אם לא רוג'ר פדרר...

אנדי רודיק יודע שהוא עשה הכל בסדר בקריירה שלו: בגיל 22 הוא זכה בגראנד סלאם, היה הדבר הבא, התקווה של אמריקה ■ רק דבר אחד הוא לא צפה מראש

קריירה שקצת קשה להגדיר היתה לו, לאנדי רודיק. רודיק עדיין לא פרש רשמית כמובן, רק הודיע שהיו.אס אופן הוא הטורניר האחרון שלו, אבל מכיוון שקשה להאמין שיש בו מעשה פיט סמפראס - שפרש בגיל 31 אחרי שהוא זכה ביו.אס אופן ב-2002 - אפשר לנסות להעריך את הקריירה של רודיק כבר עכשיו, והיא ראויה להרבה יותר הערכה משהיא קיבלה עד עכשיו.

***

בדיוק שנה אחרי שסמפראס זכה ביו.אס אופן האחרון שלו, רודיק זכה ביו.אס אופן הראשון שלו. רק שאז אף אחד לא דמיין שבסופו של דבר זה גם יהיה תואר הגראנד סלאם האחרון של רודיק, שהיה בן 21, הדבר הגדול הבא בטניס, כריזמטי, אולי לא הכי מוכשר אבל יורה סרבים של 230 קמ"ש (השיא שלו הוא 250 קמ"ש) בלי להתעייף, וזה הספיק כדי לעלות למקום 1 בעולם.

ואז הגיעה שנת 2004 וקרה משהו שאף אחד לא ציפה לו: רוג'ר פדרר. פדרר היה שם קודם, ברור, אבל לא בתצורה האידאית שלו; ובשנים הבאות בלא מעט רגעים זה הרגיש כאילו רודיק, כשחקן טניס, קיים בעיקר בשביל שאנחנו נוכל לראות את האידאה שהיא פדרר במלוא תפארתה.

פדרר שיחק, מבחינת איכות טהורה, כמה מהמשחקים הכי טובים בקריירה שלו נגד רודיק. זה קורה לפעמים, שהטניס של שחקן X - החבטות שהוא מייצר, תבניות המשחק שלו - יוצרים את התנאים האופטימליים ששחקן Y צריך כדי להגיע ליכולת אופטימלית. לצערו של רודיק, במקרה שלו היכולת האופטימלית של שחקן Y היא משהו בלתי ניתן לעצירה.

לרודיק יש שלושה ניצחונות ב-24 משחקים נגד פדרר בקריירה. עד מארס 2008 המאזן ביניהם היה 1-15 לטובת פדרר. אף אחד מהניצחונות של רודיק לא היה בטורניר גראנד סלאם, ולעומת זאת פדרר ניצח את רודיק בארבעה גמרי גראנד סלאם (כולל ניצחון 14-16 במערכה החמישית בגמר אפי בווימבלדון 2009) והדיח אותו מארבעה סלאמים נוספים.

עכשיו תחשבו על הסיטואציה שרודיק נקלע אליה בשלב יחסית מוקדם בקריירה: רגע אחד הוא היורש של סמפראס, נצר לשושלת של טניסאים אמריקאים גדולים ששלטו בענף, כבר 1 בעולם, האופק לא יכול להיות יותר ורוד; ופתאום האופק הוורוד שלו נבלע בתוך אופק הרבה יותר גדול ועשיר בצבעים מטמטמי חושים, של מישהו אחר; ואחרי כמה שנים מופיעים עוד שני שחקנים (רפא נדאל ונובאק דג'וקוביץ') ברמה היסטורית; ופחות או יותר בגיל 25 הוא יודע, פשוט יודע, שצריך לקרות סוג של נס כדי שהוא יזכה בעוד גראנד סלאם.

הנס הזה לא קרה. אבל מה שרודיק עשה עם הקריירה שלו מהרגע שהיה ברור שהוא נחות משמעותית מהעילית, היה בהרבה מובנים יותר מרשים מלזכות בעוד גראנד סלאם. "הוא החזיק מעמד במשך עשור", אומר ג'ימי אריאס האמריקאי, שבשנות ה-80 בעצמו היה לרגע קצר הדבר הגדול הבא בטניס (נהיה מקצוען בגיל 16 והגיע עד מקום 5 בדירוג), "עם מה שהייתי מכנה השחקנים הטובים בכל הזמנים ועם כמה חורים במשחק שלו, במיוחד בבקהנד, שיכולת לתקוף. כמעט אפשר להגיד שעם המשחק שלו, הוא היה אובראצ'יבר".

האובראצ'יבר סיים תשע שנים רצופות (2002-2010) בעשירייה הראשונה בדירוג; הוביל את ארה"ב, אחרי בצורת של 12 שנה, לזכייה בגביע דייויס בשנת 2007; זכה ב-32 טורנירים; המאזן שלו בקריירה הוא (לפני שמינית הגמר נגד חואן מרטין דל פוטרו ביו.אס אופן) 212-612 (יותר מ-74%); והוא השחקן היחיד חוץ מפדרר שזכה לפחות בתואר אחד בשנה ב-12 השנים האחרונות (השנה הוא זכה בשניים).

אבל עוד יותר מהמספרים, זאת הגישה של רודיק שמספרת את הסיפור שלו. רודיק לא הפסיק להשתפר, בעקביות גם אם באיטיות, שנה אחרי שנה; לא הפסיק לחפש פתרונות (כולל לשכור את ג'ימי קונורס כמאמן), שמר תמיד על אתיקת עבודה מהגבוהות בסבב, תמיד השאיר כל מה שהיה לו על המגרש בכל משחק, חזר מתקופות לא קלות (לא הגיע אפילו לחצי גמר גראנד סלאם אחד במשך כמעט שנתיים בין 2007-2009). "אף פעם", אומר רודיק, "לא הייתי מישהו שמעוניין 'להתקיים' בסבב". והוא באמת לא רק התקיים: הוא התחרה. אפילו שלא היה לו סיכוי אמיתי לנצח.

צרו איתנו קשר *5988