקף בכך את האיש מהשבוע שעבר, שישב ומאחוריו פסנתר שחור, וגם הוא עסק בהפחדות אינטנסיביות של עם ישראל. הוא אמנם לא היה מזוהה אבל כל בר בי רב יודע שמדובר באישיות ביטחונית שאוהבת לגור במגדלים גבוהים ולהשקיף משם על המציאות המורכבת של המזה"ת. הוא עקף את רה"מ, שתרם את תרומתו בתיאורים המפורטים על יכולת ההפצצה האיראנית לכשתהיה, והשווה בין יכולת זו לנזק לעורף הישראלי. בכך הם עוברים האחד את האחר באיומים ובאזהרות. אליפות של ממש. בקיצור, מי שחי בארץ הזאת יקבל, במנות גבוהות וללא כל פרופורציה, מתקפה סדרתית של תסריטי אימים על מה שצפוי להתרחש.

דומה כי מנת האסונות שלנו היא בלתי-נגמרת. מובן שאם אסונות אלה לא יתממשו, מסיבה זו או אחרת, ניתן יהיה תמיד לומר שמדובר במלחמה שהורתעה, באויב שנסוג ברגע האחרון, או באיזשהו נס. אבל זה לא משנה שבין לבין מתנהלת המדינה תחת תחושה כבדה שאוטוטו יתפרץ פה הר געש גדול מהצפון, מהמזרח ומהדרום, ויציף את כולנו בלבה רותחת.

אין כבר איפה להסתתר

ברטרוספקטיבה מתברר כי עבור קברניטינו זו שיטת עבודה. דרך התנהלות שיש בה אפילו תועלת מסוימת לטווח קצר, כי אם הציבור חושש ומודאג ומבוהל, ניתן ביתר קלות לשכנע אותו, למשל, שהצעדים הכלכליים הם בכלל חצי הכוס המלאה וצריך לראותם באור חיובי.

בעת האחרונה רה"מ ושר האוצר עלו על נוסחת הקסמים הזאת. עכשיו הם מפציצים את הציבור גם בתחזיות כלכליות פסימיות להפליא. סוף-סוף המשבר הכלכלי העולמי מגיע אלינו, הנה היצוא פוחת והאבטלה עולה. הממשלה שוקעת בגירעון עמוק ומחויבת בהטלת מסים ובקיצוץ הוצאות. בכל התחומים, כמובן, להוציא הביטחון, שבו אין פוגעים.

התסריט הכלכלי שמציגים בפני אזרחי ישראל מבשר אף הוא על קטסטרופה ברורה ומיידית. הציבור ההמום ממטח הבשורות הביטחוניות מנסה להסתתר, סופג מיד את הגל השני, הכלכלי, כך שעכשיו אין כבר איפה להסתתר. ולא נאמר דבר על המשמעות הכלכלית של מדינה במצור. על איש העסקים שמהסס להשקיע במדינה שמהלכת על חבל דק, בין מלחמה-כוללת למלחמת-התשה, ועל התייר שמחפש אתר לחופשה ולא חזית למלחמה. ולבסוף, העולה החדש שבוחר מרצונו להגיע לארץ ומתברר לו כי האדמה רועדת תחת רגליו. שואלים אנשים את עצמם ובצדק מה האלטרנטיבה הפחות גרועה, שואה גרעינית או אסון כלכלי.

אבל דעתם של הקברניטים אינה נתונה באמת להלכי הרוח הציבוריים. להטיל פחד זה קל מאוד. להרגיע ולהכניס היגיון לאקלים הציבורי - קשה. דיכטר, למשל, יכול היה לומר כיצד העורף נערך ומה צריכים אזרחי ישראל לעשות. שטייניץ היה צריך להציג את המטרה ואיך הסנקציות הכלכליות מקדמות אותנו לקראתה, כך שהציבור יבין שמההתמודדות הזאת - הכלכלית או הביטחונית - אפשר גם לצאת מחוזקים.

המפתח בסופו של דבר טמון בחוסן הלאומי של כל אחד מאיתנו כפרט ושל כולנו כחברה. החוסן הלאומי זקוק לחיזוק. חיזוק כזה מושתת על הצגת הפתרונות ועל תהליך של שכנוע ורכישת אמון, לא על פצצות-מצרר שמוטלות ללא רחמים. ללא חוסן לאומי לא יכולה החברה לשרוד. היא תתפורר בלחץ האירועים החיצוניים. התגובה הציבורית תהיה קשה. לפרקים בדרכים דמוקרטיות ולפעמים בפעילות חוץ-פרלמנטרית ואפילו באלימות.

יש גבול עד כמה חברה ופרטים יכולים לשאת את המסע הזה בשקט ובלי להגיב. מישהו חייב ללחוש את הסוד הזה לרה"מ ולשרים, ולהבהיר להם כי השקט המזויף ששורר פה הוא השקט שלפני הסערה ועל פני השטח בלבד. ברגע מסוים, והוא לא רחוק, תבוא התגובה הציבורית.

הכותב הוא ח"כ, חבר בוועדת חוץ וביטחון ובוועדת הכלכלה