האם העיתונות תמות?

בשנות ה-20 של המאה הקודמת, כשהרדיו החל לתפוס את מקומו על מפת התקשורת, היו שניבאו כי המדיום החדש יביא למותה של העיתונות המודפסת. זה לא קרה. הרדיו התפתח, אך גם העיתונות פרחה ושגשגה.

20 שנה מאוחר יותר, כשהטלוויזיה הפכה לאביזר מרכזי בכל בית, היו שניבאו בלהט כי הגיע מותו של הרדיו, הרי "מי צריך רדיו כשיש מדיום המספק תמונה וקול גם יחד". זה לא קרה. הרדיו לא מת. הוא התאים עצמו למציאות המשתנה.

עכשיו מגיע תור העיתונות המודפסת. רואי השחורות מבשרים לנו כי יותר מ-300 שנה לאחר לידת העיתון היומי הראשון, ויותר מ-150 שנה לאחר שהעיתון הפך למוצר צריכה יומיומי, עממי וזול, מגיע קיצה של "עיתונות הפרינט", וליתר דיוק - של העיתונות היומית. זה עדיין לא קרה. זה גם לא יקרה כל-כך מהר.

תחילה, שתי עובדות עדכניות העולות מתוך מחקר חדש שפירסם השבוע האיגוד העולמי של עיתונים ומו"לים: 2.5 מיליארד בני אדם קוראים עיתון יומי, לעומת כ-600 מיליון הקוראים את המהדורות המקוונות (ומספרים אלה אינם כוללים את קוראי השבועונים ועיתוני יום א'); מחקר מקיף, שנערך ב-76 מדינות, העלה כי בין השנים 2010-2011 חל גידול של 1.1% בתפוצת היומונים.

ניתוח מהיר של הממצאים הללו מלמד אפוא כי אף שהחשיפה לעיתונות המקוונת גוברת והולכת בהתמדה משנה לשנה, במדינות רבות בעולם העיתון היומי הוא עדיין מקור המידע העיקרי, והפער בין "צרכן הפרינט" לבין "הצרכן המקוון" גדול מאוד.

יתר על כן, על אף שבמדינות רבות (ובעיקר במדינות המערב) ישנה ירידה כללית בחשיפה של צעירים לעיתונות מודפסת, -בהכללה ברמה עולמית יש גידול, אם כי לא ניכר, בתפוצת העיתונים היומיים.

הדמוקרטיה והעיתונאים ישלמו

כיצד מסתדרת תמונה עובדתית זו עם הנהי על מצבה של העיתונות המודפסת ועם נבואות הזעם על מותה הממשמש ובא? התשובה קצרה ופשוטה: התפוצה איננה מרכיב ההכנסה העיקרי של העיתונים. מקורם של 60%-80% מההכנסות של העיתונים במודעות.

משקלה של העיתונות המודפסת בעוגת הפרסום הלאומית במדינות רבות יורד והולך, ועמה מצטמקות ההכנסות. יותר ויותר פרסומות מנותבות למרחב הדיגיטלי, אלא שרבות מהן אינן מנותבות לעיתונים המקוונים אלא לרשתות חברתיות או למנועי חיפוש.

ממצאי המחקר מצביעים על תמונה עגומה מבחינתם של העיתונים: הגידול בשנה האחרונה בהכנסותיהם מפרסומות בפלטפורמות הדיגיטליות עמד על 2.2% בלבד!

ההוצאות הכבדות בהפקת יומונים כבר גורמות להנפת הגיליוטינה על ראשיהם של עיתונים רבים בעולם. אחרים עדיין נאבקים ומחפשים מודלים כלכליים המתאימים למציאות המשתנה, בעיקר במרחב הדיגיטלי, כדי להמשיך ולשרוד. רבים ימותו בדרך. החזקים, כמו בטבע, ישרדו ואולי אף יפרחו.

מי שישלמו את מחיר המאבק הזה עלולים להיות הדמוקרטיה והעיתונאים. "שוק חופשי של רעיונות ודעות" הוא נשמת אפה של דמוקרטיה, ו"שוק" זה מתנהל בזירת תקשורת ההמונים. ככל שהזירה תהיה קטנה יותר, מספר הקולות שיושמע ויישמע יהיה קטן יותר. כל עיתון שיימחק מהמפה, פירושו פחות קולות.

המעבר לעידן הדיגיטלי עשוי לחסוך רבות מההוצאות הכרוכות בהפקת עיתון מודפס (נייר, דפוס והפצה). ומה עם שכר העובדים, המהווה לפי הערכות כ-15% מעלות ההפקה של עיתונים? התשובה, למרבה הצער, כתובה על הקיר: צמצום הסגל העיתונאי (והתוצאה: מוצר באיכות פחותה), ובעיקר פיטורים של עיתונאים ותיקים ויקרים והחלפתם בכוח-אדם צעיר, חסר ניסיון וזול (התוצאה: פגיעה נוספת באיכות המוצר).

חוקרי ההיסטוריה של התקשורת שבים ומציינים כי בכל פעם שמדיום חדש נולד, הוא מאיים על קודמיו, אך בדרך-כלל הללו לומדים להתמודד עם האויב החדש, ובהדרגה נוצר רב-קיום ביניהם. רק בעוד עשור או שניים נדע אם מה שהיה נכון כשנולדו הרדיו והטלוויזיה, יהיה נכון גם לגבי העיתונות המודפסת.

הכותב מלמד בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב.