שיבוש מערכות בפרקליטות

בתביעה הכללית אין בימים אלה גורם שייקח נשימה עמוקה וירגיע

הלחץ, ההיסטריה, חוסר שיקול-הדעת והטלטלה הכללית שחווה בימים אלה הפרקליטות השתקפו היטב בשני מהלכים נפרדים, וסותרים, שעשו השבוע אנשי התביעה בהליכים משפטיים שונים, הנוגעים לענייניו הפליליים של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט.

מצד אחד, נלחמו אנשי התביעה כמו אריות למען הרחבתצו איסור הפרסום החל על פרטיו של עד המדינה במשפט הולילנד, ש"ד, הרחק מעבר למה שהדין מאפשר. מצד שני, הפגינו הפרקליטים מורך-לב, שלא לומר פיק-ברכיים של ממש, בהציגם בבית המשפט את העונש שהם מבקשים שייגזר על אולמרט על הרשעתו בפרשת מרכז ההשקעות.

הלחץ הוא יועץ גרוע, ולרוע המזל אין בשורות התביעה הכללית בימים אלה גורם אחד שייקח נשימה עמוקה, ירגיע, יאחוז בהגה ביד בוטחת וישיב את היציבות.

בענייניהם של נבחרי ציבור, תוכנת ההפעלה של מערכת אכיפת החוק בישראל משתגעת, ומתחילה לייצר תוצאות קיצוניות - פעם למעלה ופעם למטה, פעם מקילה מעבר לסביר ופעם עושה שימוש קיצוני בכלים דרקוניים, העומדים לרשותה.

אפשר להבין את הדחף הזה של אנשי פרקליטות מיסוי וכלכלה להגן על ש"ד, שהודיע כי אינו יכול לשאת עוד את הפרסומים המכפישים נגדו, המונעים על-ידי גורמים אינטרסנטיים.

בנוגע לש"ד, חלק מכלי התקשורת מתחזים למי שעוסקים בעיתונות, ובפועל אינם אלא זרועו הארוכה של אולמרט. כך הייתה גם תוכניתו של רפי גינת, "כלבוטק", שיישר קו עם הבוס לשעבר ב"ידיעות אחרונות", ארנון מוזס, בסיוע לחבר משותף.

קולו המרעים של גינת לא הצליח לכסות על העובדה, שלא ניתן לסמוך עליו שייתן לצופיו, כפי שמצופה מעיתונאי, תמונה מהימנה של מושא הדיווח. שהרי ברור שאם היו מגיעות לשולחנו גם עובדות המציגות את ש"ד באור חיובי, הן לא היו מגיעות לשידור.

התיאטרון של גינת התבטא גם בעובדה שההבטחות בדבר חשיפות חדשות נסתרו על-ידי עורכי הדין של "כלבוטק" בעצמם, שטענו בבית המשפט כי אין להרחיב את צו איסור הפרסום, מאחר שכל העובדות במשדר ממילא כבר פורסמו בעבר.

גבולות לאיסור הפרסום

למרות שלגל הפרסומים נגד ש"ד אין קשר לעיתונות הגונה, שגתה הפרקליטות בניסיונה להרחיב מעל ומעבר את גבולות צו איסור הפרסום בעניינו. לא הייתה כל עילה מפורשת שבדין, היכולה להסמיך את בית המשפט להורות על איסור פרסום פרטים הנוגעים לעברו של עד המדינה. אף הפרקליטות עצמה הודתה בכך, בניסיונה לשכנע את השופטים לעשות שימוש ב"סמכות הטבועה" של בית המשפט.

אלא שהשופטים סירבו להשתכנע, ועל הדרך הוסיפו קביעה חשובה לעתיד: מאחר שהמחוקק טרח לפרט בחוק את העילות המאפשרות לאסור פרסום, אין להוסיף על עילות אלה כראות עיניו של בית המשפט. גם לאיסור הפרסום צריך שיהיו גבולות.

גל הפרסומים המכפישים בעניינו של ש"ד, ערב תחילת החקירה הנגדית בבית המשפט, שבה צפויים להטיח בו סניגוריהם של הנאשמים דברים קשים - חלקם מן הסתם זהים לחומרים שהתפרסמו באותם "תחקירים" - אמור להוות כביכול חלק מדיון ציבורי בשאלת מהימנותו של עד המדינה במשפט השחיתות הגדול מאז ומעולם.

דיון ציבורי מקביל אמור להתקיים בשאלה, מה טעם מצאו הסניגורים לנהל כעת את הקמפיין להשחרת פניו של ש"ד גם בתקשורת. מדוע לא הסתפקו בריכוז מאמציהם בין כותלי בית המשפט.

התשובה מצויה אולי בפער בין המתרחש בתוך בית המשפט בפרשות מסוג זה - הסובלות ממעורבות יתר של ספינולוגים - לבין מה שהציבור לומד לגביהן. כשם שהיה מי שהודיע לציבור, בלי למצמץ, שהמחוזי בירושלים קבע שאולמרט לא קיבל מעטפות כסף מטלנסקי, ושהשופטים הגדירו את עדותו של טלנסקי הזויה - כך מנסים כעת להחריב את דימויו של ש"ד. אולי קונסנזוס ציבורי בסוגייה לא יאפשר לשופט דוד רוזן, הדן בתיק הולילנד, להשמיע עמדה אחרת. מי שחושב כך אינו מכיר את רוזן.

התקפלות מביכה

ומנגד, ההתקפלות המביכה של הפרקליטות בשאלת הקלון, במשפטו האחר של אולמרט, המצוי בשלב הטיעונים לעונש. רק למחרת יום הדיונים נזכרה הפרקליטות להודיע לשופטים, בכתב, כי לעמדתה יש בעבירה שעבר אולמרט משום קלון, אלא שאין עילה לקיים את הדיון כעת, משהחליט אולמרט לוותר על הכיבודים וההטבות שהוא זוכה להם.

גם ההתעקשות לדבוק בעונש הרצפה בתוך מתחם הענישה, שהפרקליטות עצמה הגדירה לעבירת הפרת אמונים של שר בכיר, נותרה ללא נימוק. הוא שאמרנו - הלחץ עושה באנשי התביעה שמות וגורם להם לשיבוש מערכות של ממש.