"מלאכת החיים" של לוין חוזרת לסיבוב שלישי עם ביצוע מטלטל

זהו הסיבוב השלישי של "מלאכת החיים" על הבמה המרכזית. הפעם הראשונה הייתה בשלהי שנות ה-80, השנייה בשלהי שנות ה-90, והנה אנחנו, אנשי המילניום השלישי. בין לבין הייתה לה מהפכה טכנולוגית, מהפכת מידע, מהפכת טלוויזיה, מהפכת אינטרנט, מהפכת ויאגרה ועוד כל מיני מהפכות כה מהפכניות עד ששום דבר לא השתנה. "מן התחת אל התחת", אם אפשר לשאול ציטוט מלוין. החיים חיים והמוות מוות, והצפייה במראה האכזרית שמציב לוין לא מותירה מקום לספק שגם במילניום הבא, אם העולם והתיאטרון הישראלי ישרדו, מלאכת החיים תשרוד גם היא ותישאר מדויקת להכאיב.

ריאליזם נוסח לוין

ההצגה נכנסת אל חדר השינה של יונה ולביבה פופוך. הוא נפתחת כשיונה מתעורר באישון הליל, מביט אל עבר אשתו שישנה לצדו ומתענגת לטעמו על חלומות נפלאים מדיי, דוגמת סקי באלפים, בעוד הוא מתבוסס ביגונו, צופה בחייו חולפים כאילו לא היו. יונה הופך את מיטתה של לביבה, והיא עליה, תוך שהוא מטיח בה שתוקפה פג ועוד שלל של עלבונות איומים. "האידיוטיזם הזה, לשכב יחד במיטה זוגית, פה אל פה, אחד מתייפח, שותת דם, והשני מחליק על האלפים בחיוך, ואלה נקראים חיי נישואים. הלא הכול שקר, שקר".

לביבה מתעשתת עד מהרה ונלחמת כמו חיה פצועה, והרי "נשאר לנו להזדקן ביחד, כל המלאכה הקשה, המפרכת, מלאכת הזקנה והבליה, עבודת היומיום של הייאוש, המחלות, הכוחות ההולכים ואוזלים, והפחד - הוי פחד המוות הזוחל בלילות הארוכים בלי שינה - לא הוגן שתשאיר את הכול על כתפיי, אין לי כוח לבדי".

מחזותיו של לוין אינם ידועים בשפתם העדינה ומלאכת החיים אינו יוצא מן הכלל - ללא הרף מתקוטטים יונה ולביבה ונועצים סכינים זה בזה. ועם זאת, לא הטקסט הנוקב הוא שהופך את הצפייה במלאכת החיים לחוויה מטלטלת גם במונחי לוין. הסיבה היא זהות הדוברים בגילומם המשכנע של ששון גבאי ולאורה ריבלין. בעוד שברבים ממחזותיו של לוין האמת המרה מוגשת בתיווכן של דמויות מגוחכות עד כדי קריקטורות, שהופכות את הייאוש לקצת יותר נוח, מלאכת החיים, בבימויו החד וקולע של רוני פינקוביץ', היא הצגה ריאליסטית על כל המשתמע מכך.

יונה ולביבה פופוך הם אנשים רגילים, בחדר שינה רגיל עם בעיות רגילות. לוין אמנם הכניס למשוואה צלע שלישית ומבריקה בדמות גונקל (יצחק חזקיה הנהדר), השכן שרואה אור בחלון ומגיע להפיג את בדידותו, ודרך-אגב גם להבהיר לפופוך שמצבו יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, אבל בעיקרו של דיאלוג, גבאי וריבלין מעצבים זוג טיפוסי.

כל-כך טיפוסי שאי אפשר להישאר אדישים.

"מה מעניינים אותם החיים שלנו", שואל יונה את לביבה בעודם פונים ישירות לקהל בתמונת הסיום שלא מותירה לאיש לחמוק מן ההיקש המתבקש. "החיים שלנו צריכים לעניין אותם", משיבה לביבה, "כי עוד מעט אלה יהיה החיים שלהם". אף שעל פי-רוב, אני די סולד מהצורך להעביר לקהל את הפואנטה בכפית, עצם העובדה שמדובר בשתי פרסונות בימתיות כמו גבאי וריבלין שמנהלות את השיח הזה, ושמביאות אליו אם ירצו ואם לא, גם את עצמם, היא שהופכת את הרגע הזה למיוחד. כמו אומרים, אלה גם החיים שלנו, ואנחנו לא שונים מאף אחד כאן. כולנו פופוכים, ואין הנחות סלב.

"מלאכת החיים" מאת חנוך לוין, בימוי: רוני פינקוביץ', תיאטרון בית ליסין